ירון דקל ומלחמתו בגזענות
ירון דקל ומלחמתו בגזענות
ביום 06 בפברואר 2008, בתכנית האקטואליה של רשת ב’ הפציר המנחה ירון דקל במאזינים להישאר עד אחרי הפרסומות, כי הכתב גיא קוטב עתיד להביא סיפור. הכתב אכן הגיע והשניים גוללו באזני המאזינים המסוקרנים את הדרמה של ערבי תושב רמאללה, שידו נקטעה בתאונה ולא נעשה בו ניתוח איחוי כדי לנסות ולהציל את היד.
אם זכרוני אינו מטעני, המלה המפורשת “גזענות” לא נאמר בשידור, אמנם צלילה הדהד כרעם בדברים שנאמרו. “אם זה היה קורה ליהודי, האם כך היה מסתיים הסיפור?”, זעקו המנחה והכתב, ראיינו את מנכ”ל משרד הבריאות, שהגנתו על הרופאים הייתה רפויה ולא עניינית. המנחה אף הזכיר בנימת “נו-נו-נו” את שבועת היפוקרטס והקריא את תפילת הרופא של רמב”ם.
רק מי שהאזין בקשב לכל מלה ולא נסחף אחרי תחושת הדרמה, יכול היה להרכיב את התמונה. אלפי ערבים תושבי רש”פ מטופלים בבתי חולים ישראליים מדי יום, המידע על כך בדרך כלל לא מגיע לתקשורת, כי זה לא “סיפור”. איחוי גפה שנקטעה יכול להתבצע רק זמן מועט לאחר הקטיעה ורק על ידי מעט המומחים למיקרו-כירורגיה שישנם בארץ, בבתי החולים הדסה ותל-השומר. בהדסה ישנה מומחית אחת, שבדיוק אז סיימה ניתוח איחוי בן 16 שעות בנער פלשתינאי ולא יכלה לבצע עוד אחד. בתל השומר הייתה תפוסה מלאה של חדרי הניתוח. לאחר סבב הטלפונים שנעשה מרמאללה, האיש הובא לבית החולים הלא נכון – שערי צדק – כארבע שעות לאחר האירוע. נעשה סבב הטלפונים הנוסף משערי צדק, אך הסיכויים להציל את היד כבר אפסו. באין בררה, בית החולים טיפל בגדם.
זה גרוע, כשאתה מאבד יד בהתהפכות טרקטור ואין מי שיאחה אותה כשעוד אפשר. האם מישהו כאן פישל? אני לא יודע. חוששני, שלא קיבלנו מספיק נתונים כדי לקבוע לכאן או לכאן, אבל רק מי שמימיו לא ראה את הדסה ותל-השומר מבפנים או בכוונה מסלף את התמונה כדי להטעות את המאזינים, יכול לייחס לרופאים בשני בתי החולים האלה סירוב לטפל בחולה מסיבות גזעניות. בית החולים הדסה מתקיים מתרומות היהודים בחו”ל (לא של שייח’ים ממפרץ הנפט), מטפל באלפי ערבים מדי יום ומעסיק ערבים, גם בסגל הרפואי. במה פשע בית החולים, שאדון דקל מצא לנכון להזכיר לרופאיו בנימה פטרנליסטית את שבועת היפוקרטס ותפילת רמב”ם?
השאלה של דקל וקוטב “מה היה קורה אם הפציינט היה יהודי?” נשארה ללא מענה בתכנית. חבל, עיתונאים מקצועיים דווקא היו מנסים לענות לשאלה הזאת; אולי היו מגלים כמה מקרים שבהם היהודים לא טופלו די הצורך, כי הרופא המיוחד לא היה זמין או לא היה חדר ניתוח פנוי או הטור לניתוח היה ארוך מדיי או החולה הובא מאוחר מדיי או בגלל עוד אלף ואחת הסיבות האפשריות.
לאחרונה עלתה לכותרות המחאה של תושבי אשדוד, שאין להם עדיין בית חולים בעירם, למרות שהחוק על כך עבר בכנסת כבר לפני חמש שנים. ישנם תושבים בעיר, שטוענים, שיקיריהם נפטרו בטרם עת כי לא היה בית חולים קרוב דיו לביתם. אז נכון, שמשרדי הממשלה הפרו כאן לכאורה את החוק ותושבי אשדוד מופלים לרעה, אבל לא כל מחדל או כשלון בעולם נובע מסיבות גזעניות. האם מערכת הבריאות מוכרחה להבטיח 100% הצלחה, כדי שלירון דקל וגיא קוטב לא יהיה פתחון פה, שהיא דוחה ערבים קטועי גפיים רק מפני שהם ערבים?
המסר שהועבר כאן לבתי החולים הוא, שעליהם לזנוח את הכללים בקביעת סדר הטיפול בחולים לטובת אלה, שעשויים, ייתכן ואולי, לרצות את ירון דקל ושות’, אך אני מקווה שהם לא ינהגו כך. כי ירון דקל התגלה כאן כעיתונאי שאינו ראוי שיאזינו לביקורתו. הוא אפילו לא ניסה להביא סיפור אמתי מאוזן. להביא לשידור מנכ”ל מהסס, שאינו מסוגל להחזיר מלחמה שערה לצמד החצופים, זה לא נקרא “לאזן”.
ירון דקל עצמו היה צריך לשלוח את כתב השטח שלו לחקור עוד, להביא יותר נתונים ולהביא את הסיפור במלואו (אם בכלל יש כאן סיפור). במקום להטיף מוסר לרופאים, שהם טובים במקצועם יותר ממנו במקצועו, ולהקריא להם את תפילת רמב”ם, היה עדיף אילו הקריא לעצמו את כללי האתיקה העיתונאית.
אין זאת הפעם הראשונה, שהתקשורת תופרת נגד הרופאים הישראלים עלילת גזענות. הפעם הקודמת, שאני נתקלתי בזה, כתבתי מאמר “טיפול nrg בילדה מעיסאוויה“.