תרבות השוחד

תרבות השוחד

אהרון רול – טורונטו
11.07.2008 07:20
תרבות השוחד


רובנו, במדה זו או אחרת נותני ומקבלי שוחד. קשה לנו להודות כי כולנו נוהגים שחיתות במדה זו או אחרת. אמנם לא ברמות אולמרטיות, אך בהחלט, ברמת העקרון, הדבר זהה לחלוטין.

שוני ברור מהקורה כיום ניתן לזהות בכך כי בשנות החמישים מנהיגי ציבור שיחדו (במידה רבה אך לא בלבדית) את הפרטיים במדינה, בעוד שכיום הגלגל התהפך ובמסורת ההפרטה הפרועה משחדים הפרטיים את ניבחרי הציבור. המהות היא אותה המהות, השוחד היה ונישאר שוחד.



כאשר מדובר במקומותינו באשר לשוחד, הענקתו או קבלתו, מיד נוצר בתודעתנו ההקשר למעטפות “מרשרשים” המחליפות ידים בתמורה לטובת הנאה שוות ערך לכסף בתנועה סיבובית, אם ישירות או באמצעות צד שלישי, רביעי ואף יותר.  התאור ד’לעיל הינו נכון אך שיטחי.  פנים רבות לפעולת השוחד ולעיתים, במדה והנותן כמו גם המקבל מתוחכמים דיים הרי שאיתור עקבות אבק השוחד מערים קשיים רציניים באיתורו ויתרה מכך, בהוכחתו בבית המשפט.  הסיבה כי רבים מהחשודים במתן או מלקוח השוחד יוצאים “יבשים” בסופו של יום נעוצה כולה בקשיים ראיתיים אשר אינם משביעים את דרישות ההליך המשפטי.  רובם אינם נותנים את הדין מפאת היותם “זכאים מחוסר הוכחות” ולא מפאת היותם “זכאים מחוסר אשמה”.

בימים אלו נשואות כל העינים לאולמרט כמקבל שלמונים סידרתי אשר דומה ואין גבול לנטיתו החמדנית, כמו גם אישתו (חפש את האשה אולי?).  בדימיונם של רבים, ובצדק, מצטייר הוא כתמנון ציקלופי רב זרועי עם בלוטות מציצה הסוחטות את לשד השלמונים האחרון מכל מי שבא עמו במגע תוך שהוא דואג היטב לקשרים מתגמלים עם שועים ונדיבים “ברי שוחד”, בעלי פוטנציאל מבטיח, מכל קצוות עולם.  תמונה זו אפשר ונכונה היא אך חד ממדית כניזכר לעיל.

הבה ונהיה כנים עם עצמנו, אולמרט לא המציא את מושג השוחד.  האולמרט הוא סימפטום לבעיה עמוקה ת”ק מונים, ההווה בחברה הישראלית והיא “תרבות השוחד”.  האולמרט לא יצר יש מאין את תהליך גלגל השוחד, מאידך, שיכללו לדרגת אומנות.   קרוב לוודאי כי היה הוא ועודנו מנושאי המשרות הממשלתיות וראש הממשלה המושחת ביותר  (נו טוב, לכאורה) שקם לעם ישראל בעת החדשה, אך להצביע בלעדית לכיוונו עושה עוול סמנטי עימו.  כאשר אנו מתגוללים עליו, ובצדק, הרי שאנו ממרקים את מצפוננו ורוחצים משכך בניקיון כפינו, ולא היא.  האולמרט הינו הראי המוצב לפנינו ואשר אנו מסרבים בעקשנות רבה להתבונן בבואתנו הנישקפת בו מחשש שלא נוכל לשאת את המשתקף ממנו.

אולמרט הינו התוצאה לחברה אשר עברה הסתאבות מכוערת.  חברה אשר עשתה תפנית פרסה מנחישות מלוכדת ואחריות קיבוצית, לאומית, לכיוון האינדיוידואליות הקיצונית כאשר ערכי אבות, המסורת היהודית, ערכי המשפחה כולם התמסמסו ונישטפו במי האפסים של עם-פרטים הבזים לאחריות לאומית וחברתית חובקת אומה. זוהי הכללה, וכדרכן של הכללות הינה מסוכנת.  קיימים חלקים טובים, אידאולוגים וישרי דרך בעם אשר הנאמר כאן כמובן שאינו ישים לגביהם.  להוותנו, חלקים אלו מתמעטים והולכים.  שחיתות כידוע הינה נגע דמוי-סרטני ההולך ומתפשט, הולך ומפתח גרורות המוצצות את לשד הגוף על חשבון הרקמות הבריאות ועד להכרעתו הסופית.    

אנו איננו רוצים להודות ביננו לביננו כי אנו רובינו אולמרטים קטנים, מי יותר ומי פחות, וכי באם היתה ההזדמנות ניקרית בדרכנו או מצויידים היינו בעובי עורו של הקרנף האולמרטי אפשר והיינו הופכים לאולמרטים רבים בגודל טיבעי כדוגמת המקור.  הלא כבר נאמר ע”י אוסקר ווילד “מה אתה (את), אנו כבר יודעים כעת נישאר רק לקבוע את ענין המחיר”. 

רובנו, במדה זו או אחרת נותני ומקבלי שוחד.  קשה לנו להודות כי כולנו נוהגים שחיתות במדה זו או אחרת.  אכן לא ברמות אולמרטיות אך בהחלט, ברמת העקרון, הדבר זהה לחלוטין.

חשוב לסייג ולבדל כאן כאשר דנים אנו במושג השוחד, ואין הכוונה לבחון הנושא מהאספקט המשפטי אלא הציבורי גרידא, כאשר יש לתחום בין השוחד האישי, העיסקי, והציבורי.

“שוחד אישי” בין פרטים אשר מחויבים אך לעצמם הינו הפחות חמור מבין השלשה ואנו ברגיל נוטים להתעלם ממנו כמקובל ונאות ביחסים בין בני אדם למרות שעדיין עונה הוא על המדדים של שוחד דהיינו, אני אעשה לך טובה (אישית) ואתה תחזיר לי טובה בתמורה (אישית בלבד).  אלא מה, במקרה כזה לא אמור כל צד שלישי (ברובם של המיקרים) להיפגע ממערכת היחסים של תן וקח אשר בין שני הידידים או בעלי הענין (נאמר) וכך הופכות הקבלה והנתינה ללגיטימיות.

“שוחד עיסקי” או “שוחד בסביבה עיסקית” הוא כבר ענין אחר לענות בו.  במקרה זה מתן וקבלת השוחד נילווה לציפיה ל-ו/או מתן תמורה, כאשר פעולה זו יוצרת העדפה בילתי מוסרית ובילתי חוקית לטובת משלם השוחד על פני מתחריו.  קרטלים עיסקיים רבים מספור נוצרו עקב פעולות רבות עלומות של תן וקח, “חוקיות לכאורה”, בין בעלי ענין עיסקיים. מדינת ישראל וריכוז ההון בידים מעטות בה מדבר בעד עצמו.  מספר הניפגעים הצפוי הינו ברמה בינונית עם פוטנציאל להפוך לאבן נגף לאומית תוך שמספר הניפגעים הוא בהתאם.

“שוחד ציבורי”  הוא החמור ביותר מבין השלשה.  כאן כבר בוגד שליח הציבור במטרות וכוונות הבוחרים אשר העלוהו לשלטון.  מתן וקבלת השוחד תוך השבת טובה נגדית בתנועה סיבובית, אינה מוסרית, אינה חוקית, ובגידה בציבור כולו.  מספר הניפגעים הצפוי הינו עצום ורב ברמת הלאום והקיום הלאומי, יחד עם הפרטים המרכיבים אותו לאום. 

התאור לעיל עדיין שוכן ברמה הפשטנית משום שכל הגדרה לעיל מאגדת בתוכה מספר ניגזרות אשר סכום סכנתן עולה יחדיו על מספר מרכיביהן.  המדובר הוא ביחסי הון-שילטון.  הון-מערכת משפטית.  הון-שילטון-מדיה.  הון-מדיה-שלטון-מערכת משפטית.  הון-מדיה שלטון.  כל תזוויג אפשרי בין המרכיבים שריר וקיים במקומותינו.  הקורא ישים לב מיד בוודאי כי הקו המקשר, ברובם המוחלט של המיקרים, הינו מרכיב ההון אשר הוא המשמן הראשי של פעילויות קניית הכוח וההשפעה (המתורגמים אף הם לממון בסיגנון “כדור השלג”) ולכן ולא בכדי, חוקרי פרשיות שוחד עוקבים בראש וראשונה אחר מסלול הממון במשוואת השוחד למרות שלא תמיד ניתן להצביע (כאמור לעיל) אחר נתיב “המרשרשים”.  לעיתים שווה הממון המתורגם בסופו של יום לחשבון בנק שמן הממומש לעיתים שנים לאחר פעולת השוחד עצמה, פעולה המערימה קשיים רבים על המתחקים אחר התהליך.

נדגים הנאמר לעיל דרך מינוי מקורבים למשרות מתוגמלות ונחשקות של צד א’ בתמורה למינוי מקורבים של צד ג’ למשרות מתגמלות במקומות אחרים כאשר בסופו של חשבון צד ג’ יעביר את התמורה (בכל צורה שהיא) לצד ב’ אשר יתגמל בסופו של הסבב את צד א’.  שמא ועל מנת להבהיר קטע זה נכנהו “מינויים פוליטים פסולים”? 

דוגמה דומה נפוצה במקומותינו ניתן לאבחן בקישרי בעלי הון וענין בעסקי נדל”ן ומעורבותם עם בעלי השפעה בשטח המוניציפלי בנוסך של: “אתה תתגמלני בנתח נדל”ן ואני אגמול לך ברשיונות חורגים מתאימים”.  שמא נקרא לדוגמה זו “אפקט כרמיה”?

מכאן משתמעת סכנתן של אליטות הממון וריכוזיות ההון בידים מעטות המתבטאת בנגישותם של ברוני הממון לבעלי השפעה בשלטון, במדיה, במערכת המשפטית ובמערכת הציבורית הרעבות לממון הן מהבחינה האישית והן הציבורית.  האפשרויות כי הצדדים יתגמלו האחד את השני הינן עצומות ואכן לראיה, אך נחושים בערכיהם, כולל נושאי עקרון השליחות הציבורים, יכולים לעמוד בפיתוי.  להוותנו, רבים אכן אינם עומדים בכך.  

שמא ונישאל כאן, היכן מערכת אכיפת החוק בקלחת זו?  ובכן, מערכת האכיפה אינה נקיה מכל האמור לעיל.  בני אדם חלשי אופי, עקרונות ומוסר נימצאים בכל אתר ואתר וכך “החתול האמור לשמור על השמנת” מעורב גם הוא בחגיגת הממון הפסול.  ועדת ‘זיילר’ נתנה דעתה בסוגיה זו וחשפה תמונה מדאיגה ביותר באשר לתרבות השוחד המשטרתית.

שורשי “תרבות השוחד”, אמנם על אש קטנה, נעוצים 60 שנים אחורה בתקופת טרום והקמת המדינה ועבור דרך שנות החמישים והשישים למאה הקודמת לאחר הקמתה של מדינת ישראל.  באותה תקופה ניכסה מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא”י) לעצמה בלבד את שיחרור הארץ מעול המנדט הבריטי והפורעים הערבים, כמו גם הדיפת צבאות ערב תוך מלחמת השחרור.  ברור כי בראיה היסטורית אוביקטיבית גישה זו היתה מופרכת לחלוטין והדפה מחוץ לקונצנזוס הלאומי רבים וטובים אשר תרמו מאמצים והיקריבו חייהם לשם אותה המטרה, אך באותה תקופה מי ספר אותם, הם לא שרתו את האג’נדה של מפלגת השלטון ופועלם נידחק בכוונת מכוון.

משניתקבעה תזה זו בתודעת מנהיגי מפלגות הפועלים, היתה הדרך קצרה למחשבה כי “אנו זכאים, בדין” ליהנות מפירות השילטון לאחר שנות הרזון וההקרבה של ראשית תקומת המדינה ושנות החמישים.  הועדה המסדרת של שרגא נצר ושיטת הפיתקיות (צטל’עך) שלטה בכל משרה ממשלתית נחשבת ונחשקת.  אכן, ברובם של המיקרים כסף מזומן (ככל הידוע ולא הכל ידוע) לא החליף ידים אך שווה כסף לא היה שונה מהממון עצמו.  פעולות אלו היוו שוחד ברור של בעלי השפעה על מנת לקנות תומכים ונאמנותם הבילתי מסויגת למנגנון המפלגתי.  את עקבות נוהגים פליליים פסולים אלו ניתן למצוא עד היום בתשלומים שונים, כסף או שווה ערך לו, לפני כל מערכת בחירות, מפלגתית או לאומית.

מפלגות אחרות אשר התקנאו בפעלוליהם המושחתים של פעילי מפלגת העבודה לא חסמו שורם בדישו, כדוגמת מפלגת הליכוד של שנות השמונים והתישעים למאה הקודמת ותרבות השוחד בה, אשר באה לביטוי בחלוקה סיטונאית של משרות ממשלתיות ואחרות, מתגמלות ונחשקות, בתמורה לתמיכה פוליטית במעניק.

התנהלות זו של מפא”י היא אבי אבות “תרבות השוחד” הישראלית.  שוני ברור מהקורה כיום ניתן לזהות בכך כי בשנות החמישים מנהיגי ציבור שיחדו (במידה רבה אך לא בלבדית) את הפרטיים במדינה בעוד שכיום הגלגל התהפך ובמסורת ההפרטה הפרועה משחדים הפרטיים את ניבחרי הציבור.  המהות היא אותה המהות, השוחד היה ונישאר שוחד.

יש לציין כי הפרטה מוגבלת ותחת פיקוח הינה חיובית בבסיסה באשר מעצימה היא את יזמות הפרט ומאותת לו לקחת את גורלו בידיו לא להשען בלעדית על המדינה כמקור אין סופי לרווחתו.  ניתן לתמצת גישה זו בדוגמא כי “חשוב ורצוי יותר לתת לניצרך חכה לדוג דגים (כמכשיר ליצירת פרנסה) מאשר לתת לו תמיכה כספית לקנות דגים (המוגבלת ונתונה לתנודות תקציביות)”.  במקרה הראשון קיימת ההזדמנות הברורה לניצרך לשפר תאורטית את מצבו באורח אין סופי בעוד אשר במקרה הענקת הקיצבה, מקובע מצבו של הניצרך במדרג עוני חסר פיתרון.

מאידך, במדינת ישראל יצאה ההפרטה מכלל שליטה וגרמה לריכוזיות ההון בידי קבוצה מצומצמת של בעלי הון וענין.  במרוצת האמוק חסרת המעצורים אחר הפרטה מוצדקת נישכחו העניים מאחור.  הניצרך חייב לקבל את החכה (מהדוגמא לעיל) ולא, דבר לא יסייע בעדו לצאת ממעגל העוני.  אמצעי ייצור אלו לא הוענקו בצורה שוויונית בחברה הישראלית.  במדינות עולם רבות המדינה מפעילה מערכת נירחבת של תמיכה כספית התחלתית אך מקפת ליזמי עסקים קטנים, בישראל הנושא בחיתוליו. 

הטבע האנושי אשר חמדנותו אינה יודעת גבולות דוחפת את אותם בעלי ההון מתוגמלי ההפרטה לעשות שימוש בהון זה לשחד פקידי ממשלה וניבחרי ציבור על מנת להעצים את נכסיהם ללא גבול.  המערכות השלטוניות והמשפטיות הנהנות הישירות מקשריהם עם בעלי ההון יהיו האחרונות לעצור תהליך זה.  שוב, הם לא יחסמו שווריהם בדישם.  וכי מדוע יעשו זאת?  הרי הם הינם אותו החתול הניזכר לעיל שהופקד לשמור על השמנת, והתוצאה בהתאם.

 

מקובל עלינו לגנות את תופעת ה”אתרוגנות” כאשר רבים אינם מודעים לעובדה כי אתרוגנות היא שוחד אשר במידה וניתן היה להוכיחו היה נכנס מעדנות לנישת הפלילים.  קשה להוכיח האתרוגנות בבית המשפט כמעשה שוחד אך חוסר האפשרות להוכיח עדיין אינה מבטלת המהות שהינה שוחד ברור.  לדוגמא, האתרוגן המסובך בפלילים מזהה את נטיית המדיה לכיוון מסויים ומכוון מעשיו לאותו כיוון.  אנשי מדיה מסוימים מזהים מצידם מיד את צרכיו של “האתרוג” כהגנה מהעמדה לדין ומספקים לו אותה במידה ויעשה מבוקשם.  הרי כאן לפנינו שוב מערכת שוחד למהדרין דהיינו, גרד את גבי ואגרד את שלך.

תופעת תפירת התיקים ע”י פרקליטות המדינה למועמדים “מסוכנים” למשרת שר המשפטים על מנת לרצות נשיאי בית משפט עליון בתקווה לתגמול הולם דרך משרות שפיטה מכובדות ומתגמלות עם חלוף השנים, הינה דוגמא מובהקת לשוחד בריש גלי מכוער ומבהיל המאיים למוטט אושיות משטר דמוקרטי.

ה”כלנתריזם” וחוסר נאמנות לעקרונות הנובע מאינטרסים אישיים וצרים ומושחתים אשר אינו נישען על מיטען אידאולוגי וכל זאת בתמורה לאתנן פוליטי נגדי הוא ניגזרת ברורה של תרבות השוחד.  דוגמא מבהילה לנאמר כאן היא מפלגת קדימה אשר רובה ככולה הוקמה ע”י עריקים כלנתריים אשר עתידם הפך ללוט בערפל במפלגות המקור וקיוו לחדש ימיהם הפוליטים כקדם בעריקה מסיבית לעבר מפלגה זו, ברור כי הם ציפו ואכן תוגמלו היטב על מעשיהם המושחתים בעליל.  עצם העובדה כי מאות אלפים נתנו קולם למפלגת קדימה בבחירות האחרונות, מוכיחה כי המושחתים בצמרת נישענים על גב רחב ומושחת בציבור אשר אינו מזהה שחיתות כסכנה לאומית ואפשר כי אף נהנה ממנה.

העובדה כי בסופו של יום מהווה השחיתות סכנה לאומית מוחשית אשר אינה פחותה מהסכנה האירנית והערבית בכללה עדיין לא חילחלה לתודעה הציבורית.  עדיין ישנם רבים הנוהגים סלחנות כלפי התופעה והמעורבים בה, כאשר לאמיתו של דבר כל אזרח הנותן ידו למעשה שחיתות אם במעשה, אם במחדל ואם בהסכמה שבשתיקה, סודק למעשה את אושיות קיומה של מדינת ישראל, מי יותר ומי פחות.

הפתרונות למצב הנואש-חברתית אשר ניגרם עקב “תרבות השוחד” אינם קלים וישימים במהרה.  הבסיס הרחב ביותר לתרבות השוחד נמצא בציבור עצמו על מליוני פרטיו.  “הקלישאה” כי יש להעמיק את החינוך בכל שכבות הציבור אינה קלישאה כלל.  ללא חינוך לערכים, יהודים, דמוקרטים וציונים אין תקווה להסב את העם הזה מתרבות השוחד שפשתה ומכרסמת בו כל חלקה טובה.  מאידך, פתרון זה הוא ארך שנים ומחייב השקעה רבה באמצעים ורצון טוב לפני שניקטוף פירותיו.  יש להתחיל בכך “אתמול” על מנת להשיג תוצאה חיובית מוקדם ככל האפשר.  לכל הטוענים כי הרי מערכת החינוך קיימת גם כיום נאמר אכן כך, אך מערכת החינוך הקיימת אינה מערכת חינוכית אלא מערכת לימודית-השגית אשר בהזניחה את החינוך לערכים משיגה את ההפך מהשגים, מביאה תלמידים להשגים נמוכים להכעיס ובנוסף אינה תורמת בצורה שוויונית לכל.  נראה כי גם במערכת החינוך, ההפרטה והאינדיבידואליות הקיצונית הנוגדת ערכי יהדות ולאום, חדרו עמוק וכך המחוננים נישכרים והאחרים ניפסדים.

פיתרון מהיר יותר, אף שאינו מושלם, נעוץ במערכת הציבורית-שלטונית.  אמנם כל פיתרון שיושג במערכות אלו יצביע על אי-הלימה מהותית בין החינוך הציבורי נוגד-תרבות-השוחד אשר אפשר ויארך שנים רבות, לבין תיקון המערכת השלטונית אשר נחוץ באופן מיידי אך לא יהיה תואם את משך הזמן הנחוץ למערכת החינוכית להבשיל פירותיה.

ככלל המערכת הציבורית שלטונית חייבת לסנן מתוכה את הפירות הבואשים בוגרי “תרבות השוחד” העכשווית.  במדינות מתוקנות נהוג לבצע שימועים והצגת מועמדים לתפקידים ממלכתיים ואפשר שגם על מדינת ישראל לאמץ דרך זו ההולמת משטר דמוקרטי אמיתי.  אין להוציא מכלל אפשרות כי ניבחרי ציבור כמו גם מועמדי המערכת המשפטית חייבים לעבור שימוע ציבורי הוגן ואובייקטיבי בפני וועדות ניבחרות ממונות במיוחד לצורך זה, הפתוחות לציבור בכל האספקטים האפשריים, אשר יאששו את מועמדותו של הניבחר באשר להתנהלותו התקינה ציבורית בשנים שקדמו להגשת מועמדותו.  סביר להניח כי זה אשר קופת שרציו תלויה בארון חשוך כלשהו לא יטרח מלכתחילה להציג מועמודותו ובא לציון גואל.  ברי הוא כי המדובר באמצעי חריף, אך במציאות “תרבות השוחד” השוררת כיום במקומותנו רק אמצעי נגד חריפים יתקנו.

 

 

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול – טורונטו –    905-886-8998  

amroll@rogers.com



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר