מקרה הדקירה בגבו של רופא בבית החולים ‘קפלן’ ברחובות על ידי פלוני מחוליו פותח תיבת פנדורה, אך לא אותה תיבה אשר הקורא הממוצע חוזה בה בעיני רוחו וכמיסתמן מהמדיה המנסה להציג פן חיובי בה, אף מתלהם, לאחר התנהלותה השלילית בנושאי ציבור ומדינה לאורך זמן רב.

ניראה כי קיימת התגייסות כללית של התיקשורת בנוסף למוסדות הרפואיים הרשמיים לגנות את המעשה האלים כנגד הרופא אשר בהחלט וללא שמץ של ספק ראוי לכל גינוי.  מתקבל הרושם כי מספר התקיפות האלימות כנגד רופאים מתגבר והולך.  האם זה אך רושם?  האם כצעקתה?

מאידך, יש להעלות לדיון את חלקה שני של אותה תיבת פנדורה והיא, הפלא ופלא אך הכיצד לא, הטיפול לו זוכים החולים והמטופלים.  אפשר ועל פניו הטיפול הינו ללא דופי, הרופאים הינם מלאכי שרת ומסירותם לחוליהם הינה לדוגמא, אך האם אכן זהו המצב לאשורו ובכל מקרה ומקרה?  האם ישנם חריגים בקרב הרופאים אשר שבועתם בשם היפוקרטס ניתן לכנותה למצער היפוקריטית?  האם כצעקתה?

אנו עדים לנהיית החברה הישראלית לעבר חמדנות ונהנתנות ללא מצרים הקיימת ללא עוררין בקרב שכבות נירחבות בה.  האם עלינו להניח כי הרופאים אינם חלק מהחברה?  הלוואי, אך כל העדויות מראות כי הרופאים הינם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית וכי כל שניתן לאמר אודות החברה בה הם חיים ניתן לשייכו אליהם בשלמות.

בעשור האחרון עדים אנו לנהירה הולכת וגוברת של רופאים לכיוון הפרקטיקה הפרטית ורבים מהם “משלבים” תעסוקה ממשלתית עם פרקטיקה פרטית.  קיימות עדויות רבות לכך כי רופאים רבים מועלים בתפקידם “הממשלתי”, נימצאים אך שעות ספורות בבתי החולים ומבלים את שארית יום עבודתם בפרקטיקות הפרטיות. 

בתאריך 1 מאי 2008 הופיע נציג הרופאים בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום ופסל מכל וכל את המונח “חלטורה” המוענק לעבודתו של הרופא בפרקטיקה הפרטית בטענו כי “עבודה צדדית” זו גם היא שרות לציבור ממש כמו עבודת הרופא במשרתו “הממשלתית”.  אין דבר מופרך מזאת.  לאיזה ציבור בדיוק מכוון הרופא הניכבד?

הניזקקים לשרותי הרופאים בבתי החולים נימנים במדה רבה על מיעוטי האמצעים אשר ידם אינה משגת לשלם את הסכומים הגבוהים הנידרשים מהמטופלים בפרקטיקות הפרטיות.  באם הרופא נעדר מעבודתו בבית החולים או נוכח שם לשעות ספורות בלבד הרי שהמטופלים הניזקקים יוצאים ניפסדים והטיפולים בהם מתעכבים בצורה שאינה ניסבלת והוגנת.  בעוד בעל האמצעים יכול לברור את אפשרויות הטיפול ותיזמונן, הרי חסר האמצעים חייב, מסיבות כלכליות גרידא, לקבל הטיפול בבית החולים הממשלתי בלבד ובאם הרופא אינו נוכח הרי שבריאותו וחייו נימצאים בסכנה.  מה עוד כי באם נוצרו מצבי חרום בו זמנית בבית החולים כמו גם בפרקטיקה הפרטית, חייב “הרופא הלוליין” לפסוח על שתי הסעפים.  במי לדעתכם יעדיף זה לטפל ראשון?

כך, כפי שפורסם היה במקרה הדקירה האחרון.  הטיפול באדם זה נידחה תשע פעמים ויש להבין לרוחו מדוע חש עצמו ניפגע אנושות מצורת הטיפול בבעיתו הבריאותית.  נכון, תגובתו אינה מתקבלת על הדעת בשום מקרה.  אין כל הצדקה לפי כל אמת מידה לפעולה האלימה שהפעיל כנגד הרופא ועליו להענש בכל חומרת הדין האפשרית בחוק.

מאידך, ההתעלמות של הציבור והארגונים הרפואיים מהבעיה החמורה הנוצרת על ידי התנהלות רופאים מסויימים אין עליה סליחה ומחילה ועליה להיות מטופלת, כמו הרופאים הסורחים גם הם, בכל חומרת הדין.  ללא ספק ישנם רופאים תאבי ממון, והם אינם אך עשבים שוטים ספורים, המהמרים בחיי מטופליהם חסרי האמצעים לטובת האבסת כיסיהם הם.  זאת ועוד, עדין לא הבאנו את אשמת הגנבה שיש להשיתה על כל אדם, כולל רופאים, המקבלים משכורת ממשלתית מלאה ומנצלים זמן זה לייצור משכורת נוספת בחלטורה צדדית.  גם על כך אסור שתיהיה סליחה ומחילה.

הטענה כי הרופאים אינם משתכרים דיים וכך עליהם לעסוק בחלטורות רפואיות (כן, חלטורות) אינה מן הענין.  אין האזרח חייב לשאת בתוצאת אזלת וקוצר ידם של המשרדים הממשלתיים אשר מופקדים על פתרון בעיות אלו. דומה כי משך העשור האחרון משכה הממשלה את ידה מנושא בריאות ורווחת האזרח והטילה אותו לידי ציניקנים רודפי טובת עצמם בלבד.  התוצאה היא בהתאם.

ברי הוא כי חלוקת המשאבים, השחיתות הציבורית והאישית, הבולעים תקציבי עתק, למטרות אישיות נלוזות אף ניפשעות, גורעות מרמת הטיפול הרפואי לה זכאי האזרח ומביאות לכן את האזרח הקטן למעשים נואשים בבחינת “מאין יבוא עזרי? ומכאן אם אין אני לי מי לי”.

תקציב המדינה משול לשמיכה קצרה אשר לעולם אין בה די.  כל שחיתות ציבורית ופרטית מקצרת ומקווצת את השמיכה יותר ויותר ומותירה חלקים נירחבים יותר בציבור ללא מענה לצרכיהם.  יראה כל מושחת כאילו הוא אחראי לכשלים בריאותיים של אזרחי המדינה מפאת מחסור באמצעים.  יראה כל אזרח המתיחס בשיוויון נפש לנושא השחיתות והמושחתים או רחמנא ליצלן אף תומך בכך כאילו והוא הינו עזר כנגד המושחת במניעת או עיכוב טיפול רפואי באזרחי המדינה מעוטי האמצעים.  מה עוד שעוסקים אנו כאן בקטע צר ממכלול הנושאים עליהם מופקד השרות לציבור.

 לכל אלו אשר עדיין מפקפקים בנזקים האדירים אשר השחיתות הציבורית מביאה על ראשי האזרחים, לכל אלו החושבים כי “להם זה לא יקרה” הרי טעות חמורה בידם, מקרה הדקירה האחרון הוא תוצאה עקיפה אך ברורה של ההתנהלות הציבורית הנלוזה.  בהקשר הרחב, האלימות ברחובותינו נובעת כולה מהתנהלות קלוקלת ומושחתת של חלקים בשרות הציבורי והשלטון.

באם לא יטופל נושא זה הרי שאנו בסיפה של תקופת אלימות כנגד רופאים, כמו גם כנגד משרתי ציבור אחרים, אשר תלך ותחריף ועדיין לא ראינו דבר לעומת האפשרי שיקרה.  הגרוע ביותר אפשר והינו עדיין לפנינו כאשר נגיע ליום אשר בו הציבור או חלקיו יחליטו לעשות מעשה ולקום על השלטון והשולטים בו תוך נקיטת אלימות וקיעקוע השלטון הדמוקרטי.

המחבר הינו יועץ אירגוני בכיר ודירקטור ניהול פרויקטים לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול –טורונטו –905-886-8998

amroll@rogers.com