על פי עדותו של הכתב התל-אביבי, ברוך אורן, שהיה נצור בירושלים, ביקש בן גוריון להכניע את תושבי ירושלים, הנצורים, ברעב ובהפגזות-ערבים-שלא-נענו, עד כי יאמרו – רוצים אנו – בבינאום ירושלים, ואם זה לא ניתן, להניח לה ליפול לידי צבאות ערב.

הירושלמים לא נשברו, בן גוריון נאלץ לשנות את זמירותיו, והפך פתאם לגואל ירושלים, כדרכו בשקר ובמרמה.

 

 

ב”ה      

 

 

מאמציו האדירים של בן גוריון להפיל את ירושלים לידי זרים

 

 

 

קבוצות קצינים חיוניים נשארו עם הלגיון הערבי והם הם שכיוונו את ההפגזה על ירושלים. קצינים אלה גרמו לכך שהנזק היה רב יותר. היו אנשים שהסבירו את הפסקתה של ההפגזה למחצית שעה, כל יום לפנות ערב , בכך, שזו היתה השעה שבה נהגו מומחי התותחנות הבריטיים לשתות את התה שלהם.

 

 

 

הפגזת העיר, שהתחילה ביום 10 באפריל, הוגברה במידה מרובה לאחר שנסתלקו הבריטים. אך לא כולם עזבו; קבוצות קצינים חיוניים נשארו עם הלגיון הערבי והם הם שכיוונו את ההפגזה על ירושלים. קצינים אלה גרמו לכך שהנזק היה רב יותר. היו אנשים שהסבירו את הפסקתה של ההפגזה למחצית שעה, כל יום לפנות ערב , בכך, שזו היתה השעה שבה נהגו מומחי התותחנות הבריטיים לשתות את התה שלהם.

 

  יום יום ולילה לילה במשך כל תקופת המצור, הפגיזו הערבים את העיר ללא כל אבחנה וכמעט ללא הפסקה, ולעיתים קרובות השתמשו בפגזי תבערה שגרמו לדליקות. עתים נפלו הפגזים בקביעות מותחת עצבים אחת לשתי דקות, מעין עינוי סיני לאדם המחכה לפגז הבא העומד להתפוצץ בוודאות. העובדה שלא באה כל הפוגה בהפגזה הגדילה את הסבל בנפש, מלבד הסבל הפיזי שנגרם על ידי עצם הפגיעות והנזקים.

 

הפגזים שנורו מעמדות תותחים בשיך-ג’ראח ובעיר העתיקה, פגעו ביחוד בשכונות הצפוניות של ירושלים החדשה, שבהן היה מספר האזרחים שנפגעו רב יותר. הצבא המצרי המטיר פגזים בני 4.2 אינצ’ים מגבעה סמוכה למר-אליאס. ה”הגנה” לא יכלה לגמול להם כמעשיהם, כי לא היו לה תותחים. לכל היותר אפשר היה לכוון קצת פגזי מרגמות לעיר העתיקה ולשייך-ג’ראח.

 

עד כמה שנראה הדבר מוזר, הרי היה זה אחד הנסיונות המייגעים ביותר שסבלנו בימי המצור. הציבור יכל היה לשאת בדממה שמועה רעה על תבוסה בקרב, מתוך תקוה שהאבידה תושב במאבק הבא. ואילו ההכרח לֵישֵב אין-אונים בשעה שהערבים מפגיזים את העיר יום אחר יום ולילה אחר לילה והורגים ופוצעים מאות אזרחים, תוך ידיעה שאין לנו תותחים דומים כדי לגמול להם כמעשיהם, עוררה יותר מרירות ועירערה את רוח הציבור, כמעט יותר מכל צרה אחרת שתושבי ירושלים נדרשו לשאת.

 

פגיעות ישירות פגעו הערבים בקונסוליות של צרפת, יוון וספרד. פגזים נפלו באזור “הצלב האדום”, בקרבת ארמון-הנציב העליון. רמת-רחל ותלפיות הופגזו קשות, וקו ההפגזה נמשך דרך ימין-משה עד לרחוב הנביאים. בית החולים “הדסה”, אשר על הר הצופים, ששירת תמיד בנאמנות ובמסירות יהודים וערבים כאחד, הופגז קשות, וכן הופגזו שם בנייני האוניברסיטה העברית. נוסף על ההפגזה מתותחים היו מטוסי האויב טסים מפעם לפעם על העיר ומטילים פצצות תבערה. כל העיר היתה עתה בחזית ממש, לא רק הגברים הלוחמים ביחידות-צבא, אלא, כל איש ואשה וילד בעיר, כי אש ההפגזה הומטרה ללא כל הבחנה, עתים על שכונות שונות, זו אחר זו, ועתים על כולן בבת אחת…….

 

אולם היתה לנו סטטיסטיקה מדוייקת יותר של נפגעים בתוך ירושלים, והיא מראה, שבשנה אחת של מלחמה היה מספר הנפגעים בירושלים גדול, יחסית, פי חמישה ממספר הנפגעים בלונדון במשך שנה אחת במלחמת העולם השניה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רפואית, הודיעה לי על יותר מ-1,700 אנשים שנפגעו על ידי פעולת האויב בארבעה שבועות של הפגזה, דהיינו, מיום 15 במאי עד יום 11 ביוני. ואלה המספרים שהוגשו לי:

 

        אזרחים                         חיילים שלא בפעולה                            חיילים בפעולה     

                                                                                                בירושלים ובסביבה

פצועים     הרוגים                     פצועים      הרוגים                           פצועים       הרוגים        

658          199                    345                  52                            419          65

 

מדי פעם בפעם הודעתי באלחוט את מספרי הנפגעים לבן גוריון בתל-אביב, עשיתי זאת לא רק כדי למסור לו ידיעות. רציתי להראות לו את המתח שבו חיים תושבי ירושלים. היתה הרגשה בעיר שהשלטונות המרכזיים בתל-אביב היו יכולים להקציב יותר אנשים ויותר ציוד כדי להסיר את ההסגר מעל הכביש לירושלים ולמנוע את הידוק המצור. כפי שנודע לאחר-מכן, הראו העובדות שלא היה ממש בהשערה זו, אבל, בשעתה נתקבלה על הדעת…. (שקר! את האצ”ל, בירושלים, פירקו מנשקו, ואת הנשק שנועד לו, להגנה על ירושלים, הטביע בן-גוריון, ימ”ש, עם ה”אלטלנה”. ח”א)

 

שיירה ב”דרך בורמה”   …. עוד לפני צאת הבריטים התברר עד מהרה, שיהא הכרח לפנות את בית-החולים אשר על הר הצופים ולהוריד לתוך העיר את 600 החולים אשר בו. הדבר הראשון שמן ההכרח היה לעשותו, היה להשיג את שיתוף הפעולה של שלטונות הצבא הבריטי. בשעתו ניתנה רשות רשמית להעברת שלוש שיירות מזון, בנות שלש משאיות כל אחת, בשבוע, לבית-החולים. עוד לפני-כן, ביקשנו להעביר ציוד ואנשים, אולם מילוי בקשתנו נדחה ללא קביעת תאריך.

 

לאשרנו היה הקצין הממונה על האזור מוכן לסידור בלתי-רשמי, ללא זיקה אל הנציב העליון או לשלטונות הצבא העליונים. למרות מעצורים, הורדו עד ראשית מאי שש מאות החולים לבתי-חולים, שהוכשרו לכך, בעיר החדשה. הדבר סודר לאחר משא ומתן מסובך. נשכר מנזר סט. ג’וזף, שברחוב הנביאים, שבבית ספרו לא נשארו ילדים ערביים. בבית-חולים זה טיפלו, בעיקר, בפצועי ה”הגנה”, והמנתחים והאחיות שבו, עמדו על משמרתם יומם ולילה.

 

 

הערה שלי, ח”א:

 

בן-גוריון שהה 10 חדשים בלונדון, בעת ה”בליץ” – עיצומה של מלחמת העולם השניה ועיצומה של השמדת יהדות אירופה. לונדון המופגזת היתה לו מקלט, מפני אי-הנעימות, אתה צריך היה להתמודד, בגין התעלמותו המוחלטת מהשמדת היהודים באירופה, אילולא נעלם לו בין הפגזים בלונדון…

בן-גוריון הביע את התפעלותו הרבה מגבורת אזרחי האימפריה הבריטית ואת אכזבתו מן היהודים, חסרי הישע, באירופה….

כשאותם יהודים, ממש, הפגינו אומץ כביר במלחמה על ירושלים, בעת הפגזות ורעב, עד כדי גוויעה, לא מצא הנבל לנכון לבקר בירושלים, ישב לו בתל-אביב, כמטחווי קשת מן העיר הנצורה ולא התפעל כלל וכלל, גם לא דאג, כי רצה בכל מאודו בנפילת ירושלים לידי האויב.

דב יוסף מעיד, כי, יחסית, היה מספר הנפגעים בירושלים, במשך שנה אחת, גדול פי חמישה ממספר הנפגעים בלונדון. אבל זה לא הטריד את בן-גוריון. בשעה שתושבי ירושלים נזדקקו לכל העידוד שבעולם, נשאר בן-גוריון בשפלה, ושם הכריז על עצמאות המדינה שלו…..

כידוע, במשך עשר השנים הראשונות להיות בן-גוריון בארץ ישראל, לא עלה גם פעם אחת לירושלים, זאת, בשעה שביקר בכל רחבי הארץ, משני עברי הירדן.

 

 

להלן, קטע נוסף מעדות דב יוסף, שאינו מעז להסיק, בכתב, את המסקנות, מהתנהגותו של מחריב ירושלים, בן גוריון –

 

…. לא היה טעם להתחנן לפני אנשי הסוכנות היהודית בתל-אביב, או, לפני נחום ורלינסקי, ששימש אז נציגנו בתל-אביב. אולם אני התחננתי בכל כוח היאוש והשכנוע שבי. חברי הוועדה שלנו התמידו להציק לי בהבעת דאגה לגורלנו עם לא יגיע אלינו במהרה מזון נוסף. ואני יכולתי רק לקרוא לפניהם את השדרים שהעברתי באלחוט לתל-אביב. העובדה המרה היתה, שאיש לא יכל לעשות יותר מזה. כך, למשל, נאמר בהודעתי לבן גוריון ביום 16 במאי:

 

חלוקת מזון   “נמסר לי שהדרך פתוחה; ואף-על-פי-כן לא ניתנה פקודה להניע את השיירה. אין זה מתקבל על הדעת. מצב הדלק חמור מאד. מן ההכרח להעביר מזון. זה שלושה שבועות שלא קבלנו דבר. אבקשך ליתן את הפקודות המתאימות כל עוד הדרך פתוחה…”.

 

ימים אחדים לאחר מכן שידרתי לו הודעה זו:

 

חלוקת מים  “לאחר בדיקה מדוקדקת התברר לנו שכל הקמח שבעיר יספיק לנו במנות מצומצמות לשבעה-עשר יום. פרט לשמן, סוכר ותה, יספיק המזון שבידינו, תוך צמצום רב, לארבעה עשר יום בלבד. ואף זה, ללא בשר, דגים, ביצים, ירקות, או חלב, מצרכים שלא חולקו זה חודש ימים. לאחר שבועיים לא יהיה לתושבים מה לאכול. עליך לפעול בהתאם לכך”.

 

 

המצב היה חמור כל כך, עד שנערכו חיפושים אחר כמויות קטנות של מזון שנאגרו, אולי, על ידי התושבים, מעל לצרכיהם המינימאליים. תוצאות חיפושים אלו אישרו את דעתנו, שמלבד במקרים מעטים מאד ויוצאים מן הכלל, לא היה אף לבעלי-בתים אמידים שום מלאי בארונותיהם. הקטנו, איפוא, את מנת הלחם ל-120 גרם ליום.

 

לא היה דבר שלא עשינו בהשתדלותנו למצוא קצת מזון נוסף. אפייני לכך רשימה זו ביומן: “ד”ר יוסף קבל ידיעה שנמצאו עוד שקי קמח אחדים במאפיות עזובות בשכונות הצפון. מחמת ההפגזה האיומה, יכולנו לגשת אליהן רק בחסות החשיכה. עבדנו עד שעה ארגע לפנות בקר והצלחנו להוציא שבעה-עשר שקים מלאי קמח, מתחת לאפו של האויב, במרחק קטן מהמשמר הקדמי שלו.

 

שלושה ימים לאחר מכן הודעתי לבן-גוריון:

 

 “אינני רוצה להוסיף קשיים לקשייך, ואני משתדל לחזק את לב העם בעיר, אבל, נותר לנו מזון רק לימים מעטים בלבד, וכל איחור נוסף כרוך בסכנה. הרואה אתה אפשרות לשלוח קצת מצרכים במטוסים? הודיעני נא, את משקל המצרכים שתוכל לשלוח כל יום, ואנחנו נחליט מה עדיף”.

 

התשובה לקריאה זו היתה הצעה לשלוח לנו שלושה טונות מזון במטוס. מתוך תשובה מאכזבת זו, למדנו עד כמה אין ידידינו בתל-אביב, עם כל דאגתם לירושלים (“ידידינו” בתל-אביב, בראשות בן גוריון, לא דאגו כלל לירושלים. להם היה אוכל בשפע, מסעדות פתוחות, וכן גם בתי קולנוע. היה אכפת להם מירושלים, כמו שהיה אכפת להם מיהדות אירופה המושמדת. ח”א), תופסים מה חמור מצב תזונתנו ולכמה מזון זקוקים אנו, כדי לתת לתושבי העיר די להחזקתם בחיים.

 

ביום 1 ביוני ביקשתי את ורלינסקי לעיין באפשרות של שליחת קמח אלינו מחולדה, בשעות הלילה, דרך ההרים על גבי פרדות, מרחק ארבעים קילומטר. לפי אומדני אפשר היה לספק בדרך זו 15 טון ליום, מה שהיה נותן לכל תושב חמישית כיכר-לחם ליום. כל זה לא הביא לידי תוצאות, וביום 7 ביוני שידרתי דברים אלה לראש הממשלה:

 

 “האם עלינו להסתפק בתקוות ובסיכויים? זה שבועות שאני מזהיר וחוזר ומזהיר על ההכרח לשלוח לנו אספקה, ודבר לא הגיע אלינו. הצעתי אמצעים שונים ודבר לא אירע. הצלחת לשלוח דברים אחרים – כגון תחמושת – ואם כן, למה לא מזון? אם אין די ג’יפים, למה לא לגייס מאות מבקרי-בתי-קפה בתל-אביב, כדי להציל את ירושלים? אני שואל: מה יקרה, אם חס-ושלום ייכשל המבצע (לפרוץ לירושלים), או, לא יסתיים תוך הימים המעטים שנשארו לנו? אני תובע במפגיע, שלא לסמוך על נצחון מהיר, אלא, להתחיל, מיד, לשלוח לנו מה שאפשר, בכל דרך שהיא. אני חוזר ומזהיר אותך, שאם לא נקבל קמח עד יום ב’, יהא בירושלים רעב, על כל תוצאותיו המובנות מאליהן”.

 

למעלה מזה, לא יכולנו להשתדל….