פרק א‘

לרגל המשדר הטלוויזיוני הכלל עולמי למען הדמוקרטיה, החליטו בערוץ-1 להגיש לצופיו משדר משלהם. הוא נפתח בסקירה כללית של אותם האירועים בתולדות המדינה, אשר איימו, על פי דעתם של מלומדי הערוץ, על יציבותה של הדמוקרטיה המזרח תיכונית היחידה.

אני יכול להבין מדוע כותבי התסריטים בערוץ-1 התחילו את הסקירה דווקא מפרשת אלטלנה ולא מהשימוש שעשה בן–גוריון ברצח ארלוזורוב, למשל. אני אפילו יכול להבין, שבמסגרת הסקירה המתומצתת הם לא אמורים לפתור את כל המחלוקות, אבל אני לא יכול לסבול, שעל פי הניסוח שלהם, המחלוקת כאילו כלל לא הייתה; כאילו כלום לא קרה בשישיים שנה ועדיין הפוליטרוקים המפא“יניקים מלמדים איך הצילה הממשלה את הדמוקרטיה הישראלית על ידי ירי על האנשים, שמפקדם אסר עליהם להשיב אש. [“אלטלה – לחקור ולזכור“]

כמובן, הם הביאו חבר האצ“ל לשעבר והושיבו אותו לצדו של חיים חפר ליד שולחן עמוס מזון במסעדה, כדי שאלה מהצופים שלא יקיאו מהקיטש, יוכל להתרשם מאחדות ישראל, אבל הם בעליל קיצצו את דבריו כך, שלא יפריע יתר על המידה להשמעת ה“נרטיב” הידוע לזרא. הסקירה לא האירה את האירועים המוזכרים באור חדש ולא הציעה שום זווית ראייה מעניינת, היא הגישה בפעם המיליון את המסר הידוע: דעת השמאל היא בררת מחדל, כל השאר הוא “דעה אחרת“, שניתנות לה מספר שניות בודדות בשידור, למען “האיזון“.

אחד מתנאי הסף לקיומה של איזושהי דמוקרטיה במדינה, הוא קיומם של כלי התקשורת המביאים לכל אזרח את כל המידע האסטרטגי והפרשנויות המגוונות, אחרת דמוס יתקשה לתפקד. האנשים העובדים בתקשורת יכולים גם לחבל בתפקוד הדמוס ולהבטיח את שלטון האליטה.

לא המשכתי לצפות בתכנית. אין לי צורך בשידורי מס שפתיים לדמוקרטיה, שבזבוז הכסף הציבורי הוא תוצאתם היחידה. לא עניין אותי לשמוע שוב איך השמאל עומד על משמר הדמוקרטיה מול הימין הרע המנסה לקעקע אותה. אם זהו היה המצב, הם לא היו זקוקים למיתוס “המרד” של אלטלנה; לא היו חייבים לפברק כל כך הרבה עלילות שווא; לא היו נאלצים להעביר הסכמים בכנסת על ידי ח“כים קנויים.

פרק ב‘

אחרי שלמדו את המלה הרוסית “קטיושה“, מתקדמים תושבי המדינה העברית למלה הרוסית החדשה, היא “גראד“. ובכן, למי שטרם הספיק לברר את העניין: פרוש המלה “גראד” הוא “ברד“. זה אפילו מתחרז, כאילו תעשיית הנשק הרוסית דאגה לבחור שם קליט לאוזן העברית. מי אמר, שהרוסים אנטישמים?..

בשנת 1994, שנה לאחר פרוץ הפארסה האוסלואידית, צחק שמעון פרס על איוולתם של מתנגדיו: “אנשי הליכוד ניסו להפחיד אותנו, שיהיו קטיושות מעזה – והרי עברה שנה ואין שום קטיושות מעזה!..”

אם לדייק במלים, הוא צדק, הרי אין קטיושות – יש שמאסמים וגראדים. אם לדבר ברצינות, כתבי הטלוויזיה היו חייבים להוציא מארכיוני רשות השידור ולשדר את ההקלטות המעניינות של השרים של אותה הממשלה, כי במדינה דמוקרטית דמוס חייב להפיק לקחים ולדרוש דין וחשבון מנבחריו. ברם, אותי מטריד משהו אחר: אם הייתה לנו במדינה אופוזיציה לשלטון השמאל, היא הייתה מפגינה במאות אלפיה על כל הכיכרות, פן יעזו הח“כים לבחור בשמעון פרס לנשיאות.

בשנים האחרונות, בצ‘כיה והונגריה המשוחררות, על פחות מאשר מינוי האדם כמו שמעון פרס לנשיא המדינה יצאו המונים לרחובות והשמיעו לממשלה “לא”, שנשמע כמו “לא!!!” ולא כמו “מוווו…”. אצלנו, המחאה האנמית והכושלת של קיץ 2005 הייתה המחאה הנחרצת ביותר, שהמחנה הלאומי אי–פעם הצליח לייצר.

פרק ג‘

חגיגת הדמוקרטיה של ערוץ-1 נפגשה במקרה עם ציון 40 שנה לחיסולו של ארנסטו “צ‘ה” גוורה. הזיכרון ההיסטורי צוין במהדורות החדשות בכל הדרו: איך הוא נראה בחייו, איך מוכרים חולצות וכובעים עם פרצופו, מניחים פרחים על פסלו ומעריצים את המיתוס כאילו היה כוכב רוק. על דבר אחד לא דיברו: על הפרקים העקובים מדם של חייו.

בתקופה שהדיוקן המאוס פיאר את אחד הקירות בחדר השינה שלי, לצד דיוקנו של יורי גגרין, קראתי את ספר זיכרונותיו מתקופת המהפכה הקובנית. לאחר שירד האסימון, ירד גם הדיוקן של “המהפכן הכריזמטי“, נכון יותר לומר – טורף צמא דם, ששובל הנרצחים במשפטי שדה מאולתרים השתרך אחריו ואחרי חבריו מהרי סיירה–מאסטרה עד הבנה הבירה, שם הקימו שלטון עריצות גרוע בהרבה מזה, שהם מיגרו.

לדעתי, שהחבורה המופקדת על השלטר של המצלמות, אפילו לא עושה את זה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לראות את העולם שמחוץ לעולם הקיטש, שהם בנו לעצמם. בעולם הזה בן–גוריון הוא אביר הדמוקרטיה, ארנסטו גוורה הוא מהפכן רומנטי, שמעון פרס תמיד צודק ומרוואן ברגותי הוא לוחם שלום… החיים קלים.