“אני חילוני חרד”

“אני חילוני חרד”


13.02.2008 15:46
"אני חילוני חרד"


כנראה, לפני עשרים שנה, רציתי להאמין, שמלכתחילה, המדינה הזו הוקמה, כדי להשיב לעם הזה את זכויותיו הטבעיות, כמו, האפשרות לקיים את היהדות בלי רדיפות, השמצות והצרת צעדים. אם כי, מעולם לא חגגתי את “יום העצמאות”. נראה שחשבתי שהמדינה פשוט ירדה מן הפסים, היום אני יודעת שתכלית הכרזתה, כולל הפסים עליהם התייצבה, היתה – לתת את השלטון בידי שונאי היהדות, כדי שיוכלו לרדוף את העם היהודי באופן “לגיטימי” ו”דמוקרטי”.



 

                                 ב”ה, ירושלים, ט”ו בתמוז, תשמ”ו

                                                                                                  22 ביולי, 1986

 

לכבוד

מערכת מעריב

תל-אביב

 

 

לעורך שלום,

 

בשולי מאמרו האנטישמי של ע. הלל, טרח העורך לציין כי “הכותב הוא משורר”. האם העורך התכוון בזה לטהר את השרץ, או, פשוט, הביע את דעתו על “אנשי הרוח” בישראל? אלה, אשר ה”כסף, כסף” (כפל הלשון של המשורר הכותב, ח.א.) מבחיל אותם, כאשר הוא ניתן למטרות חיוביות, כמו, לימודי יהדות וכלכלת תלמידי חכמים, אך הוא טהור ונעלה, כאשר הוא ניתן ליהושע סובולים למיניהם, המקדישים את כל אונם ואת כל מרצם, למעשה, את כל חייהם, למיתקפת השמצות, שלוחת רסן ונעדרת אמת, על עם ישראל ועל דת ישראל.

ע. הלל מבכה את החוזרים בתשובה, הנופלים “עמרים עמרים לפני חרמשי שולחיו” (רואים את הציור השטירמרי) החרדים, שבידוע, שהם שונאים לישראל, שלא כמורמונים, אשר באהבתם כי רבה לישראל, הם מוכנים לסוכך עלינו בכנפי אמונתם. אותם יש לאהוב ואף לסייע בידם.

התרגלנו כל כך להוויה החילונית עד להחריד של מדינת ישראל, עד כי חדלנו לראות את הכפיה האנטי-דתית החונקת. אך זה שקם וצועק – חי וקיים – ואף פועל נגד הכפיה האנטי-דתית, הריהו כופה את דתיותו על הציבור החילוני, הדמוקרטי, הפתוח, הסובלני;

הציבור המאבד והולך את שרשיו, ועם זה, הוא מאבד את ההתחשבות בזולת. הציבור המונע ממך שינה בלילות שבת, עד השעות הקטנות של הלילה, במסיבות חשק. הציבור המפעיל את המקדחות, את המעדרים ואת צופרי המכוניות בשבת, בשעות שאתה רוצה לנוח, מפני שהוא, לאחר המסיבה, קם ב-12.00 בצהרים, ואילו אתה קמת כבר ב-6.00 לתפילת שחרית. הציבור הכופה עליך לשמוע, בווליום הגבוה ביותר, את “שירים ושערים”. הציבור האוכל חמץ בגבולך, כאשר אתה מצווה בבל-ייראה ובבל-יימצא.  הציבור המדביק על התחנות, המשמשות את כולנו, ולמעשה, בכל מקום,  תמונות הפוגעות באורח חייו של האדם היהודי הדתי. הציבור העושה חראקות במכוניות ובאופנועים בשבת, להכעיס, בשכונות דתיות, וכמאמר המשורר: “נקלעו בטעות אל הגוב החרדי של בני-ברק”.

אילולא אותו חרד, המעורר שאט נפש במשורר, הלא שכחנו זה כבר, כי מדינה זו הוקמה כדי לאפשר לעם ישראל לחיות את יהדותו.

 

                                                                                                בברכה,

                                                                                              חנה אייזנמן



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר