פגמים אסתטיים בחיפויי אבן

מאת: ד”ר אברהם בן-עזרא

חיפויי האבן בישראל הם חלק מהנוף הכפרי והעירוני. היה צפוי כי לאור הכמויות האדירות של הבניינים המחופים באבן, מוזאיקה, קרמיקה וכיוצא בזה, תוגבר המיומנות ויתמעטו הכשלים, אך בפועל מעת לעת אנו עדים להתרחשות מבהילה של נשירת אבני חיפוי מקירות חוץ של בניינים, דבר היוצר סיכון ומעיד על ביצוע רשלני ובלתי מקצועי.

נזק נוסף נגרם בשולי הנזק הישיר והעיקרי והוא זילות פגמים שאינם בטיחותיים, כלומר – אמירה או מחשבה כי די בכך שהחיפוי תקין מבחינת חוזקו והידבקותו לקירות, יהא המראה האסתטי אשר יהיה.

אף על פי כן, יש חשיבות נפרדת למראה החיצוני של סוגי החיפויים, שיש או קרמיקה, ודבר זה נקבע בפסיקה.

ראה ת”א 1494/97 אלי סרביה ואח’ נ’ ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע”מ, בית משפט המחוזי בתל אביב- יפו, שופט: גבריאל קלינג, [פורסם בפדאור 03 (5) 263 ]

 שם נפסק החלפת חיפוי חוץ בבניין בגין ליקוי אסתטי גרידא:

“5. התובעים טוענים לפגמים בציפוי הפסיפס של הבניין. לבקשת בעלי הדין יצאתי לבקר במקום. ציפוי הפסיפס שנועד להוסיף נוי ויוקרה לבניינים במראהו כיום פוגם במראה הבניינים.

אף כאן מוזרות טענותיהם של הנתבעים. מקום נרחב מוקדש לחלקם של התובעים ברכוש המשותף ולטיעון כי הפגם בפסיפס אינו בטיחותי אלא אסתטי. כן נטען כי לא הוכח שהנחת הפסיפס אינה תואמת תקן כלשהו.

הנתבעים מתעלמים מכך שהתביעה שבפני היא תביעה על הפרת חוזה. כל אחד מהתובעים רכש דירה בבית שתואר על ידי הנתבעים כבית יוקרתי. זכותו של כל אחד מהתובעים לא רק שלא להיפגע על ידי אבני פסיפס נושרות, אלא זכותו ליהנות מבנין נאה. אין גריעה מזכות זו בשל כך שהפגמים בפסיפס אינם סמוכים דוקא לדירתו, או שחלקו הקנייני בקירות החיצוניים הוא זעום.

6. הטיעון כי אין פיצוי על פגם אסתטי, פגום מעיקרו. טיעון הנתבעים (בע’ 43 לסיכומי הנתבעת מס’ 2) כי “אין גבול או מבחן לאסתטיקה”, עשוי להתקבל כאשר מדובר בעניינים של טעם שבהם עשויות דעות להיות חלוקות, כמו למשל צבעם של קירות. אך דרכם של בתי משפט לפצות בעלי דין על ליקויים רבים שכל כולם אסתטיים כמו טיח שאינו ישר או כתמים בריצוף. הנתבעים חוזרים ומסתמכים על דברים שנאמרו בע”א 4445/90 עמיגור (ניהול נכסים) בע”מ נ’ מאיוסט, תק-על (94(2)) 674. אכן נאמר שם בפסקה 12:

“המשיבים אינם זכאים לפיצויים על ליקויים אסתטיים גרידא, לא לפי ההסכם ולא לפי הדין”.

אלא שדברים אלה יש לקרא בהקשרם. החלוקה בין פגמים אסתטיים לבין פגמים בטיחותיים מקורה בהסכם שבין בעלי הדין, וכך נאמר בפסק הדין (בהמשך בפסקה 12):

“לפי ההסכם שנערך בין הצדדים בדבר מינוי המומחה, לא היה עליו לעסוק אלא בליקויים שנגרמו לדעתו “עקב בניה לקויה”, לרבות ליקויים המהווים “מפגע בטיחותי או אחר”… משמע ליקוי אסתטי גרידא אינו עניין למומחה. בית המשפט קמא לא סבר אחרת.”

לכן חשיבות הסיווג של הליקוי כאסתטי נבעה מהגדרת תפקידו של המומחה.

בעניין שבפני מדובר בליקויים בוטים וחמורים במראה החיצוני של הבית ואין מקום לטענה כי התובעים חייבים ולהמשיך ולחיות עמם.

מכיוון שמדובר בליקוי הניתן לתיקון זכאים התובעים לפיצוי על עלותו של התיקון.

7. במהלך המשפט הושמעה הטענה כי הפסיפס אשר הותקן נדרש על ידי עירית רעננה. טיעון זה אינו גורע מאחריות הנתבעים. מה טעם נבחר ציפוי זה ולא אחר אינו מעניינם של התובעים, ועל הנתבעים היה להתקינו בדרך הראויה. אם שגתה העירייה בדרישתה וגרמה בכך נזק, יתכן שיש לנתבעים אפשרות לחזור אליה, אך אין זה עניינם של התובעים.

8. מקובלת עלי דעתו של זהר שבתאי המומחה מטעם התובעים שעל מנת להגיע לתוצאה הראויה יש להחליף פסיפס בשטח של כ-700 מ”ר בעלות של כ-50 $ למ”ר, כאשר בסכום זה מובא בחשבון פירוק הפסיפס הקיים והקמת פיגומים.”

כמו כן ראה ע”א 181/94 אהרון וחגית זייצב ואח’ נ’ אזורים בניין בע”מ ואח’, בית משפט המחוזי בתל אביב- יפו, שופטים: א’ אבן ארי, ד’ בר אופיר, ש’ טימן (פסק הדין מופיע בספר “עדות מומחה” מאת א’ בן עזרא, בהוצאת “שי” 2002, עמ’ 359), ולהלן ציטוט מפסק הדין:

“מדובר בלוחות פסיפס שהמומחה עצמו קובע שניתן להחליפם, אולם שלדעתו אין ההחלפה כדאית, כרגע, אולם פיצוי על נזק נועד להעמיד את הניזוק באותו מצב שבו היה קודם לגרימת הנזק. אין שום סיבה שבגללה צריכים המערערים לחיות עם פגם אסתטי במשך 15 שנה, ונכון להשאיר בידם את ההחלטה, אם ומתי לתקן את הפגם, על ידי החלפת החיפוי, ולצורך זה יש לשלם להם את סכום התיקון, נכון להיום.”

מהאמור לעיל ברור עד כמה חשוב המראה האסתטי של חיפוי החוץ במבנים, וזאת כמובן בנוסף לעמידות בדרישות התקנים הישראליים והמפרטים של מכון התקנים בנושא ההידבקות וטיב אבן החיפוי.

15 יולי 2008