שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (י): “התמודדות של ממש”? (א): בבקשה!

שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (י): “התמודדות של ממש”? (א): בבקשה!

שמחה ניר, עו”ד 07.09.2008 18:09
perseverare diabolicum

perseverare diabolicum

נשאלת השאלה איכן הבושה: המבקש עומד מולם עם נספח ו’ לבקשה זו בידו, ומנתח על פיו את פסק-הדין, “כירורגית” – שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה – השופטים, כאמור, מגבילים אותו שרירותית, ואחר-כך עוד באים בטענות על כך שדווקא הוא – המבקש – “חוזר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא” *** שלא ידברו על “מניפולציות *** התמודדות של ממש, וזאת רק ההתחלה *** פרק עשירי


רע”פ 7491/08

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

י.       “התמודדות של ממש”? (א): בבקשה!

 

1.              השופטת דבורה ברלינר, אשר כתבה את פסק-הדין של ביהמ”ש המחוזי אומרת בפסק-דינה:

 

בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה – דחה בית משפט קמא הן את טענותיו העובדתיות של המערער והן את טענותיו המשפטיות.

 

השופטת תחיה שפירא אומרת על פסק-דינה של השופטת ברלינר:

 

אני מסכימה לאמור בחוות דעתה המפורטת והמנומקת של חברתי אבה”ד ומצטרפת למסקנותיה כי יש לדחות את הערעור הן בכל הנוגע להכרעת הדין והן על גזר-הדין.

 

הקלישאה “פסק דין ארוך, מפורט ומנומק”, השחוק-מרוב-שימוש, משמש, במקרים רבים – רבים מדי – כ“כתב הגנה” לפסק-דין מלא “מים”, אשר הולך סחור-סחור כדי לחמוק מהתייחסות לטענות הצריכות לעניין, ולהגיע, תוף עקיפתן, אל המטרה אשר סומנה מראש.

 

ראו, לעניין זה, את המאמר  הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל (נספח ז’ לבקשה זו).

 

2.              כאמור בחלק ו’, סע’ 6, לעיל, סעיף 8 לפסק הדין פותח בפיסקה זו:

 

8.  הערעור על הכרעת הדין מהווה ברובו חזרה על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא …

 

3.              ונשאלת השאלה איכן הבושה: המבקש עומד מולם עם נספח ו’ לבקשה זו בידו, ומנתח על פיו את פסק-הדין,  “כירורגית” – שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה – השופטים, כאמור, מגבילים אותו שרירותית, ואחר-כך עוד באים בטענות על כך שדווקא הוא – המבקש – “חוזר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא”…

 

4.              אם נלך לשיטתם וללשונם של השופטים עצמם, המסקנה המתבקשת היא זו:

 

פסק-הדין מהווה ברובו (אם לא כולו) חזרה על פסק-דינו של בית המשפט קמא ללא התמודדות של ממש עם טענותיו של המערער.

 

5.              כדי להפיס את דעתו של כב’ ביהמ”ש המחוזי, אתמודד – התמודדות של ממש! – בהתחלה עם מה שיש בפסק-דינו, אחר כך עם מה שיש בפסק-דינו של ביהמ”ש קמא, ואחר כך עם מה שאין בזה ואין בזה.

 

כדי להקל את המעקב אחרי ההתמודדות של המבקש עם פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי, מצורף לבקשה זו, כנספח ח’, תדפיס של פסק הדין אשר בתוכו משובצות ההערות, בדומה לנספח ו’, אשר הוכן לצורך התמודדות של ממש עם פסק-דינו של ביהמ”ש קמא – התמודדות אשר, כאמור, השופטים מנעו ממנו (ואחר כך באו אליו בטענות!).

 

6.              אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, אי אפשר שלא לראות את המשותף לשני פסקי-הדין: בכל מקום שעומדות לבחירה שתי אפשרויות – בוחרים את זו שלרעת הנאשם; אם יש דבר הפועל לטובת הנאשם – מתעלמים ממנו, ואם זקוקים למשהו כנגד הנאשם, ואין – ממציאים אותו יש-מאין.

 

כך, למשל, כאשר מועלית האפשרות – הלגיטימית – שבית הדין, בין השמעת פסה”ד והקלטתו לבין הפקתו על נייר וחתימה עליו, נמלך בדעתו ושינה את פסק-הדין – שוללים מכל-וכל את האפשרות הזאת, למרות שהיא לגיטימית ולמרות שההקלטה לא הוגשה כראייה;

 

אבל, מאידך, כאשר מועלית האפשרות שהמערער עשה את הפעולות שלא “דרך עיסוק” ולא “בתמורה” יוצאים מתוך ההנחה שלרעת הנאשם – למרות שמדובר באחד מיסודות העבירה כפי שהוגדרו בחוק, והנטל שעל התביעה להוכיחם מוטל אליה “עד סוף כל הסופות”.

 

או, למשל, פסק הדין ה”ווקאלי”, הלא-חתום, בניגוד לדין ולמושכלות-היסוד – האם יכולה המצאה הזוייה יותר?

 

והקביעה שפסה”ד ה”ווקאלי” ניתן “במעמד ב”כ הנאשם” – כאשר בכלל לא היה לו ב”כ – מאיפה הזתה השופטת קמא את הדבר הזה?

 

7.              המצאת “ב”כ הנאשם” הייתה נחוצה לשופטת קמא כדי להמציא את ה”נוכחות” שלו בדיון; המצאת ה”נוכחות” בדיון הייתה נחוצה לשופטת כדי ליצור את פסה”ד ה”ווקאלי”, “במעמד הצדדים” – שלוש המצאות הזויות אשר אין להן שום הנקודה ארכימדית מחוץ לעצמן.

 

בית המשפט המחוזי אכן תפס כי “ב”כ הנאשם” היה המצאה הזוייה, אבל משהתאהב הוא בקונסטרוקצית “פסה”ד הווקאלי” היא התייחס ליסוד – אשר כלל לא היה יסוד – שעליו השתיתה השופטת קמא את הקונסטרוקציה הזאת – יסוד אשר נשמט כאשר התברר ש”ב”כ הנאשם” לא היה אלא פרי הזיותיה של השופטת – כאל “פיגום זמני” שאפשר בלעדיו …

 

8.              או המצאת דברים-והיפוכם וסתירות פנימיות בהכרעת-הדין:

 

מחד – נאמר על המבקש:

 

“הוא המשיך להופיע בבתי המשפט השונים תוך הטעיית המותבים השונים, באומרו שהוא רשאי לייצג לקוחות ותוך שהוא מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות מורכבות …” (ההדגשה לא במקור).

 

ומאידך – בדיוק ההיפך:

 

“לא ניתן לקבל את דברי הנאשם באומרו, כי ביקש לטעון בנושא זה בפני בתי המשפט השונים ולא נענה. לא רק שלא שוכנעתי שהוא אכן ביקש כאמור …”.

 

מחד –

 

“הנאשם לא טרח אפילו להוכיח, כי בינו לבין אותם נאשמים שיוצגו על ידו כמפורט בכתב האישום, נחתמו חוזים טרם השעייתו”.

 

ומאידך – בדיוק ההיפך:

 

“עיון בתיקים השונים אינו נותן כל רמז לאפשרות שהנאשם פעל בשונה מעורך דין רגיל הפועל ‘דרך עיסוקו'”.

 

9.              האם ייתכן שהשופטת סתם טעתה?

 

אכן, errare humanum est, אבל במסגרת הבקשה לעיון-מחדש בהכה”ד ולסעד לפי סע’ 149(10) לחסד”פ הועמדה השופטת על הסתירות וההמצאות אשר בהכרעת-הדין, אבל היא לא אבתה שמוע.

 

וזה מביא אותנו אל המשכו של הפתגם: perseverare diabolicum.

 

10.          המבקש חוזר על כל האמור באותה הבקשה, כשם שחזר עליה גם בביהמ”ש המחוזי.

 

11.          אומר ביהמ”ש המחוזי (בסע’ 24 לפסה”ד):

 

המערער לא טעה. תכנון “טקטי”, אפילו מניפולטיבי, של מהלכים – איננו טעות, שעל כן בכך מסתיים למעשה הדיון.

 

ועם כל הכבוד:

 

·                הוספת המרכאות סביב המילה “טאקטי” אינה הופכת את התכנון ל”משהו גס”, בין אם הוא “טקטי”, בין אם הוא “אסטרטגי”;

 

·                הגב’ עינת הראל לא עשתה שום תכנון, וזה היה בעוכריה: אם היא הייתה נוטלת ייעוץ משפטי לפני שהתיישבה ליד ההגה, ועושה את אותו הדבר – אבל בתום-לב – היא הייתה יוצאת זכאית.

 

·                הפיכת ה”תכנון” ל”מילה גסה” הופכת כל תכנון – גם תכנון-מס לגיטימי – ל”מניפולציה”.

 

·                מי שמתגנבים בחשכת-לילה ללשכת הנשיא, וחוטפים משם תיקים שיש להם עניין אישי “לטפל” בהם, ומגינים על המחטף בשקרים במצח נחושה – עדיף להם שלא ידברו על “מניפולציות”!

 

 

להמשך              לתוכן העניינים

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר