בעידוד גנרלים בעבר ובהווה, עצם הסירוב להיכנע לכל דרישות חמאס הפך לפשע מוסרי • גם הם רואים את העובדות, אך בהיעדר כל רעיון אחר הם מבטיחים שהפיקו לקחים ובפעם הבאה ידעו להגן עלינו • אם היו מבינים שאין תחליף לשליטה בשטח, ולא מסתמכים על מגננה מאחורי גדרות – ניתן היה אולי לסמוך על הבטחותיהם הנוכחיות.

הפרופ’ אריה אלדד היה בעבר קצין הרפואה הראשי של צה“ל, בדרגת תת אלוף.

אלדד הוא איש ימין מובהק, בנו של ישראל אלדד (“שייב“), מראשי הלח“י, אחד מארגוני הטרור שבלעדיהם מדינת ישראל כלל לא הייתה קמה – מהימניים שבארגונים האלה.

בהמשך נבחן, בין השאר, אם, ועד כמה, מאמרו בו נדון הפעם אכן מושפע מהאוריינטציה הפוליטית שלו.

ריצת ההמראה של המאמר

אקדים ואומר כי אני לא משתמש בביטוי “ריצת המראה” כביטוי גנאי, ואני עצמי מרבה להשתמש בריצות כאלה, ואף מכנה אותן כך.

זאת היא ריצת ההמראה:

ב-14 במאי 1974 השתלטה חוליית מחבלים מ“החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין” על בית הספר “נתיב מאיר” במעלות ולקחה כבני ערובה למעלה משמונים ילדים ומורים במקום. הם דרשו לשחרר מהכלא 20 מחבריהם. לשר הביטחון משה דיין ולראש הממשלה גולדה מאיר לא הייתה שום כוונה להיכנע לדרישות המחבלים. בניסיון ההשתלטות על בית הספר הצליחו המחבלים לרצוח 22 ילדים. מימין או משמאל, איש לא העלה על דעתו לקרוא לגולדה ולדיין “רוצחים“.

ב-9 באוקטובר 1994 נחטף חייל גולני נחשון וקסמן והוחזק בבית בביר נבאללה. מחבלי חמאס שחטפו אותו דרשו מראש הממשלה יצחק רבין לשחרר את אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. מבצע החילוץ כשל. וקסמן נרצח. איש לא האשים את רבין ברצח.

כשמאשימים כיום את הממשלה, שכאשר היא מסרבת לכניעה מוחלטת לחמאס היא “מוותרת על הערכים שגדלנו עליהם” ועל “הערבות ההדדית” – האם המאשימים טוענים שלגולדה ולרבין לא היו ערכים? דומה שהערכים ש“גדלנו עליהם” היו בדיוק אלו שהנחו את מנהיגי ישראל בעבר. ערכים שהופרו בידי שמעון פרס (עסקת ג‘יבריל) אריאל שרון (עסקת טננבאום) והגדיל מכולם לפשוע – בנימין נתניהו בעסקת שליט.

אבל כשהחליט הקבינט הביטחוני בסוף השבוע שעבר (ובניגוד לעמדתו של גלנט) לסרב לדרישת חמאס לסגת מציר פילדלפי (כחלק מדרישותיהם במסגרת “עסקת החטופים“), ופעולות צה“ל ברצועה נמשכו, רצחו מחבלי חמאס שישה מבני הערובה שהוחזקו בידיהם מאז שבעה באוקטובר. אולי חששו שחיילי צה“ל קרבים והולכים למנהרה שבה החזיקו את החטופים. אולי כתגובתו של סינוואר להחלטת הקבינט. גופות החטופים שנרצחו חולצו בידי צה“ל מהמנהרה ומיד פרצה הסערה. מאחרון הטוקבקיסטים ועד לראש האופוזיציה, האשימו את נתניהו וממשלתו ברצח החטופים. לא פחות.

רצח במשפט הפלילי, רצח כמטאפורה

ההערה הזאת באה להקדים תרופה למכת ה“באיזה סגנון אדוני מדבר“, שלבטח תונחת עלי בעקבות נאום–התשובה הזה.

כאשר מדברים על מכת תאונות הדרכים, שמתבטאת במאות הרוגים ואלפי פצועים בשנה כעל “רצח“, איש לא מייחס לאף אחד מהאשמים באף אחת מהתאונות האלה אשמת “רצח בכוונה תחילה” כמשמעותו בסעיף 300 לחוק העונשין, תשל“ז-1977.

גם כשמדברים על הרשויות הנוגעות בדבר (משרד התחבורה, משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, משרד החינוך, אם רוצים, ומעל כולם – משרד האוצר) ועל חלקם שלהם ב“רצח” הזה, איש לא מייחס להם כוונה תחילה לרצוח מאות בני אדם בשנה, ומאידך איש גם לא טוען שהשימוש במטאפורה הזאת הוא “משהו גס“.

השימוש במילה “רצח” בהקשר דנן הוא, איפוא, מטאפורה לגיטימית לחלוטין, ובהמשך אנחנו ננסה לבדוק אם הוא נכנס גם לתחום הפלילי, ועד כמה הוא מתקרב לרצח במובן המשפטי, אם לא נכנס גם אליו ממש.

שימוש מניפולטיבי בעובדות–אמת

את המונח הזה טבעתי לפני עשרים שנה, כאחת מההתגלמויות של הדמגוגיה: מטמטמים אותך בשורה ארוכה, רב–מפרקית, של עובדות–אמת, כל אחת מקרבת אותך בלי שתרגיש, אל יעדו של הדמגוג, וכאשר אתה כבר מבושל לחלוטין (גם זו מטאפורה …) הוא מנחית עליך את הפאנץ’–ליין הרצוייה לו.

בריצת ההמראה דנן, כל העובדות בפרשת מעלות ובפרשת נחשון וקסמן, הזכורות לי אישית, הן נכונות (לא בדקתי את אחרון הפרטים הקטנים, אבל אצא מההנחה שגם אלה נכונים המה ומדוייקים), וכן נכון גם כל האמור בעניין רצח ששת החטופים, אבל את הפרט החשוב ביותר, את ההבדל החשוב ביותר, הכותב מנסה להשכיח מאיתנו, כאילו שאנחנו מטומטמים קצרי זיכרון.

ההבדל בין פרשת מעלות ופרשת נחשון וקסמן לבין פרשת החטופים בה עסקינן הוא בכך שבשתי הראשונות איש לא ייחס לגולדה מאיר, למשה דיין או ליצחק רבין, שיקולים זרים או פסולים, לרבות שיקולים אישיים–פוליטיים, ואילו במקרה האחרון, פרט לביביסטים השרופים (גם כן מטאפורה …) איש לא חולק על כך ששיקולי ההישרדות הפוליטית של בנימין נתניהו הם השיקולים המכריעים, אם לא היחידים.

גם אלדד עצמו לא חולק על כך ששיקוליו הפוליטיים של נתניהו הם השיקולים המכריעים, אם לא היחידים, ואם נזכור את מה שהוא, בריצת ההמראה, אמר על נתניהו ועיסקת שליט (“והגדיל מכולם לפשוע – בנימין נתניהו בעסקת שליט“), יהיה לו קשה מאוד לחלוק על כך, ולטעון שבנימין נתניהו הפך את חברבורותיו, לאמור: בעניין שליט ההחלטה הייתה נפשעת, לגופה, אבל לא לקתה בשיקולים אישיים או פוליטיים, ואילו הפעם היא הייתה כשרה לגופה, וגם לא לקתה בשיקולים כאלה (בהמשך נראה איך הוא מנסה לצאת מזה).

על שיקולים פסולים ועל שיקולים זרים

כמו שהסברתי לא פעם, במשפט המנהלי ישנם כמה עקרונות הקיימים מאות בשנים בדמוקרטיות המתוקנות. הם אינם כתובים בשום חוק, אבל הם מאמצים את השכל האנושי הישר, ואיש לא חולק עליהם למרות שהם, כאמור, לא כתובים בשום חוק.

אחד מהעקרונות האלה הוא שבית המשפט המוסמך, כשהוא בוחן את מעשיהן של רשויות השלטון, אינו מחליף את שיקוליה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו הוא – אפילו, למשל, אם כל השופטים הם בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ודעתם שונה מדעתה של הרשות הביטחונית שאת פעולותיה הם בוחנים.

העיקרון השני הוא אולי ה“קונטרהפונקט” של הראשון, ולפיו אם החלטותיה של הרשות המוסמכת מזוהמות בשיקולים זרים או פסולים, הן נפסלות בשל כך בלבד, וגם אז בית המשפט אינו מחליף את שיקוליה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו הוא, לאמור: נכון שההחלטה מזוהמת בשיקולים זרים או פסולים, אבל אנחנו, כמומחים לעניין ביטחון (למשל), מכשירים אותה, כי לגופה היא החלטה טובה, לדעתנו.

“סניף” של אותו העיקרון הוא שהרשות חייבת לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, והיא לא יכולה לבחור מתוך העוגה רק את הצימוקים המשרתים את המטרה אליה היא חותרת, ולהתעלם מהשיקולים הרלוונטיים השוללים אותה.

בתכנית רדיו במקום אחר (רדיו 103FM) אומר אלדד שההחלטה בעניין החטופים הייתה נכונה לגופה, ולכן, לשיטתו, אין משמעות לשיקולים שהביאו לכך, אז לא, ממש לא: יש לכך משמעות רבה.

אין החלטות “נכונות” ו“לא נכונות“!

ראובן מוכן להקריב 5 חטופים ולא לוותר על ציר פילדלפי. חמישה – ולא יותר.

שמעון מוכן להקריב גם 6 חטופים לאותה המטרה.

ראובן מוכן להקריב רק 4, 3, 2, 1 חטופים ולא לוותר על ציר פילדלפי.

שמעון מוכן להקריב גם 7, 10, 20, 100 חטופים, ואפילו יותר, לאותה המטרה.

מי “צודק”? מהו המחיר ה“נכון” תמורת הציר הזה?

יש לי הפתעות בשבילכם: אין כאן “נכון” ו“לא נכון“.

לנו, האזרחים, אין כלים לדעת מהי ההחלטה הנכונה, ולממשלה יש, או, לפחות, אמורים להיות, הכלים האלה: היא יודעת, או אמורה לדעת, מהי יכולתו של האוייב, מהי נקודת השבירה שלו, מה יקרה לחבל אם נתעקש על “מחיר המקסימום“, ומה לא יקרה אם “נשלם” יותר.

מעבר לכך, אפילו אם יש לנו, האזרחים, הכלים לדעת את כל מה שהממשלה יודעת, עדיין ישנם שיקולים ערכיים שכל אחד מאיתנו מרכיב על השיקולים המקצועיים, וגם כאן אין “נכון” ולא “נכון“: לדעתו של אריה אלדד מותר להקריב יותר, לדעתו של שמחה ניר גם כן מותר להקריב, אבל פחות, אבל בשביל זה יש לנו ממשלה ובינתיים אין מקבלים אצלנו החלטות במשאלי–עם, ואם הממשלה מושפעת משיקולים זרים, ומתעלמת משיקולים רלוואנטיים, היא יכולה להגיע להחלטות הרות–אסון.

גם החלטות שאינן מזוהמות בשיקולים זרים או פסולים יכולות, בדיעבד, להתגלות כשגויות.

טלו, למשל, את ההחלטות בפרשות מעלות ונחשון וקסמן: אם, בחכמה שלאחר מעשה, יכולנו היום לחזור במכונת הזמן אל “הימים שלפני“, להחזיר לחיים את 22 נרצחי מעלות, את וקסמן ואת סרן ניר פורז שנהרג בנסיון החילוץ שכשל, כולם ז“ל, ולשחרר את אותם 220 מחבלים + אחמד יאסין (שממילא חוסל מאוחר יותר) – רק משוגע ומטומטם לא יקפוץ על האפשרות הזאת כמוצא שלל רב.

אבל העובדה שבדיעבד אפשר היה לקבל החלטות אחרות, טובה יותר, אינה פוסלת את ההחלטות האלה, כי הן נעשו בתום–לב, בלי שיקולים זרים ופסולים.

זהו ההבדל בין ההחלטות של גולדה, דיין ורבין, לבין החלטתו של נתניהו לשחרר 1027 חטופים, חציים עם הרבה דם על ידיהם, תמורת שחרורו של גלעד שליט, שבהיותו בשבי הועלה בדרגה שלוש פעמים – החלטה שאין חולק על כך שהייתה מזוהמת בתשוקתו הפוליטית של נתניהו לתמונת ניצחון עם החייל פדוי–השבי, שלפני הצילום הלבישו אותו במדים חדשים ומבריקים, וגם ענדו לו את הדרגות החדשות, ועליה אומר אלדד, בריצת ההמראה, לעיל, כי (“הגדיל מכולם לפשוע – בנימין נתניהו בעסקת שליט“).

עכשיו השמוק הזה, בנימין נתניהו – אותו נתניהו ממש! – מוכן להקריב את חייהם של עשרות חטופים על מזבח שרידותו הפוליטית, והפרופ’ אריה אלדד מוחא לו כפיים – הכל משום שהחלטתו של זה תואמת את האוריינטציה הפוליטית שלו, והכל בלי שלו, לאריה אלדד, ישנן ערבויות כלשהן שהחלטתו של נתניהו אכן תשיג את התוצאות שהוא מבטיח להשיג.

ובמלים אחרות: נתניהו מוכן להקריב בוודאות חיים רבים על מזבח ספקולציות גרידא. לימדו אותנו כי “ברי ושמא – ברי עדיף“, ואילו אצל נתניהו – שמא עדיף.

הבעייה כאן היא בכך שגם הנדיבות הקיצונית בפרשת שליט וגם קפיצת–היד בעניין החטופים – זו גם זו נבעו משיקוליו הפוליטיים האישיים של בנימין נתניהו.

אז תחליטו, בבקשה: האם שיקולים פוליטיים–אישיים הם כשרים בשני המקרים, או פסולים בשניהם?

על שאר נימוקיו של הפרופ’ אלדד

ממשיך אלדד:

החלטה שלא להיכנע לדרישות ארגוני טרור ולנסות לחלץ חטופים בכוח, במבצע יחיד או בשרשרת פעולות מלחמתיות, היא בלי ספק מההחלטות הקשות ביותר שיכול לקבל ראש ממשלה בישראל.

אז לא, ממש לא! נתניהו לא התלבט אפילו חצי שנייה בהחלטה הזאת. הוא מלכתחילה העדיף את שרידותו הפוליטית לא רק על חייהם של עשרות החטופים, אלא גם על ביטחון המדינה.

“שלא להיכנע לדרישת ארגוני טרור …”: כלל ידוע הוא שהמנצח הוא זה שקובע את מחיר הכניעה, את מה שהוא רוצה לקבל ואת מה שהוא מוכן לתת תמורתו – גם אנחנו, כשניצחנו, קבענו מה אנחנו רוצים לקבל, ומה אנחנו מוכנים לתת – אם בכלל אנחנו מוכנים לתת משהו.

במלחמה שהתחילה ביום 7.10.2023, שעה 0629, ונסתיימה בצאתו של אותו היום (נקרא לה חרבות ברזל 1.0), אנחנו הפסדנו, נחלנו כישלון חרוץ. איבדנו כ-2000 חיי אדם (לא סופי!), ואת הכישלון הזה, שיילמד בספרי ההיסטוריה עוד דורות רבים, לעולם לא נמחה.

המלחמה שנפתחה למחרת היום, נקרא לה חרבות ברזל 2.0, לא הייתה המשך המלחמה שנגמרה ביום שעבר, היא לא הייתה להחזרתם לחיים של המתים, ולהחזרתם לשליטת המדינה של שטחים שנכבשו ונלקחו ממנה.

נתניהו לא ממש מטומטם, והוא הבין שהחזרת מתים לחיים עדיין אינה בגדר האפשרי, ולגבי השטחים – שום שטח לא נשאר בשליטת האוייב בצאת היום שעבר.

חרבות ברזל 2.0 לא הייתה מלחמה על הערכים האלה. היא הייתה מלחמה להגנה על הזיקפה הלאומית שאבדה לנו, על ההרתעה שגם היא אבדה לנו, על גאוותו הפגועה והאגו הפצוע של “מר ביטחון” הכושל, ועל שרידותו הפוליטית.

כל ה“ערכים” האלה אינם שווים בעיני אפילו חצי שערה משערות ראשו של ילד יהודי, ואם היינו רוצים למזער נזקים יכולנו לעשות את מה שכבר דיברתי עליו במאמר על כיבוד הסכמים ועל פשיטת הרגל של שלטון נתניהו ושל מדינת ישראל כולה, וכך אמרתי:

אני הייתי מציע דבר אחר, ברוח מה שכבר הצעתי לפני כ-16 שנים: בתום היום בו התרחשה התקפת החמאס, הייתי מציע להנהגתו 30 אסירים תמורת כל חטוף חי, ו–10 אסירים תמורת כל גופה – בתנאי שהם עונים בחיוב תוך 24 שעות, ועל כל יום של שיהוי מוריד את ה“מינון” ב–3 אסירים על כל חטוף חי, ובאסיר אחד על כל גופה, כך שאחרי 10 ימים הם לא מקבלים דבר, ומחכים להתקפה צה“לית שתעלה להם ביוקר (והיא כלולה בהצעה עצמה).

בשביל החמאס זה היה הישג אדיר, ובשבילנו זה היה חוסך את כל הארונות שספרנו מאז “הכניסה הקרקעית“: עם עלייתן של השורות האלה לאוויר מניין הארונות שספרנו מתחילת ה”תמרון” הקרקעי שלנו ברצועת עזה הוא 407, ומניין הארונות הכללי מתחילת המלחמה הוא 846. דובר צהל מעדכן אותנו באופן שוטף, ואת כל מה שאנחנו עוד עתידים לספור, בנוסף לכל הנזקים האחרים, ישירים ועקיפים, חומריים ולא חומריים, שהמלחמה כבר עלתה לנו, ואת כל מה שהיא עוד עתידה לעלות לנו.

וגם עונש, שהרווחנו אותו ביושר.

ואל תגידו שאני “חכם לאחר מעשה“, כי את זה אולי יכולתם לומר עלי 16 שנים קודם לכן, ולא כאשר אני מציע משהו שכבר הצעתי בעבר.

אבל לא: סוחר הרהיטים הידוע יכול היה להגיע בעצמו להחלטה יצירתית כדוגמה זו, אבל הוא העדיף להקריב מאות חיילים בחזית עזה, מאות נוספות בחזיתות האחרות, פינוי מאות אלפי ישראלים מבתיהם, הרחבת המלחמה לחזיתות נוספות, עד איראן ועד הח’ותים שבתימן – והכל עדיין לא סופי, כאשר גם חורבן הבית השלישי אינו מחוץ לאפשרות הריאלית.

אז עכשיו הוא ממחזר את סיסמת–הבחירות שלו משנת 2009 (“מיטוט שלטון החמאס“), ואחרי ספירה של יותר מאלפיים ארונות, הרס הכלכלה, פגיעה קשה במעמדנו הבין–לאומי ונזקים נוספים, ומה בסוף?

בסוף הוא גם לא יצליח למוטט את שלטון החמאס, כי אין לו ראייה אסטרטגית לאחר מיטוט שלטון החמאס, והטבע, כידוע, לא סובל ואקום.

בסוף הוא יגמור כמו בסיפור הידוע על היהודי והדגים.

ובשבילך הרופא, פרופסור דוקטור אריה אלדד, קח דוגמה רפואית: בסוף הניתוח הזה נתניהו יכרות לנו דווקא את השד הבריא!

ומוסיף אלדד:

פעם זה היה ערך. היום עצם הסירוב להיכנע לחמאס הוא בגדר פשע מוסרי בעיני רבים. אינני מכניס למשוואה את משפחות החטופים. אבל פוליטיקאים הרוקדים על דם הנרצחים הם מהזן הנחות ביותר במקצוע הזה.

אז לא. פעם חיי אדם היו ערך עליון. היום השרידות הפוליטית של נתניהו היא ערך עליון.

פעם, כשאנחנו ניצחנו, זכותו של המנצח הייתה בעינינו ערך עליון, ואילו היום, כשאנחנו הובסנו, זכותו של המפסיד להתבכיין היא הערך העליון אצלנו.

ומי העומד בראש הפוליטיקאים הרוקדים על דם הנרצחים, אם לא בנימין נתניהו – אותו נתניהו שאמר על קודמו, אהוד אולמרט, ש”אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת”, והיום, במקום להודות באחריותו ובכישלונו, הוא משתמש בביטויים עסיסיים כמו “נפשעים“, “בדם קר“, “ברברים” וכו’, כתירוץ להמשך שלטונו הכושל.

למי מייחס אלדד נימוקים “בעיקר פוליטיים“?

תחת ראש הפרק “אם ניסוג – לא נחזור” אומר אלדד:

הוויכוח המפלג את החברה הישראלית הוא נורא. חיי עשרות (?) חטופים החיים עדיין מול סכנה קיומית לישראל אם חמאס ישרוד כארגון ויצא מנצח במלחמה הזאת.

אז לא … במלחמת חרבות ברזל 1.0 החמאס כבר יצא מנצח, וכאמור – שום ניצחון במלחמת חרבות ברזל 2.0 לא יחזיר את המתים לחיים, ולא ימחה את חרפת כישלוננו באותה המלחמה.

האם החמאס לא ישרוד? ואם לא ישרוד – האם לא יקום תחתיו חמאס 2.0, חמור ממנו?

הכל ספקולציות.

“סכנה קיומית לישראל“?

אם נמשיך להירדם בשמירה, אם נחזור לשקם את החמאס כ“נכס” למדינת ישראל במאבקה הנחוש נגד הסדר מדיני עם הציבור האתני הפלשתינאי, אם נמשיך לסגוד ל“מר ביטחון” שכל כוחו וגבורתו הם בטיפוחם של אוייבים כדי למצב את תדמיתו כ“לוחם ללא חת” בהם (ע“ע פרוייקט הגרעין האיראני, שגם הוא, כמו החמאס, בן טיפוחו של בנימין נתניהו) – אם נמשיך בכל אלה, הסכנה הקיומית תמשיך לרבוץ לפתחנו עד קץ כל הדורות.

ואם נחפש פתרונות יצירתיים יותר, אפשר למצוא עוד ועוד אפשרויות למנוע את הסכנה הקיומית לישראל. אני לא מומחה לענייני ביטחון, וגם לא מתיימר להיות אחד כזה, אבל more of the same הוא פיתרון שכל ילד יכול להציע, וכזכור אמר אלברט איינשטיין כי אי–שפיות היא לחזור שוב ושוב על אותם הדברים, ולצפות לתוצאות שונות.

הנה, למשל, פתרון “יצירתי” משלי:

הגבול בין ישראל לרצועה הוא 59 ק“מ. להציב חייל על כל 10 מטרים, מחלקה על כל 300 מטרים, וכו’, זה סד“כ של 5900 חיילים, בערך אוגדה אחת, אם איני טועה.

להכפיל, לשלש ולרבע את החדירה המודיעינית לתחומי האוייב – גם זה אפשרי.

להחזיק באוויר, 24/7, חצי מחיל האוויר – גם זה אפשרי, ואפשר גם את חילות הים, ההנדסה, ושאר החיילות.

זה עולה הרבה כסף, אבל חיי אדם יקרים יותר.

ויש לחלופה הזאת גם חיסרון נוסף: מנהיג לאומי שיחרוט את הפיתרון הזה על דיגלו יצטרך להעלות מסים, להכפיל ולשלש את שירות החובה והמילואים, דבר לא הכי פופולארי, וכן גם להכפיל ולשלש את שירות הקבע – דבר שגם הוא לא בא בחינם.

ובמלים אחרות – להוריד את רמת החיים ולחזור לתקופת הצנע, ולהבטיח לבוחריו רק “דם ויזע“, כאשר את הדמעות אפשר להבטיח רק למשפחות הנופלים, שהדיוויזיות האלקטורליות שלהן הן זעומות ביותר, וגם הן מתפלגות לפי שיעורם היחסי באוכלוסיה הכללית (מינוס מגזרים מסויימים).

ועוד חיסרון יש לפתרון הזה מבחינתו של פוליטיקאי כמו נתניהו: הוא לא יכול להתהדר בניצחון דרמטי פעמיים בשבוע, וכן גם לאיים עלינו ב“סכנה קיומית למדינה” אם לא נבחר בו, כי את עניין הסכנה הקיומית כבר פתרנו, וניצחון דרמטי הוא עניין של פעם–בחיים, ולא של פעמיים בשבוע.

והנה, לפואנטה, על פי אלדד:

הנימוקים בעד ונגד הם ביטחוניים, חברתיים, מוסריים, דתיים ופוליטיים. להוותנו – בעיקר פוליטיים. אין בכוונתי להוסיף עוד מילים משלי למיליון המילים שנאמרו ונכתבו בסוגייה המדממת הזו. הכול כבר נאמר, אבל מדי יום, במהדורות החדשות המובילות, מופיעה מקהלת אלופים בדימוס. בניהם הרוחניים (ולעיתים בניהם ממש) של אלו שידעו שלא נכנעים לטרור, תלמידיהם של אלו שהקריבו את חייהם על העקרונות הללו, וממש אותם גנרלים צבועים שפעם, ממש לא מזמן, דיברו אחרת, על ההכרח להכניע ולרסק ולשבור ולהשמיד את חמאס. גם אז ידעו על החטופים. כולנו ידענו. אבל עתה – מטעמים פוליטיים לצערי, הפכו את עורם.

אז יש לי הפתעה בשבילך, הפרופסור המלומד (שגם אתה הוא גנרל בדימוס): כל נושא שמגיע אל השלטון ואל הציבור בכללותו הוא פוליטי, מטבעו.

טול, למשל, החלטה אם להשקיע 100 מיליון שקל במערכת הבריאות או בתשתית הכבישים ביו“ש: אני, שאיני רופא ואיני פוליטיקאי, הייתי עושה, כשיקול מרכזי, את השאלה כמה חיי אדם ניתן לחסוך בכל חלופה מהשתיים.

הפרופ’ אלדד, לעומת זאת, הוא גם רופא וגם פוליטיקאי, והוא ישקול גם (ואולי רק) שיקולים אחרים.

כן, הכל פוליטי, אבל פוליטיקה אינה משהו גס, זולת למי שמתיימר להיות חף מפוליטיקה כאשר הוא מחופר בה עד צוואר.

קחו, למשל, את התיאבון הטריטוריאלי משיחי שבא לנו עם הניצחון במלחמת ששת הימים: כאשר התחיל מפעל ההתנחלויות – בהתחלה כגנבים–בלילה ע“י גורמים פרטיים ובהמשך, כשהתברר שהדבר פופולרי, אימצו אותו גם ממשלות השמאל וגם ממשלות הימין – איש לא טען אז שמפעל ההתנחלויות חיוני לביטחון המדינה, איש לא טען אז שהפלשתינאים “אינם עם“, ואיש גם לא טען אז ש“אין עם כובש בארצו–הוא“.

איש גם לא עשה אז השוואה בין מחיר הדמים הכרוך במפעל ההתנחלויות שעתיד היה להתפשט עד אפס מקום לבין פתרון מדיני שיחסוך לנו ספירת ארונות, ולבין המחיר שתעלה לנו שמירת ה“שטחים” כפיקדון בידי “המפקד הצבאי“, כפי שמתחייב מהדין הבין לאומי – שגם אנחנו רואים עצמנו כמחוייבים לו (אבל פועלים בניגוד לו).

היה אז רק פזמון אחד: “חזרה לארץ אבותינו“!

בעיני, כפי שכבר רמזתי לעיל, כל גבולות ההבטחה האלוקית, אפילו בגירסתם הרחבה ביותר, כל כולם אינם שווים אפילו חצי שערה משערות ראשו של ילד יהודי, ואילו בעיניו של הפרופ’ אלדד גבולות ההבטחה האלוקית מצדיקה עוד ועוד קורבנות אדם, כאשר המבטיח הידוע מקבל בתאווה את כל הקורבנות, ואינו מגלה ולו שמץ של כוונה לקיים את הבטחתו כי “לזרעך אתננה“.

ובניגוד לאלדד וחבריו, אני לא שוכח אפילו לרגע כי גם בני איסמעאיל – זרעו של אברהם אבינו המה.

כן, הכל פוליטי!

כמה זה בארונות

ומוסיף אלדד:

אין עוררין על כך שציר פילדלפי והקרקע שמתחתיו הם צינורות החמצן של חמאס. בשיתוף פעולה מצרי מלא, ובעצימת עין של ממשלות ישראל לדורותיהן, מטכ“ל אחרי מטכ“ל, ראשי שב“כ ומוסד לדורותיהם – שידעו והתעלמו.

אכן, גם אני איני מן העוררין על כך, ואם היו מציעין לי את הציר הזה בחינם, הייתי, כיהודי טוב, אומר “תנו לי שניים“.

אבל איש לא מציע לנו אם זה בחינם, והשאלה המתבקשת היא “כמה זה בארונות“, אבל איש, כולל אלדד עצמו, לא מציע לנו תשובה לשאלה הזאת – אפילו את השאלה עצמה הם מטאטאים אל מתחת לשטיח.

והלאה, אצבע מאשימה אל אותם “ממשלות ישראל לדורותיהן, מטכ“ל אחרי מטכ“ל, ראשי שב“כ ומוסד לדורותיהם – שידעו והתעלמו“:

הם השלו את עצמם ואותנו כי בבא השעה “ישראל תדע” לרסק ולהשמיד וכו‘ וכו‘ את חמאס. בהזרמת כסף גלויה ובעצימת עיניים מתעשיית הנשק והברחות האמל“ח בעזה ובניית עיר המנהרות – גידלנו את מפלצת חמאס. ממשלות ישראל וראשי מערכות הביטחון שלה, שידעו להבטיח לפני אוסלו ולפני ההתנתקות כי “אם רק יירו רקטה אחת” וכו‘ – הוליכו אותנו שולל ביודעין. אין מכס על מילים. כשתי פרוצות המפרכסות זו את זו – ראשי מערכות הביטחון וראשי הממשלות שלנו. הצבא לא רצה מלחמה כוללת בעזה, והדרג המדיני ניזון מהבטחותיהם החלולות של אנשי הביטחון שהתאימו לדרכו המדינית הרופסת. הם חיזקו זה את זה באמיתות החלולות ש“חמאס רוצה הסדרה” ו“אם תהיה פרנסה בעזה יהיה אצלנו שקט“. והמפלצת גדלה וגדלה. צה“ל ושב“כ נרדמו בשמירה כי אחד סינוואר וחבר מרעיו שנתניהו שחרר בעסקת שליט – היו ערמומיים ומתוחכמים מהם. אבל כל אותה עת ידעו הגנרלים שפעם ישבו במטכ“ל ועכשיו באולפנים – ואני זוכר את הבטחותיהם החלולות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בימי ההתנתקות – הם ידעו היטב כי רק אם ננתק את ציר פילדלפי ונשלוט גם במעמקיו – נצליח לחנוק את חמאס. אבל הם והממשלות לא רצו מלחמה. כי יש לה מחירים כואבים, כי זה לא טוב ליציבות הכלכלית והפוליטית במדינה, כי זה מה שהאמריקנים דרשו, ושום “סבב” לא העניק לישראל עילה מספקת לצאת למלחמה ההכרחית הזאת.

ואתה, אלדד, החבר ב“חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי“, אתה ו-350 חבריך – איכן הייתם כל הימים? מדוע אתם שתקתם? האם באמת טחו עיניכם מראות את מה שראה, עוד בשנת 2014, הסופר עמוס עוז המנוח, שלא היה פרופסור, לא פוליטיקאי, וגם איש ביטחון הוא לא היה?!

אז אני “יגיד” לך את האמת הלא נעימה: חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, על פי האתר הרשמי שלו, הוא “עמותה לא מפלגתית הפועלת למען ביטחונה של מדינת ישראל ולצביונה היהודי“, אשר בתכנית המדינית ישנם שני פרקים הצריכים לענייננו.

לפי הפרק האחד, “לגבולות “הקו הירוק” אין כל מעמד של גבול בינלאומי“, ואילו לפי הפרק השני, “ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל על פי כל זכות וצדק היסטורי: על פי ההבטחה של אלוהי ישראל לעם ישראל המופיעה שוב ושוב בתנ“ך …”.

אני לא נכנס לדיון בכל הפרטים, כי הדבר מצריך לפחות שני מאמרים נפרדים, אלא רק לתיאור המסגרת המדינית שלהם, כפי שהם עצמם מגדירים אותה.

לא למותר הוא לציין כי הפרופ’ אלדד עצמו היה יו“ר החוג הזה בשנים 2013 עד 2016.

מדוע שתקתם כל השנים, ומה מרכולת לכם באמתחתכם?

שתקתם כל השנים משום שנתניהו שכב למענכם על הגדר, והוציא עבורכם את כל הערמונים מכל המדורות (חשבתם שאני עני במטאפורות? אז לא …).

הפתרון שלכם לסכסוך הישראלי–פלשתינאי, על פיכם, הוא זה:

ארבעה נדבכים מרכזיים לתוכנית:

א. הכרה בירדן כמדינת הלאום הפלשתינאית.

ב. סגירת אונר“א ויצירת תכנית רחבת היקף ליישובם של הפליטים הערבים בירדן, בניהול נציבות האו“מ לפליטים (UNHCR) שהוכיחה הצלחה ביישוב מחדש של עשרות מיליוני פליטים בכל רחבי העולם.

ג. ערבויות ישראליות ובינלאומיות לשלטון ההאשמי בירדן.

ד. הנדבך הרביעי – המשמעותי מבחינת ישראל, הוא החלת החוק והמשפט הישראליים על יהודה והשומרון. סיפוח כזה, היכול להתקיים בשלבים (על היישובים היהודיים תחילה) יוכר על ידי הקהילה הבינלאומית אם יהיה חלק ממתווה אזורי לפתרון הסכסוך. הערבים תושבי יש“ע יהיו (בדומה להצעת ועדת האו“ם שאומצה בהחלטת כ“ט בנובמבר) יוכלו לזכות במעמד של תושבי מדינת ישראל ואזרחי מדינת הלאום שלהם בירדן, היא פלשתין. הם ישלמו מיסים וייהנו מביטוח לאומי בישראל, ויצביעו לפרלמנט ברבת עמון.

זה יכול היה להיות פתרון מעולה אם כל המעורבים בדבר (הערבים תושבי יש“ע, ממלכת ירדן, והקהילה הבין לאומית) היו מפסקים את רגליהם לפנינו (הבטחתי לכם מטאפורות …), ואני גם לא בטוח שמדינת ישראל עצמה הייתה מוכנה לתת את הערבויות הנדרשות ממנה, שאפילו לא ברור מהן (לשלוח את חיילי צה“ל להילחם ולמות להגנת השלטון במדינה אחרת? החסרים וייטנאמים ואפגניסטאנים אנו?!).

אמרתי שזה יכול להיות פתרון מעולה, אם הוא היה זוכה להסכמה של כל הנוגעים בדבר, אבל כיוון שהסכמה כזאת לעולם לא תהייה, עצם העלאתו ברבים היא הדבר הכי מטופש שיכול להיות, ובעצם העובדה היא שאתם לא מעזים לצאת עם זה לציבור הרחב – שלא לדבר על הבאתו לאימוץ ע“י הכנסת – יש משום הודאה שאתם לא מוכנים להתבזות ולבזות את מוסד הפרופסורה הישראלית ברעיונות כאלה, אשר לא מצדיקים אפילו את הקפה והביסקוויטים שאתם צורכים במפגשים שלכם.

מה נשאר לכם לעשות? לאמץ את פתרון ה-no-solution לסכסוך הדמים הזה.

ובנקודה הזאת בדיוק בנימין נתניהו משחק לידיכם, ואתם משחקים לידיו.

פתרון ה-no-solution

אסביר, ולא בפעם הראשונה: לסכסוך הישראלי–פלשתינאי יש שלושה פתרונות עיקריים: סיפוח השטחים, פתרון 2 המדינות, והנצחת המצב הקיים.

שום פתרון לא יכול להתקיים בלי הסכמתו של “מרכז הכובד” הפרלמנטרי – היום זה הליכוד, מחר זה יכול להשתנות. היום זה 30 או 40 אצבעות, מחר רק 20 או אפילו 10 אצבעות בלבד, אבל גם אלה די בהן כדי להוות מרכז כובד שבלעדיו לא ייתכן שום פתרון לסכסוך הזה.

הבעייתיות היא שכל אחד משני הפתרונות הראשונים יגרע קולות מהמרכז – גם לטובת הצד המרוצה וגם לטובת הצד הלא מרוצה, ולכן המפלגה המהווה את מרכז הכובד הזה לא תסכים לאף אחד מהם.

מה נשאר? רק הנצחת המצב הקיים.

דא עקא שהפתרון הזה “לא הולך בשוק” – לא בשוק המקומי, ובוודאי שלא בשוק הבין לאומי.

מה עושים? מטאטאים את הבעייה אל מתחת לשטיח, מרמים את עצמנו ש“הכל בסדר“, ש“הערבים מורתעים“, שהם “יודעים” שזה “לא כדאי” להם – בדיוק כפי שרימינו את עצמנו בין 1967 ל-1973.

הבעייה שלנו הייתה שהאידיוטים האלה לא ידעו שהם “מורתעים”, והם גם לא “ידעו” שזה “לא כדאי” להם: כך בימים ההם, כך בזמן הזה.

ובעניין הזה, מה שנתניהו עושה, מתאים גם עבורכם: כיוון שלסחורה שלכם לעולם לא יהיו קונים – ואתם יודעים זאת היטב! – אתם מאמצים בחום רב את פתרון ה-no-solution, בתקווה שיום אחד הוא אולי יגיע, ועד אז איש לא יוכל לומר עליכם שאתם “הזויים“.

וזו, כאמור, הסיבה שגם אתם שתקתם כאשר אותם “ממשלות ישראל לדורותיהן, מטכ“ל אחרי מטכ“ל, ראשי שב“כ ומוסד לדורותיהם – שידעו והתעלמו“, אליהם אתם מפנים כיום את אצבעותיכם המאשימות.

וישנה עוד סיבה לשתיקתכם הממושכת: הגם שלכם יש יותר כלים לכך משיש שלי – הרבה יותר כלים! – אתם לא מעזים לערוך את “חשבון הארונות” הכרוך בכל אחד מהפתרונות האפשריים לסכסוך בינינו לבין הציבור הפלשתינאי.

ואתם לא מעזים לערוך את החשבון הזה, מחשש שיתברר לכם שפתרון שתי המדינות הוא ה“זול” מכל הפתרונות האחרים, וש“הסכנה הקיומית” של הפתרון הזה קטנה מהסכנות הקיומיות שבכל אחד מהפתרונות האחרים.

מה סיפק לנו טבח השבעה באוקטובר

ואתה, אלדד, ממשיך בשלך:

אבל הטבח והחטיפות בשבעה באוקטובר סיפקו לישראל עילה כזאת. קם קונצנזוס מבית ומחוץ, זה לא קרה שנים רבות. כל מי שמבטיח שאם ניסוג מציר פילדלפי “תמיד נוכל לחזור לשם” כדי להשלים את מלאכת חיסול חמאס אחרי השלמת עסקת החטופים – משקר ביודעין. משקר כי הוא יודע שחמאס לא יוציא מידיו את כל החטופים …

וכאן אתה מנסה להגניב לנו נושא אחר לגמרי, משום שאיש (חוץ מנתניהו בנימין, איך לא) לא מדבר על שחרור של חלק מהחטופים, ואם לא מובטח שחרור של כל החטופים, אז “לא עשינו עסק“.

אם הייתה לך, אלדד, טיפה של יושר אינטלקטואלי, היית אומר: “אם היה מובטח לנו שחרור מלא של כל החטופים, הייתי מוכן לתנאים של החמאס, דהיינו לנסיגה מלאה של צה“ל מכל הרצועה, כולל מציר פילדלפי וממסדרון נצרים, אבל אני לא רואה את זה“.

אתה לא מעז לומר את זה, מחשש שיראו לך באותו ומופתים שהדבר אכן אפשרי, וזה “יהרוס לך את התיזה“. סו סימפל!

ואתה ממשיך באותו הרוח, ואומר כי החמאס:

… אולי יקנה לעצמו נסיגת צה“ל מהרצועה בכלל ומצינור החמצן שלו בפרט במחיר עשרים חטופים. אבל לעולם לא יוותר מרצונו על ביטוח החיים שלו – כל שאר החטופים. והרי בדיוק לשם כך הורה סינוואר לא לשחוט את כולם, אלא להביא הרבה תעודות ביטוח. הוא משקר ביודעין כי הוא מבטיח שאם סינוואר יעצור אחרי שלב א‘ של העסקה ולא ישחרר את כולם – תמיד נוכל לחזור ולתפוס את ציר פילדלפי, מסדרון נצרים, וכל מעוזי המחבלים שיוקמו בהפוגה. הוא משקר ביודעין כי הוא יודע בדיוק מה יעשה סינוואר ביום שבו ינוע הטנק הראשון כדי להשתלט שוב על מה שכבר כבשנו בדם רב. באותו יום בדיוק ירצח חמאס עוד כמה חטופים, ויאיים לרצוח, למשל, בכל יום עוד חטוף אם צה“ל לא ייסוג לאלתר. כל אלו שמבטיחים היום שתמיד נוכל לחזור – יבואו לאולפנים ויאשימו את ראש הממשלה ברצח כי הוא לא נכנע ל“עסקה חדשה“. הרי ההוכחה הטובה ביותר לסינוואר שאסור לו לעולם לוותר על כל החטופים, ותמיד להשאיר בידיו קלפי מיקוח – תהיה הכניעה עכשיו. מי שינטוש את ציר פילדלפי מוותר על האפשרות להרוג את סינוואר, לנצח את חמאס ולמנוע את תחייתו באמצעות אספקת נשק וכסף במעבר רפיח, בציר פילדלפי ומתחתיו.

ושוב אתה רותם את סרבנותו ונוכלותו של החמאס לאידיאולוגיה הפוליטית שלך, ומעניין מה היית עושה אם החמאס היה נותן לנו רשימה מלאה של כל החטופים שידוע לנו עליהם, פלוס עשרה או עשרים שמות של חטופים שלא היה ידוע עליהם, פלוס התחייבות למסור את כולם לידי צד שלישי המקובל גם על ישראל, כפיקדון להבטחת פינוייה של ישראל משטחה של הרצועה כולה.

אם זה מה שהיה קורה היית מסכן ואומלל. מסכן ואומלל כי זה היה הורס לך את התיזה, המשמשת תירוץ להגשמת חזונך המשיחי–פוליטי.

גם נושא החזרה לציר פילדלפי הוא ספין גדול, שהרי ממה נפשך: אם ההסדר יישמר לא יהיה צורך לחזור לציר הזה, ואם ההסדר לא יישמר – הוא לא יישמר, ותקום לנו מחדש אותה הזכות שקמה לנו בשביעי לאוקטובר (והייתה לנו גם לפני כן).

מכל מקום, עומדים כאן זה מול זה מותם הוודאי של החטופים אם לא נשחרר אותם, מול ספקולציה גרידא על מה שאולי יקרה אם נעמיד את שחרורם כשני בקדימותו: ברי ושמא – ברי עדיף.

ובהיבט מזווית אחרת: עומדים כאן זה מול זה חובתה של המדינה להציל את החטופים אותם היא הפקירה, מחד, והאינטרס שלה, עליו אלדד מבקש להגן, מאידך: חובה ואינטרס – חובה קודמת!

ממה נפשך

וממשיך אלדד:

ועוד קלישאה חלולה נובטת בימים אלו: “המכשול התת–קרקעי לא נפרץ“. נכון. המחבלים לא חדרו במנהרות דרכו, הם עברו מעליו. גם קו מז‘ינו במלחמת העולם השנייה לא נפרץ. הגרמנים פשוט עקפו אותו וכבשו את צרפת. גם חלק ממעוזי “קו בר לב” לא נפלו במלחמת יום הכיפורים, המצרים פשוט עברו ביניהם והם הפכו מלכודות מוות ושבי. מה אכפת לחברת הביטוח אם דלת חדר הכספות שנשדד החזיקה מעמד והשודדים חדרו מהחלון? אז למי אכפת אם המכשול התת–קרקעי לא נפרץ, אבל באמצעות כמה עשרות קילוגרמים של חומרי נפץ, טרקטורים משומשים, אופנועים ועגלות – פשוט עברו מעליו אלפי מחבלים רוצחים. העובדה ש“המכשול התת–קרקעי” לא נפרץ גורמת לאותם גנרלים, בעבר ובהווה, להציע להקים מכשול מוצלח כזה לאורך ציר פילדלפי. מי ימנע מחמאס לחזור שוב על פריצת הגדר שמעליו? המצרים? מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית? ברזל עבה יותר? “טכנולוגיות“? ועכשיו שומעים אותם גם מציעים לבנות מכשול וגדר חזקה לאורך מאות הקילומטרים הפרוצים בגבול ירדן, ומחר נשמע את דרישתם להוסיף מכשול תת–קרקעי משוכלל כזה גם לאורך גדר ההפרדה המחוררת. זאת כי אין להם שום רעיון ביטחוני–אסטרטגי מכונן בראשם. רק בטון וברזל.

זהו בדיוק הממה–נפשך שאלדד מתעלם ממנו: אם כל המכשולים האלה הם “פריצים“, ובזה אני יותר ממסכים איתו, בשביל מה לקדש מלחמה על ציר פילדלפי, שגם הוא לא פחות פריץ מקו מג’ינו, קו ברלב ושאר הקווים?

“אין להם שום רעיון ביטחוני–אסטרטגי מכונן בראשם. רק בטון וברזל” … ומה הרעיון הביטחוני–אסטרטגי שלך, תא“ל במיל’ אריה אלדד, זולת הרעיון המטופש שארץ ישראל המזרחית תהייה מדינתו של העם הפלשתינאי, שצה“ל יקריב את מיטב חייליו ותצפיתניותיו על הגנת משטר המלוכה ההאשמי, ושבשלב הבא נגיד רגע–רגע, גם ארץ ישראל המזרחית היא חלק מגבולות האבטחה האלוקית?

והנה הפינאלה:

הגנרלים בעבר ובהווה יודעים היטב את כל העובדות הללו. אך בהיעדר רעיון אחר הם מבטיחים שהפיקו לקחים ובפעם הבאה ידעו להגן עלינו. אם היו מבינים כי אין תחליף לשליטה בשטח, ולא מסתמכים על מגננה מאחורי גדרות – ניתן היה אולי לסמוך על הבטחותיהם הנוכחיות. אך כיוון שהם מפטירים כאשתקד – חייבים לחשוף את השקר הזה.

אז ככה: כשם שבתי הקברות מלאים קציני רפואה ראשיים שלא היה להם תחליף, כך הם גם מלאים רעיונות, ורעיונות “אחרים“, שלא היה להם תחליף, אז אני, שאיני מומחה לביטחון, וברשותכם, אציע שוב את הרעיון ה“אחר” שדיברתי עליו למעלה מכאן: אם לא נמשיך להירדם בשמירה, אם לא נמשיך לומר כי “מי שלא רוצה מדינה פלשתינאית צריך לתמוך בחיזוק החמאס“, ולא נחזור לשקם את החמאס כ“נכס” למדינת ישראל במאבקה הנחוש נגד הסדר מדיני עם הציבור הפלשתינאי, אם לא נמשיך לסגוד ל“מר ביטחון” שכל כוחו וגבורתו הם בטיפוחם של אוייבים כדי למצב את תדמיתו כ“לוחם ללא חת” בהם (ע“ע פרוייקט הגרעין האיראני, שגם הוא, כמו החמאס, בן טיפוחו של בנימין נתניהו) – אם לא נמשיך בכל אלה, ונעשה חושבים, ואם נבחן בעיניים מקצועיות, נטולות מוטות פוליטית, את השאלה מה מסוכן יותר: מלחמה מתמדת בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים, או הסדר מדיני איתם, ייתכן שנבין שיש תחליף גם לסכנה הקיומית עליה מדבר אריה אלדד.

וישנו עוד רעיון חליפי, גם עליו כבר עמדתי לעיל:

להציב חייל על כל 10 מטרים, מחלקה על כל 300 מטרים, וכו’, זה סד“כ של 5900 חיילים, בערך אוגדה אחת, אם איני טועה.

להכפיל, לשלש ולרבע את החדירה המודיעינית לתחומי האוייב – גם זה אפשרי.

להחזיק באוויר, 24/7, חצי מחיל האוויר – גם זה אפשרי, ואפשר גם את חילות הים, ההנדסה, ושאר החיילות.

זה עולה הרבה כסף, אבל חיי אדם יקרים יותר.

ובמלים אחרות – להוריד את רמת החיים ולחזור לתקופת הצנע, ולהבטיח לבוחריו רק “דם ויזע“, כאשר את הדמעות אפשר להבטיח למשפחות החללים, שהדיוויזיות האלקטורליות שלהן הן זעומות ביותר.

ועוד חיסרון יש מבחינתו של פוליטיקאי כמו נתניהו: הוא לא יכול להתהדר בניצחון דרמטי פעמיים בשבוע, ולאיים ב“סכנה קיומית למדינה” אם לא נבחר בו, כי את עניין הסכנה הקיומית כבר פתרנו, וניצחון דרמטי הוא עניין של פעם–בחיים, ולא של פעמיים בשבוע.

אלא מאי?

הבחירה בין כל הרעיונות האלה היא עניין שבתחומם של הדרגים הפוליטיים, כאשר מעבר לשיקולים שמניתי לעיל, ישנם גם שיקולים מדיניים, שהצבא גם לא אמור להיכנס אליהם (למשל: ההשלכות הבין–לאומיות), אבל זה בדיוק העניין, שאם ההחלטות הן לטעמו הפוליטית של אריה אלדד, הוא ישבח אותן, אפילו אם הן לוקות בשיקולים זרים או פסולים, אבל אם הן שלא לטעמו הפוליטי, הוא יתגולל על הצבא על כך שהוא לא נכנס לתחום הפוליטי – הכל כדי לחסוך את הביקורת מהדרגים הפוליטיים – קרי בנימין נתניהו.

קצת יושר אינטלקטואלי, אלדד, כלפינו וגם כלפי עצמך

ישנה דיעה לפיה הארץ אינה שלנו, אלא פיקדון היא בידינו מעם השם, ועלינו להגן עליה, גם עד טיפת דמו האחרונה של היהודי האחרון עלי אדמות.

את בעלי הדיעה הזאת אני מכבד, אפילו שהיא לא כדעתי, משום שבעליה מגלים גם יושר אינטלקטואלי וגם נכונות להקריב את עצמם על המזבח הזה.

לעומת זאת אני לא מכבד את מי שלא מוכנים לומר זאת בגלוי, וגם לא לומר מה הם מציעים, או שמתחמקים וקופצים מנושא לנושא.

עכשיו, עם יד על הלב, גלה לנו מה צריך לקרות, מהו מחיר המקסימום שאתם, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, תהיו מוכנים לשלם למען הגשמת הנדבך הרביעי שבתוכניתכם, שהוא “המשמעותי מבחינת ישראל”, והוא “החלת החוק והמשפט הישראליים על יהודה והשומרון“, כך שמעבר לו המחיר גבוהה מדי, ועדיף לוותר על הרעיון.