“דם על הידיים” – קשקוש מקושקש!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/40834
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 10.10.2007 02:07
 

קל מאוד לפלוט מנטרות שחוקות, אבל עיסקה של חילופי-שבויים (או אסירים) אינה שונה, מהותית, מכל עיסקה של סחר-סוסים, אשר גם בה מנסים לקבל יותר ולשלם פחות, אך משתדלים להיות ערים למגבלות האפשר, ולאינטרסים של הצד השני.


תארו לעצמכם מצב (לא ריאלי, אמנם, אבל לצורך “חידוד השאלה” הכל כשר) בו אנחנו מגיעים עם אוייבינו להסכם לפיו הם יחזירו לנו את שלושת נעדרי סולטן-יעקוב, את רון ארד, את גלעד שליט, את אלדד רגב ואודי גולדווסר – כולם חיים – ובתור “בונוס” (למי?!…) הם יקחו בחזרה את אלחנן טננבאום.

 

תארו לעצמכם שבתמורה לעסקה הזאת אנחנו משחררים מחבל אחד “עם דם על הידיים”, לבחירתנו, וזה שאנחנו משחררים בפועל (על פי בחירתנו, כאמור), הוא היום איש זקן וחולה סופני, אשר זה שלושים שנה מרצה מאסר-עולם על רצח של ישראלי אחד.

 

להשלמת התמונה נוסיף כי הרשעתו של האיש ברצח אושרה בבית המשפט העליון “על חוט השערה”, כאשר אחד משלושת שופטי המיעוט היה בדיעה שיש להרשיעו רק בגרימת מוות ברשלנות (עונש מקסימלי – שלוש שנות מאסר), ואילו שני שופטי-המיעוט האחרים בכלל סברו שיש לזכותו מכל אשמה.

 

כיוון שהאיש היה “פרי לאנסר” אשר לא השתייך לשום אירגון-טרור, לא היה לו “אבא”, ואיש לא דאג לו אפילו לקציבת עונש המאסר.

 

ברור שהאיש הזה, בגילו ובמצב בריאותו, כבר לא “יחזור לחיק בטרור”, ובסך-הכל אנחנו נותנים, תמורת החזרתם-חיים של בנינו, לא יותר מעצם יבשה.

 

אבל לעצם היבשה הזאת, כך תגידו, יש “דם על הידיים”, ולפי ההגדרה המקובלת, אכן כך הוא.

 

אבל אני רוצה לראות ישראלי שפוי אחד אשר יתנגד לעיסקה.

 

ואני רוצה לראות את ארגון אלמגור שיתנגד לעיסקה. לא, הוא לא יעז להתנגד, כי חבריו אינם אידיוטים, הם יודעים שהציבור לא יאהב את זה, והם גם לא יעזו לעתור לבג”ץ, בידעם כי הם ייזרקו משם בבושת-פנים, לא מכל המדרגות, אלא דרך החלון הקרוב למקום ישיבתם.

 

אז נכון שבמציאות אין לנו סיטואציה ברורה וחדה כזאת, ובפועל אנחנו נדרשים לשחרר עשרות ואפילו מאות אסירים, אשר לחלקם יש על ידיהם דם של עשרות ישראלים, לפעמים תמורת אחד משלנו, ואף פחות, וכאשר זה המצב, קל מאוד לפלוט את המנטרה “דם על הידיים”, בתקווה שהשומע לא ישים לב לכך שלא העיקרון מדבר כאן, אלא שבסך הכל הויכוח הוא על המחיר.לפעמים הדובר עצמו, אף הוא שבוי בקסמה של המנטרה, וגם הוא לא ער למשמעות הדברים היוצאים מפיו.

 

אכן, הוויכוח על המחיר הוא לגיטימי, כי כאשר מדברים על “סחורה” אשר אין לה “מחיר מדף”, כל צד רוצה לשלם כמה שפחות, ולקבל כמה שיותר. זה בהחלט מובן, אבל מי שאינו ער למגבלות-האפשר, כמו לאינטרסים של הצד-שכנגד, סופו למתוח את החבל – כמה חבל – עד שייקרע, ולצאת עם הלשון בחוץ, אולי למציאות קשה עוד יותר.

 

במציאות שלנו – כמה מובן – מי ששכלו את יקיריהם מידי הטרור דורשים לתת תמורה פחותה יותר בכל עיסקה, ומי שיקיריהם מוחזקים בידי האוייב, ומועמדים להחלפה, מוכנים לשלם כל מחיר. עוד במציאות שלנו – מצער אבל לגיטימי – גם מיצובו הפוליטי של הטוען משפיע על המחיר שהוא מוכן לשלם.

 

מעבר לכל אלה צריך לזכור שעיסקה של חילופי-שבויים (או אסירים) אינה שונה, מהותית, מכל עיסקה של סחר-סוסים, אשר גם בה מנסים לקבל יותר ולשלם פחות, אבל משתדלים להיות ערים למגבלות האפשר, ולאינטרסים של הצד השני.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר