חבל”ז

חבל”ז

חנה אייזנמן
10.03.2008 07:44
חבל"ז


יהושע סלומה היה בודד בארץ. רופאי בית החולים הדסה בירושלים, מאסכולת ההפקרות של יהודה היס, לא קבלו רשות, וודאי לא מן הטבוח, וגם לא מבני משפחתו שישבו בחו”ל, לעשות באיברי הקדוש כרצונם. החברים חשבו, שזה, אֶפֶּעס, לא כל כך בסדר, מה עוד שהנהנית היא בת לציבור הרוצחים – רצחת, ירשת, צחקת כל הדרך להמשך מעשי הטבח, ולקבלה כפרס את איברי הטבוחים….



 

ב”ה

 

 

חבל”ז   

 

“מששב צה”ל ועמו עם ישראל לפאתי חברון, היו משוכנעים כל ערביי העיר כי נקמת נרצחי תרפ”ט תתבע לאלתר. ולא היא. העדר כל תגובה ממשלתית באותו יום הוא החוליה הראשונה שהובילה לרצח יהודים בחברון…”.

בחברון ישבו יהודים במשך כל הדורות, עד שנת תרפ”ט, בה חוסלה הקהילה. 67 אנשים נטבחו, עשרות נפצעו – ידים קטועות, אצבעות קטועות, פנים ששוסעו באיבחות סייף – הקהילה היהודית חדלה להתקיים. ב-1931 חידש הרב חיים בג’איו (משפחתו היתה משפחה ספרדית, שנודעה בהשפעתה ובחשיבותה, בחברון וברחבי העולם היהודי, כבר בשנת 1744) את הישוב היהודי בחברון, אך, ב-1936 “פינו” הבריטים את היהודים מחברון (וגם מעזה).

כידוע, במלחמת ששת הימים, אייר התשכ”ז, שוחררה חברון מידי המרצחים.

וכך כותב ד”ר יוסי שרביט (תולדות ההתיישבות החדשה בחברון):

“כרעם ביום בהיר אירע המעשה המחריד – נרצח הבחור יהושע סלומה ביום י”ג שבט תש”מ. היה זה לא הרחק מבית הכנסת ההולך ונבנה (בית כנסת שהחריבו מרצחי חברון בתרפ”ט), בתוך השוק החברוני, בעודו מהלך בין הדוכנים לקנות פירות א”י לקראת ט”ו בשבט. יהושע עלה לארץ במסגרת ההכשרה של בני עקיבא, ולמד בישיבת ניר קרית ארבע. היה זה הרצח הראשון בחברון מאז חודש היישוב היהודי בקרית ארבע, והרצח הראשון מאז הטבח של ששים ושבעת היהודים בתרפ”ט. דמים בדמים נגעו.

“חומרת המעשה הזה לא נבעה רק מעצם היותו “תועבת התועבות”, אלא גם משום ששוב ריח שפיכות הדמים החל לנדוף בחברון. האוכלוסיה שהניפה דגלים לבנים באותו יום בו נכבשה חברון י”ג שנים קודם לכן, שבה ונקטה את אמצעי הרצח. רצח זה הווה תקדים לרצח אזרחים יהודים בחברון. מששב צה”ל ועמו עם ישראל לפאתי חברון, היו משוכנעים כל ערביי העיר כי נקמת נרצחי תרפ”ט תתבע לאלתר. ולא היא. העדר כל תגובה ממשלתית באותו יום הוא החוליה הראשונה שהובילה לרצח יהודים בחברון…”.

לפני כמה שנים, בקורס ל“תיעוד בעל-פה”, במכון ליהדות זמננו, באוניברסיטה העברית בירושלים, בחרתי להגיש כעבודת סיום ראיון עם מרים לפיד. להכנת הרקע לראיון, נדרשתי ל – בג”צ אלון מורה – (אנשי גרעין אלון-מורה הראשונים, גורשו מן הנקודה על ידי בגין בעזרת הבג”צ…). אשר על כן, ישבתי כמה ימים בבית הספרים הלאומי בירושלים, “דפדפתי” בעתוני התקופה במסך הגרם סחרחורת) וצילמתי. ואז מצאתי גם את רצח יהושע סלומה. את הרצח זכרתי, אבל לא את מה שעניין אז את מהרסינו ומחריבינו…

למחרת הרצח המתועב, יצאו עתוני “ישראל” המזועזעים, בזעקה על “גזענות” ה”מתנחלים”. ועל מה זעו אמות הספים? הֱיו בטוחים שלא על רצח החף מפשע, הי”ד. ה”פובליציסטים” יצאו בזעקה גדולה ומרה, על רישעותם של חברי הנרצח, שהתנגדו להשתלת איבריו בילדה “פלשתינאית”…

יהושע סלומה היה בודד בארץ. רופאי בית החולים הדסה בירושלים, מאסכולת ההפקרות של יהודה היס, לא קבלו רשות, וודאי לא מן הנטבח, וגם לא מבני משפחתו שישבו בחו”ל, לעשות באיברי הקדוש כרצונם. החברים חשבו, שזה, אפעס, לא כל כך בסדר, מה עוד שהנהנית היא בת לציבור הרוצחים – רצחת, ירשת, צחקת כל הדרך להמשך מעשי הטבח, ולקבלה כפרס את איברי הטבוחים….

ואיזה תירוץ נהדר, להתעלם מן הרצח והרוצחים, ולהתנפל שוב על ה”מתנחלים”. איזה תענוג! איזו שטניות!!

זו דרכם תמיד – הקרבן אשם! בדרך כזו או אחרת, תימצא הדרך להפוך את הקרבן למפלצת;

ב- 25.2.1996 התפוצץ מרצח ערבי באוטובוס מספר 18, ליד התחנה המרכזית בירושלים. באותו יום מתפוצץ רוצח נוסף בטרמפיאדה ליד אשקלון.
ב- 3.3.1996 מתפוצץ “שאהיד” באוטובוס מספר 18, ברחוב יפו בירושלים, ולמחרת, מתפוצץ אחיו לג’יהאד ליד דיזנגוף-סנטר בתל-אביב .

בסה”כ נטבחו בעשרה ימים 65 יהודים, כמחציתם ילדים.

על מציאות כזו אפילו חיים ברעם אינו יכל לעבור בשתיקה, ואכן ב-8.3.1996 הוא שופך את חמתו על אויבי השלום בהאי לישנא:

“… ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אויר העיר בנשימתם המצחינה… ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף…”.

גם ב-1989 לא טמנו המרצחים את ידיהם בצלחת –

ב-16 בפברואר נחטף הצנחן אבי סספורטס בצומת הודיה סמוך לאשקלון, ורק לאחר שלושה חודשי חיפושים נמצאה גופתו קרוב לצומת ממנו נחטף .

ב-3 במאי נחטף החייל אילן סעדון על-ידי מחבלים, וגופתו נתגלתה רק בשנת 1996.

ב-8 ביוני, מזהה עמוס עוז את האויב ומזהיר את העם היושב בציון מפני המפלצות הרצחניות (ידיעות אחרונות):

“כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף…”.

נא להכיר – ה”מתנחלים”! (אכן, ראוי הוא עמוס עוז לפרס ספרותי מן הגרמנים).

(בין שאר כל נרצחי 1989 היו גם פרופסור מנחם שטרן, שנרצח בדקירות סכין בעמק המצלבה בירושלים, ב-22 ביוני, ו-16 מנוסעי האוטובוס בקו 405, שהיה בדרכו מתל-אביב לירושלים ודורדר לתהום בידי מחבל ב-6 ביולי. 27 נוסעים נפצעו קשה).

בספטמבר 1993 הפילו עלינו שמעון פרס ויצחק רבין את ה”שלום”. היה זה לאחר מסע ג’יהאדי שקטל 172 איש, אשה וילד, בידי ערבים, בתקופה שבין ה-9 בדצמבר 1987 עד 9 בספטמבר 1993 (שש שנים).

מובן מאליו שבתקופה שאחרי החתימה על הסכמי-העמידה-על-דם-יהודים, בין ה- 9 בספטמבר 1993 עד 11 בספטמבר 1998, גדל מאד מספר הנרצחים ועמד על 279.

“אויבי השלום”, שהזהירו מפני הסכמי הדמים, העלו את חמתו של אחד, דן תדמור, והוא כותב ב- 28.5.93, בעתון “ירושלים”:

“… אם אתה מטומטם, אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…”.

הקביעות האלה באות לאחר תיאור “שטירמרי” למהדרין של ה“מתנחל”, בגדיו, זקנו שזור פירורי הלחם, והתינוקות הרבים הנושרים ללא הרף מחיק אשתו…

כשחיפשתי חומר על חברון, נתקלתי במאמר – התיישבות יהודית בארץ ישראל – שנכתב על ידי יניב וייסמן, ופורסם באתר FAZ ביום 8.8.2004. זהו אתר “מתון”, כלומר, שמאלני קיצוני, בו כותבים בקביעות גדעון ספירו ואורי אבנרי. באתר זה חוגגים גם מגיבים “מתונים”, העולים ב”מתינות” על כל בריקאדה, כדי להסביר עד כמה היהודים פושעים, וכמה הערבים “מדוכאים עלי אדמות”.

גם אם תוכיח להם באותות ובמופתים, שהם משקרים, זה לא “יזיז” להם, הם יחפשו להם עוד כמה בריקאדות לטפס עליהם נגד היהודים. וכך הם עשו גם עם קריאת המאמר המאלף מאד, מתועד היטב ומושקע בלימוד החומר. דווקא הודו בעובדות(!), אך מצאו, בכל זאת, את הדרך להציג את היהודים כַּפושעים כאן, אליבא אסכולת היודונאציזם – בארץ ישראל, כל קבוצה, יכולה לקום פתאם בבקר, להחליט שהיא “עם” ולהתחיל ללכת ולדרוס את היהודים!

האיש לא רק מזים את הבלוף ה”פלשתינאי”, אלא גם את בלוף מורשת ערב בארץ ישראל (כך גם ג’ואן פיטרס ב”מאז ומקדם”). גם האומה הערבית נכחדה מזמן. בכל אופן, בארץ ישראל אין ערבים!! מה שיש פה זהו ערב רב, מכל ארצות האימפריה העותמאנית, לשעבר, ומאפריקה, ולא צריך לציין שוב את שמות העממים.

גם הבאים עם הכובש, סלאח-א-דין, לא היו ערבים, אלא מוסלמים מכל ארצות האיסלאם. מה שעושה אותם “ערבים”, זו השפה הערבית. הִתרבות העממים האלה בארץ ישראל היתה תוצאה של מדיניות מכוונת של האימפריה העותמאנית והאימפריה הבריטית, על חשבון היהודים. וגם בנושא זה לא נפרט כאן.

מה שעושה אותם ל”ערבים” זו השפה הערבית, ותו לא!

 

מה שברצוני לומר הוא – אין שום טעם לשטוח את האמת והעובדות, משתי סיבות עיקריות –

1.      מרצחינו מבית, מהרסינו ומחריבינו, אינם מתרשמים כלל מן האמת.

2.      אנו כאן, משום שזו ארצנו. זוהי טענתנו. גם לו היתה כאן אימפריה ערבית, היתה לנו הזכות המלאה להחריבה ולנחול את ארצנו. אבל לא היתה, כי הקב”ה הבטיח – ושממו עליה כל הגויים!! אין לגויים היכולת להפריח את שממות ארצנו.

     באמת ובעובדות האלה, ניתן היה לחסוך מעצמנו את כל הייסורים, אילולא שנאת     ישראל של חלאת האדם השמאלנית!  

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר