היכולת לאמפטייה, הזדהות עם סבל האחר, Compassion, Mitleid היא היכולת לייצג החלפת מקומות במערכת הייצוג האנושית, בהכרה או בדימיון.      

רשימתי בנושא באתר “הגדה השמאלית”

[להלן דיון בנושא בשולי מאמר של אורי אבנרי, בהשתתפות אמן ופילוסוף ישראלי החי כרגע מחוץ לטריטוריה הישראלית (תחת הפסידונים “יוסל’ה”. להלן רשימה שלו בדיון. הערה: 2 או 3 הודעות שם הם של מתחזה המציג עמדות ימניות, שאימץ לעצמו כינוי זה לפני יומיים); בהשתתפותי; ובהשתתפות כותב בשם אריה עירן, המציג עמדות סלקניות כלפי האוכלוסיה הפלשתינאית, ומטיף ל”התרבות מהירה של הגזע היהודי”…]

מדובר למעשה בהחלת האימפרטיב הקטגורי של קאנט: אל תעשה מה שלא היית רוצה שיהפוך לחוק כללי – דהיינו, מעבר מכימות פרטיקולרי Ex) Rem.ax) לכימות כולל xy) Rem.yx) כלומר: המעבר מ- ”יש לפחות x אחד עבורו אדם a (אני או עירן) מסלק (למשל הורג או מטרנספר) את  x ” ,  ל- ”עבור כל x וכל y , y מסלק את x“, כש y ו- x הם קבוצת האנשים כולם בעולמנו, כשברגע מסויים מתקיים ביניהם היחס yRem.x .

בשימוש בלוגיקה מודלית הראה לוגיקן מתימטי ישראלי (שישם את הלוגיקה המתימטית מודלית של Jaako Hintika בעבודת דוקטורט משנת 1973 ( Kroy M. The Conscience – A structural Theory. New York: John Wiley & Sons, 1974 )  כי ניסוח זה של האימפרטיב שקול לניסוח השני של האימפרטיב של קאנט ”אל תעשה לאחר מה שלא היית רוצה שיעשו לך” שהוא למעשה דריבאט של הכלל המקראי ”ואהבת לרעך כמוך” אותו היציב הלל הזקן כעקר התורה.

הנקודה החשובה היא כי המעבר ביצוג בהכרה לכימות כולל מחייבת החלפת מקומות, היכולת לעבור מיצוג של פרט מסויים והטרנספורמציות החלות עליו, ליצוג של כל הפרטים במרחב הרלוונטי (בני האנוש) כולל אני עצמי. בספר נידונות תופעות פסיכולוגיות מרתקות וגם מפחידות, הכרוכות באי היכולת להחליף מקומות במרחב הייצוג כגון האישיות הפסיכופטית.

מדובר כאן למעשה, לא באימפרטיב הקטגורי לכשעצמו, אלא בתכונות מערכת היצוג המאפשרות את תפעולו, ומאפשרות גם את האפשרות לאמפטייה והתנערות מראיית הזולת כאובייקט ומשאר א-סימטריות “אני-אחר”, מסוג יחסי אדנות או יחסי שעבוד או יחסי ניצול-יתר.  מדובר כאן איפוא בעקרונות של אוניברסליזצייה ואובייקטיביזצייה – דהיינו, התנערות מראייה ממורכזת-אני  ego-centerd – בה האני מציב נקודת העדפה vantage point במרחב ההתייחסות. זאת לקראת יצירת מרחב אוביקטיבי של ישויות אנושיות ואחרות, תוך ביטול האסימטרייה ממורכזת האני “אני-הזולת”,  עקב היכולת לחילופי יצוגים ומיקומים במרחב הייצוג.

אייכמן במשפטו בירושלים טען, כי חונך לא לראות ביהודים חלק מבני האנוש, ולכן לא הכיל לגביהם את האימפרטיב. הנקודה היא שהנאצים יישמו אי הכלה כזאת באמצעות הליכים של דהומניזצייה: הלבשת הנידונים במחנות המוות בפיג’מות עלובות, גילוח שער ראשם, הטלת טרור שרירותי עליהם עד שניראו לעיני כל כיצורים בעלי אינסטינקטים מפוחדים משונים – בקיצור, יושמו כאן הליכים שהיקנו למושאי הג’נוסייד מראית של ”לא בני אדם”, “לא בני אדם כמונו” ”יצורים מסוג שונה”.

עירן מפעיל הליך אחר, שיושם בטרם החלה ההשמדה בפועל: ראיית הערבי כ”הפרעה”, ביצוע רדוקצייה של בן אנוש מלא, לדרגת ”הפרעה” ותו לא.

הנה, כעדותו הוא:

”הערבים מפריעים לי לממש את מדינת ישראל על כל ארץ ישראל המנדטורית . זו השקפה מדינית ואין בה שינאה . אני גם לא הולך למגרשי הכדורגל לצעוק ”מוות לערבים” . אם זה יקרה פעם זה יהיה מתוך חישובי תועלת פוליטיים” .

בשנת 1974 טענתי כי הליך כזה לא יכול להיות ”ממודר” לערבים בלבד, והוא עשוי לגלוש בישראל לכל בני האדם החיים במרחב זה. כלומר תהפוך שכיחה בישראל גישה הרואה בזולת אובייקט גרידה. הדבר אמנם ארע במידה לא מבוטלת, ומובע באופנים רבים בקיום כאן.