זאב סגל עושה פיפי במכנסיים כהים

זאב סגל עושה פיפי במכנסיים כהים

שמחה ניר, עו”ד
31.05.2008 01:40
זאב סגל עושה פיפי במכנסיים כהים


מה קורה כאשר קוראי העיתון משלמים לו על פרשנות משפטית, אבל מקבלים פובליציסטיקה פוליטית?



תחת הכותרת אוי לדור שזה השר שלו (הארץ, 27.5.2008) מנהל הפרופ’ זאב סגל חשבון עם שר המשפטים דניאל פרידמן, על הביקורת שיש לזה האחרון על מערכת המשפט.

פותח סגל בדברים האלה:

רק הרב עובדיה יוסף, שכינה פעם את שופטי בג”ץ “שופטי עכו”ם”, עלה בחומרת דבריו על דברי שר המשפטים, דניאל פרידמן, שנאמרו אתמול בכנס לשכת עורכי הדין באילת.

פתיחה זו הינה עוד דוגמה לשימוש מניפולטיבי בדברי אמת. הטכניקה לייחס לזולת דברים “חמורים ביותרררררררר!” היא דוגמה לכך. נכון שדבריו של פרידמן הם “חמורים ביותר”, ואני מוכן להניח כעובדת-אמת שאכן רק דבריו של הרב עובדיה “עלו בחומרתם” על דבריו של פרידמן, אבל כאשר אתה שומע כי דברים אלה-ואלה הם “חמורים ביותר”, אתה כבר מסומם, עד כדי כך שאתה לא מודע לכך שדיבור על דברים חמורים – כולל גם “חמורים ביותר” – אינם “משהו גס”.

אחרי המכה המהממת הראשונה נותן לנו סגל את “הפיסקה המכוננת”:

שר המשפטים, האמור להגן על מערכת השיפוט מפני הקמים עליה, קם לפני מאות עורכי דין והציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום, האומרים לעותרים מהציבור “הביאו אלי דברים שבתקשורת, שהם כותרת, אנו מזמינים אתכם” (ההדגשות המתחלפות בפיסקה הזאת, כאן ובהמשך, אינן במקור).

ראו איך הוא מגניב, כמובן-מאליו, את משפט-התואר לשר המשפטים (“האמור להגן על מערכת השיפוט מפני הקמים עליה“), ואין תימה בכך, כי אם הוא היה כותב, כפי שראוי לעשות, מאמר נפרד בסוגיה הזאת – האם שר המשפטים הוא זה האמור להגן על מערכת השיפוט מפני הקמים עליה? – כל מאמר התומך בתיזה הזאת לא היה מחזיק מים. מאידך, כאשר התיזה הזאת מוגנבת לתוך משפט עיקרי אחר, לא תמיד השומע (או הקורא) את הדברים שם לב לכך שזה לא ממש מובן-מאליו.

מה יעשה שר המשפטים אם, לטעמו-הוא, מערכת המשפט מקדיחה את תבשיליה? מה יעש הוא אם, לטעמו, היא חורגת מהתחום שהוקצה לה ע”י המחוקק, או מוציאה פסקי-דין שאין להם שחר? האם הוא צריך לשכב למענה על הגדר, ולשיר לה שירי מה-יפית? האם הוא צריך להתפטר כדי שיוכל להשמיע עליה ביקורת לגיטימית?

שר המשפטים הוא נציגו הנבחר של הציבור בכל הנוגע לאיכותה של מערכת המשפט, ולציבור אין נציג אחר מולה, בכל מערכות השלטון. לכן, אם לשר המשפטים ישנה ביקורת על המערכת הזאת – חובה עליו להשמיעה ברבים, ואם יש צורך – גם לפעול לחקיקה מתאימה, שתעניק שיניים לביקורת הזאת. שאפשר יהיה לרדת איתה למכולת.

אתם זוכרים את אזהרתו של חה”כ מיכאל איתן כאשר עמדו על הפרק שני חוקי-היסוד משנת התשנ”ב-1992? הוא אמר שהחוקים האלה יאפשרו לבתי המשפט לבטל חוקים של הכנסת, אבל אף אחד לא שעה לו. לימים, כאשר תחזיתו התאמתה, אמר נשיא ביהמ”ש העליון דאז, אהרן ברק – ובצדק – כי הסמכות לפרש את חוקי הכנסת היא בידי בתי המשפט ולא בידי הכנסת, ובתי המשפט מפרשים את חוקי היסוד כפי שהם מבינים אותם, דהיינו שהם מסמיכים את בתי המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. אם הכנסת – כך ברק בשעתו – סבורה שהיא טעתה ונתנה לבתי המשפט כוח רב מדי – היא יכולה לתקן את החוקים, כולל את חוקי-היסוד, ולשלול מהשופטים את הכוח הזה.

והנה, כאשר בא שר המשפטים, ומציע לממש את האופציה הזאת, באים אהרן ברק, חבריו וממשיכי-דרכו, וטוענים על “פגיעה בדמוקרטיה”.

לדעתי הענייה כל הוויכוח הזה הוא ויכוח מטומטם ועקר, כפי שעמדתי על כך בעבר, אבל לא זאת הנקודה.

מהו הדין כאשר העם – הוא ה”דמוס” של ה”קרטיה” – רוצה שבתי המשפט, בפסיקותיהם, ישקפו את עמדותיו הפוליטיות? לדעתי הוא לא צודק, וצודקים השופטים כאשר הם מתנגדים לפוליטיזציה של השפיטה, אבל בדמוקרטיה העם הוא הקובע.

שאלה קשה עוד יותר היא מהו הדין כאשר העם סבור שפסיקתם של השופטים היא מוטה-פוליטית, ודורש מהם ניטראליות פוליטית: האם זו “פוליטיזציה” של השפיטה, או “דה-פוליטיזציה” שלה?

אמרו אתם.

נחזור אל הפיסקה המכוננת: כאשר סגל אומר כי שר המשפטים אמור להגן על מערכת השיפוט מפני “הקמים עליה” – למי הוא מתכוון? מי הם “הקמים עליה”, על מערכת המשפט, לשיטתו?

אם הכוונה היא לחיזבאללה, או לחמאס, התפקיד להגן על “המערכת” הוא בידי שר הביטחון, ואם ה”קמים” עליה הם, למשל, מפגיני ש”ס, ההגנה עליה היא בידי השר לביטחון הפנים.

אבל סגל התכוון לקמים על מערכת המשפט עם דברי ביקורת, והשאלה היא מי אמר שתפקידו של שר המשפטים הוא להדוף את הביקורת על מערכת המשפט.

שר המשפטים אינו הדובר של מערכת המשפט. לשם כך יש לה מערך דוברות (אשר, לפני שנים אחדות, הופרד ממערך הדוברות של משרד המשפטים – ובצדק), ויש לה נשיא (או נשיאה) אשר עוקפים את דובריה המקצועיים (ולא תמיד בתבונה), ובכלל, אם המערכת הזאת גוזרת על עצמה אלם-מרצון כדי שלא להיגרר לויכוח בו תצא היא וידה על התחתונה – זבש”ה.

נחזור שוב אל הפיסקה המכוננת:

שר המשפטים, האמור להגן על מערכת השיפוט מפני הקמים עליה, קם לפני מאות עורכי דין והציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום, האומרים לעותרים מהציבור “הביאו אלי דברים שבתקשורת, שהם כותרת, אנו מזמינים אתכם”.

נו, אז מה? שוב שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת (מתוך הנחה שהתיאור נכון, ופרידמן אכן “הציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום“): זורקים לחלל עובדת-אמת כזאת, וכל שומעיה יאמרון לעצמם וואאאוווו! פרידמן הציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום!!!

שימו לב גם לתיבה “הערכאה השיפוטית העליונה”: אם הדובר היה אומר כי פרידמן “הציג את שופטי הערכאות השיפוטיות כולן כרודפי פרסום“, היו השומעים חושבים בעיקר על שופטי היום-יום שלהם, אשר לא מעט מהם אכן רודפי פרסום המה, וזה היה מציג את התיזה של סגל באור מפוקפק במידת-מה. אבל כאשר הוא מיקד את הדיבור על הערכאה השיפוטית העליונה, זה הרי “ברור” שהם טליתות שכולן תכלת, וצריכה זו להיות חוצפה בלתי רגילה מצדו של שר המשפטים לייחס לשופטינו ה”עליונים” רדיפת פרסום – זו האסוציאציה שמנסים להחדיר לנו ע”י השתלה תת-הכרתית של עובדות-אמת למקום הלא-נכון של המוח – למקום ה”פרשני” במקום למקום ה”עובדתי”.

אבל, עם כל הכבוד, השאלה אינה אם פרידמן אמר – או לא אמר – שהשופטים רודפי-פרסום המה, אלא אם הם אכן רודפי-פרסום, אם לאו.

גם את הנושא הזה השאיר סגל לפתחנו, המסוממים, בלי לפתח את התיזה, כי אם הוא היה נכנס לעומקה, התיזה שלו הייתה קורסת כבניין קלפים ברוח הקלה ביותר.

אבל אני אכנס לנושא הזה, ואגן על התיזה הנגדית: שופטינו, ושופטי ביהמ”ש העליון בראשם, הם אכן רודפי פרסום!

קראו, בבקשה, את המאמר שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת!

קראו ותיווכחו כיצד השופטים יונקים משדיה של התקשורת (ואחר-כך, ברוב חוצפתם, הם נושכים לה את הפטמות, אבל זה כבר סיפור אחר).

קראו ותראו כיצד שני תיקי בג”ץ דומים זוכים לטיפול שונה: הקל שבהם, מבחינה משפטית (הידוע כבג”ץ ניר גלילי), זכה לפסק-דין בן 3980 מלים, מהן 3513 מלים שאינן אלא “טחינת מים”, ודיון בעקרונות הידועים לכל – לא כדי ללבן את הבעייה, אלא כדי להראות “רצינות” – ו-467 מלים שהן הערות-אגב, ואילו התיק השני, הכבד מהם מבחינה משפטית, זכה לפסק-דין בן 40 מלים בדיוק – מאית מפסק-הדין בפרשת ניר גלילי – 3980 מלים, כאמור – ופחות מעשירית מהערות-האגב שבפס”ד גלילי.

וזה, במלואו, פסק-הדין במקרה השני:

עיינו בכתב העתירה ובתגובת המשיב. כן שמענו את טענותיו של בא-כח העותר ואת תשובת באת-כוח המשיב. הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין אין בסיס להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב, וממילא אין עילה להוצאת צו-על-תנאי. העתירה נדחית.

ומדוע המקרה הקל “זכה” לפסק-דין בן כ-4,000 מלים, והמקרה הקשה זכה רק ל-40 מלים? משום שעל המקרה הקל כל הארץ דיברה, והעותרת “העסיקה איש יחסי ציבור כדי לייצגה בתקשורת”, כפי שנאמר בפסה”ד עצמו (ע”י הטובה-למי שטרסברג-כהן, להשלמת התמונה).

אמור מעתה: צדק הפרופ’ סגל באמרו כי השר פרידמן הציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום, אבל צדק פרידמן שבעתיים באמרו את הדברים האלה.

רדיפת-הפרסום, אגב, באה לידי ביטוי בצורתה החולנית ביותר, במגיפת הערות-האגב הקולוסאליות, דבר הגוזל, לפעמים כמעט 1,000 פרומילים מהזמן השיפוטי – הכל כדי לזכות בנתח-פרסום גדול יותר בתקשורת ובמאגרי-המידע המשפטיים (שגם הם בגדר “תקשורת”).

ראו לעניין זה את מאמרי על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי?

ושוב אל הפיסקה המכוננת:

שר המשפטים, האמור להגן על מערכת השיפוט מפני הקמים עליה, קם לפני מאות עורכי דין והציג את שופטי הערכאה השיפוטית העליונה כרודפי פרסום, האומרים לעותרים מהציבור “הביאו אלי דברים שבתקשורת, שהם כותרת, אנו מזמינים אתכם”.

תוך כדי כתיבתם של הדברים האלה נחשפתי למה שפרידמן אכן אמר בפועל:

בנוסף, האשים פרידמן את בית המשפט העליון כי הוא מעודד עותרים ציבוריים על ידי כך שאינו מטיל עליהם הוצאות משפט, גם כאשר עתירותיהם נדחות. לדבריו, הדבר מעודד עתירות שכן לעתירה לבג”ץ יש ערך תקשורתי. “בעצם יש כאן הזמנה מצד בית המשפט העליון לעותרים – תביאו אלי כל מה שבולט בתקשורת, אנו מזמינים קייסים. הם מעודדים עותרים. נוצר רושם שיש קשר בין עותרים ציבוריים סדרתיים לבין בית המשפט”.

ובכן, מה שפרידמן אמר אינו אלא פרשנות – לגיטימית אפילו הייתה היא שגוייה – לעובדה שהבג”ץ אינו מטיל הוצאות על עותרים ציבוריים. לא למותר לציין כי למרות שעקרונית אני תומך בעמדותיו של פרידמן על מערכת המשפט, ועל השופטים בפרט, בנקודה הזאת אני דווקא תומך בבג”ץ, וחולק על פרידמן: כאשר אדם, או ארגון כלשהו, מתעבר בתום-לב על ריבו של הציבור (בעיניו), יש להודות לו, ואפילו לפטור אותו מאגרה, ומדיניותו של פרידמן, הקוראת להפחית את העומס על בתי המשפט על ידי הכבדת עול האגרות, הערבויות ופסיקת ההוצאות, היא דבר אשר יש בו סובסידיה לעשירים על חשבון העניים ולחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט.

אני חולק, איפוא, על פרידמן בנימוקיו, אבל מסכים איתו במסקנה – מטעמים אחרים.

כדי “להזמין” עתירות עתירות-פרסום אין צורך בהיוועדות חשאית, במרתפים אפופי-עשן, בין השופטים לבין עותרים “סדרתיים”, כי בעצם הפזילה אל הציבור בעתירה אחת השופטים “משדרים” לציבור הזמנה להגיש עתירות נוספות כאלה, והעותרים הפוטנציאליים יודעים היטב-היטב לקרוא את כל המפות.

ועל כך אמרינן: כשיש סימביוזה, אין צורך בקונספירציה.

ואגב: כאשר אברהם שריר, אחד משני השרים הנלעגים ביותר בכל ממשלות ישראל לדורותיהן (השני היה חיים קורפו) התיישב על כורסת שר המשפטים, הוא רצה לעכב את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, “כדי ללמוד את הנושא”, ומייד הגיעו רמזים גלויים מכיוון מערכת המשפט, ברוח “רק תגישו בג”ץ, ואנחנו מעמידים אותו במקומו“.

וכאשר דברים כאלה קורים, אין לשלול גם את הייתכנות של הידברות סמוייה בין השופטים לבין עותרי-קש, באמצעות “מקורבים” או בכל דרך אחר.

מה עוד מפריע לו, לסגל, אצל פרידמן?

כאן מביא הוא את פס”ד הבג”ץ אשר דחה ברוב דעות את העתירה נגד מינויו של חיים רמון לתפקיד המשנה לראש הממשלה, בעיקר מפני שבית המשפט השלום לא ייחס קלון למעשה של רמון. אבל, מוסיף סגל:

אלא שבכך השר אינו מסתפק; לדעתו, היה ראוי שבג”ץ ידחה את העתירה על הסף, תוך כדי שלילת המעמד של “עותרים ציבוריים” בבג”ץ. לו היתה דעתו נשמעת, לא יימצא מי שיוכל לעתור נגד החלטת רשויות התביעה שלא להעמיד לדין, למשל, את ראש הממשלה.

סגל, יש לציין, הוא אחד המומחים לעניין “זכות העמידה” בבג”ץ, ואף כתב ספר עב-כרס בנושא הזה (אשר לשמחתו, מן הסתם, נעשה מיושן עם הרחבת זכות העמידה לעותרים הציבוריים).

אבל הנושא הזה, במצבו היום, מעורר שאלות חדשות, שאינו בהכרח משפטיות, אלא יותר “סוציולוגיות”: מי הרוויח מהרחבת זכות העמידה, מי הפסיד ממנה, ועל מי היא לא השפיעה כהוא-זה.

אני עצמי, מיומי הראשון בפקולטה למשפטים, חלמתי על הרחבה ללא-סייג של העתירה הציבורית, אבל כאשר היא קרמה עור וגידים – התאכזבתי קשות. חלום ה-actio popularis שלי – הדמוקרטיה האמיתית התנפץ אל סלעי המציאות, ומצבו של “האזרח הקטן בריבו עם השלטון” לא השתפר, אלא דווקא הורע: במקום לדון בעוולות הפרט הפנה הבג”ץ את האנרגיה שלו אל העתירות ה”ציבוריות”, בהן –

הבג”ץ יוצר לעצמו תדמית מזוייפת של “מגן הדמוקרטיה”, גם כאשר הוא זורק את העותרים מכל המדרגות. כך, למשל, בבג”ץ בעניין דן חלוץ, אחרי כל ה”מים” (הנמקת ישרא-בלוף), לא נשארה אלא האמירה הפשטנית, הסתומה והלא-מנומקת, עילה חזרו, איש בלשונו, כל שלושת השופטים: “עם כל זאת, לא מצאתי כי ההחלטה שלא להשעות את חלוץ מתפקידו כל עוד לא הוכרעה הבקשה להעמידו לחקירה פלילית, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות”.

לכן גם בנקודה הזאת לא היה זה מן הראוי להגניב כמובן-מאליו את שיר-ההלל לעתירות הציבוריות בדרך של התקפה על שר המשפטים אשר קרא לצמצומן. יש לך דיעה אחרת, הפרופ’ סגל – בוא נשמע אותה, נתווכח איתה, ננסה לשכנע איש את רעהו, אבל במסגרת נפרדת, כראוי לנושא החשוב הזה.

עוד מוסיף סגל:

פרידמן מתרפק על בג”ץ “הישן”, שב-40 שנות המדינה הראשונות, לדבריו, הפגין איפוק וריסון, ואילו ב-20 השנים האחרונות בא בג”ץ החדש וביטל את ההלכות המרכזיות שנפסקו. אלא שהיסודות לביקורת השיפוטית הונחו בשנות המדינה הראשונות בפסיקה שיצרה את חופש העיסוק ומנעה מדוד בן-גוריון למנוע מישראל אלדד (“שייב”) לעבוד כמורה והציבה את חופש העיתונות במעמד כזה, שמנע את הפסקת הופעת עיתון “קול העם”.

ואני תוהה אם בדבריו אלה גם סגל עצמו לא מתרפק על הבג”ץ הישן, אשר “הניח את היסודות”, וגו’. אני עצמי כבר הבעתי געגועים לבג”ץ הישן, אשר, בזמנו, היה המוסד השיפוטי המתועב ביותר, אבל הבג”ץ של היום מתועב ממנו.

אני מזמין, איפוא, את הפרופ’ זאב סגל לדו-קרב בשאלה אם הרחבת זכות-העמידה, וכינון (או ביסוס) מוסד העתירה ה”ציבורית” הועילה לציבור בעומדו מול רשויות השלטון.

מכל מקום, העובדה ששר המשפטים הנוכחי חושב אחרת ממנו בעניין זכות-העמידה עדיין אינה מצדיקה את האמירה אוי לדור שזה השר שלו, כי לפי התפיסה הזאת אפשר לומר גם על 40 שנותיה הראשונות של המדינה אוי לדור שאלה היו השופטים שלו.

ומוסיף סגל:

על היסודות האלה נבנו גישות חדשות שהתחייבו מול עוצמת הרשות המבצעת וכנסת כל יכולה, בהעדר חוקה כתובה. פרידמן שכח כנראה את אמרתו הבלתי נשכחת של לורד אקטון: “כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט”. את שר המשפטים מטריד יותר מכל הכוח הנתון בידי בג”ץ, שהוא מעוזו של הפרט בריבו עם השלטון. הכוח הזה מטריד את שר המשפטים יותר מהתגברות השחיתות, משרירות השלטון ומפעולות הרשויות, המביאות כה רבים לפתחו של בג”ץ.

ועם כל הכבוד, פרידמן לא שכח את האמרה הבלתי-נשכחת הזאת, כי בגילו – 72 שנה – עדיין זוכרים משהו, גם פרופסורים למשפטים. ואם את פרידמן “מטריד יותר מכל הכוח הנתון בידי בג”ץ”, הרי זה משום שהאמרה הזאת חלה לטעמו – וגם לטעמי – גם על השופטים עצמם, ומי ששכח אותה, או, לפחות, את האוניברסאליות שלה, הוא דווקא סגל עצמו.

ונסיים בפיסקת-הסיום של סגל:

אוי לדור השופט את שופטיו. אבוי לדור שזהו שר המשפטים שלו. חמור מכך מצבו של דור, שבו ראש הממשלה, הנחשד בקבלת כספים שלא כדין, הביא למשרת שר המשפטים את מי שרואה את תמצית תפקידו בהרס אמון הציבור במערכת, שבלעדיה לא תיכון דמוקרטיה אמיתית.

 

נתחיל בסיפא של הפיסקה הזאת: כאשר אומרים לך אדוני פוגע באמון הציבור בבתי המשפט, גם זה לרוב שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, כי כל ביקורת לא-מחמיאה על התנהלותם, יושרם ומקצועיותם של שופטים יש בה כדי “לפגוע באמון הציבור בשופטיו”, אבל אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות של הביקורת. אני, למשל, מודה בכך שאני פוגע באמון הציבור בשופטיו, אבל מודה בכישלון שלי לפגוע באמון הזה כפי שצריך, כי ה”מערכת” הזאת, לטעמי, אינה ראוייה לשום מידה של אמון ציבורי.

כמובן שמערכת המשפט רשאית לצאת להגנת אמון הציבור בה, ולהפריך את הטענות נגדה – אם יש לה טענות-נגדיות משלה – אבל במקום לעשות זאת היא סותמת את פיותיהם של מבקריה – זה כבר לא לגיטימי.

ומכאן לסיסמה “אוי לו לדור ששופט את שופטיו”: זו מזכירה לי אמירות כגון “דברי חכמים בנחת נשמעים”, “מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים ולתינוקות”, וכו’.

“דברי חכמים בנחת נשמעים” – אתה תשמע אותנו, החכמים, בסבלנות, תשתוק גם כאשר אנחנו אומרים שטויות, או אפילו משקרים, אבל כשאתה מדבר – אנחנו, החכמים ממך, ניכנס לדבריך ככל שנרצה, אפילו 608 פעמים בשעה.

“מיום שחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים ולתינוקות” – המצאה של אלה אשר לא היו מסוגלים לראות קדימה ממטר, והיו מתקנאין באלה אשר מסוגלים לראות גם מעבר לאופק.

והוא הדין גם במנטרה “אוי לו לדור ששופט את שופטיו”: סביר להניח שבמקור הכוונה היא שאוי לו לדור ששופטיו הם כאלה שהדור צריך לשפוט אותם, אבל היום משתמשים בזה כדי להגיד אוי לו לדור שמעז, ברוב חוצפתו, לשפוט את שופטיו הצדיקים.

אכן, האמירה “אוי לדור השופט את שופטיו” היא נכונה, כי באמת “אוי לו”, אבל כאשר מדביקים את זה ל”סחורה” אותה רוצים למכור – אף אחד לא שם לב שהחדירו לתת-הכרתו קשר אסוציאטיבי בין מין לשאינו מינו.

והוא שאמרנו: שימוש מניפולטיבי בדברי-אמת.

וכאשר מצמידים – תוך משחק-מלים בין “אוי” ל”אבוי” – את “אוי לדור השופט את שופטיו” ל”אבוי לדור שזהו שר המשפטים שלו” – אף אחד לא שם לב איך “עובדים” עליו, וזה בדיוק כמו לעשות פיפי במכנסיים כהים: אף אחד לא מבחין בכך, וזה נותן הרגשה חמימה ונעימה.

הבעייה היא שסגל עושה את זה במכנסיים של קוראי הארץ, אשר משלמים לו על פרשנות משפטית, אבל מקבלים פובליציסטיקה פוליטית.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר