יוסי ודדי משיאים עצות


יוסי ודדי משיאים עצות



בועז מושקוביץ
14.07.2008 04:16


יוסי ודדי משיאים עצות


יוסי שריד ודדי צוקר, שני בעלי ותק מופלג בהבאת שלום למזרח התיכון, שדרכם המדינית מעולם לא הניבה צל של הצלחה, עדיין משיאים עצות. למרות הגיחוך שהם מעוררים, כדאי לשים לב לתופעה הזאת.




יוסי שריד התברך בהערצה העצמית כה רבה, שגם כשהוא כביכול מודה באיזושהי טעות, הוא הופך את האירוע הכואב להגשת זר פרחים לעצמו. לאחרונה, בטורו הקבוע ב”הארץ”, הוא הכה על החטא על כך, שהיה הוא הראשון בכנסת, בשנת 1990, שכינה את עמיתיו במשכן “סמרטוטים”. הוא אפילו נתן קרדיט ל”מקור ראשון”, שהעלה את דבריו מתהום הנשיה.

יפה, אך מיד לאחר הנחתת אגרוף הבדיל על חזהו, הראה לנו יוסי שריד מי האיש הצודק והחכם ומי כאן הסמרטוטים, כאשר מנה את החוקים שהתקבלו לאחרונה בכנסת, בתוספת פרושים מעצמו כמובן.

“…חוק משאל העם שנועד לסכל הסכם עם סוריה…”

יוסי שריד נגד משאל עם. האיש שעמד בראש “התנועה לזכויות האזרח”, שזה השם המקורי של גלגולה הישן של מר”צ, לא אוהב לשאול את העם שאלות מיותרות. “העם” קיים כדי לרמות אותו במעשיות אוסלו ולהרדים אותו בתיאוריות פסבדו-מדיניות אודות החוטים הדמיוניים המקשרים כביכול בין “ההסכם” לבין “השלום”, אבל במחנה של יוסי שריד לא סומכים על העם שיקבל את ההחלטות הנכונות, בשביל זה יש פורומים מצומצמים יותר.

“…חוק הביקורים במדינות אויב שנועד להשליך את הנציגים הערבים מהכנסת…”

האם יוסי שריד סבור, שחבר כנסת יהודי אינו יכול לבגוד במדינתו ומאידך, שכל הערבים מורכבים ממולקולות המונעות מהם התנהגות נאותה כלפי המדינה? האם יוסי שריד גזען?

“… חוק האזרחות, שמונע איחוד משפחות פלשתיניות…”

שקר וכזב, החוק אינו מונע איחוד משפחות ומותר למדינה להיות בררנית בהענקת תושבות קבע, אם יש לה סיבות לכך.

“… חוק הפיצויים ששולל זכויות מנפגעים תמימים בשטחים…”

על פי הניסיון, חוק כזה יכול למנוע פיצויים מנפגעים לא תמימים, דהיינו מחבלים שהתעמתו עם חיילי צה”ל, נפגעו ולאחר מכן לבשו עור כבש והצטיידו בעדים מתודרכים היטב, כדי לשאוב כסף מקופתה של מדינת ישראל. מאז האינתיפאדה הראשונה בדרך זו נשאבו מיליונים רבים מאד ואם כעת התופעה תיבלם, אז עדיף מאוחר מלעולם לא.

“… חוק דרומי שמתיר להרוג פורצים בלי שאלות מיותרות…”

ברור, הרי פורצים זה לא עם, אותם כן צריך לשאול את כל השאלות המיותרות. בארה”ב מאז ומעולם זכותו של האזרח להגן עם נשק על חייו, כבודו, רכושו ושטחו הפרטי היא זכות מקודשת ומעוגנת בחוקה, אבל מה הם מבינים שם באמריקה בזכויות האזרח? ליוסי שריד יכול כל פורץ להיכנס ללא חשש, במקרה הגרוע יוסי ישאל אותו “כמה סוכר?”

 

דיבורו האיטי והרהוט של יוסי שריד יוצר רושם של אדם שקול ומיושב בדעתו. ברם, “הסמרטוטים” לא היה הכינוי הלא פרלמנטרי היחיד שיצא מפיו. על מתנחלים: “אנשי דמים”, על מדינת ישראל: “סדום”, על יצחק רבין: “שר הביטחון של סדום”, על מרכז הליכוד: “גוב האריות שזורקים להם נתחים כדי להשביע את תאבונם”.

האיש הזה, שכינה את הליכוד “הרפתקנים” ואת העבודה “סמרטוטים”, היה זה שקרא לרבין “ההובלה היא שלך, אבל הדרך היא שלנו”, בניגוד לדעתו המפורשת של הבוחר הישראלי. הוא עמד בשורה הראשונה של האנשים, שהכניסו את ישראל להרפתקה, שהיום אין איש היכול להראות פתח יציאה ממנה; ללא מנדט מהבוחר, ללא תורה מדינית סדורה, ללא תכנית מילוט למקרה כישלון, על סמך כזבים, אגדות ומשאלות לב בלבד. כעת יוסי שריד, כאחרון הסמרטוטים אינו מסוגל לערוך שום דבר הדומה לחשבון נפש.

איזה חשבון נפש? הוא פרש מהכנסת וקיבל משרה של כותב טור בעיתון לכבשים חושבות. דרכו המדינית מעולם לא הביאה לשום הצלחה, השקרים נחשפו, התהליכים קרסו והקרבנות נקברו, אך שום דבר לא מפריע לו להעניק עצות מה צריך לעשות כדי שיהיה טוב. לעתים הוא אף לא מתנזר מהלשון הפסקנית “זאת הדרך היחידה ואין אחרת”, שזה בסיס השקפת העולם הפשיסטית.

האירוע, שבו התוודענו לאוצר המלים של יולי תמיר, זימן התבטאות נוספת (בתגובה ל-Ynet) של יוסי שריד, שהיה שר החינוך אף הוא: אני חושב שרונית תירוש ולימור לבנת אכן השאירו הרבה זבל אחריהן … מנכ”לית משרד החינוך לשעבר והשרה לשעבר המיטו את האסונות הכי כבדים על המערכת“. 

ניחא, זאת דעתו, מותר לו להחזיק בה, בירור הדברים האלה אינו הנושא של המאמר הזה. (אומר רק, שלדעתי ההשכלה התיכונה בישראל כל כך גרועה, ולא בגלל חוסר כסף, שכנראה על כל שרי החינוך אפשר לומר, שהם משאירים אחרים את תוצרי העיכול של גופים חלבוניים.) אף-על-פי-כן, תמהני מדוע צחנה כה כבדה של צביעות מכה באפי, כשאנשים מסוימים מביעים דעות ביקורתיות, לגיטימיות ככל שתהיינה?

גם הוא היה שר החינוך, המורשת מכהונתו נשאר פרס ישראל למפעל החיים לשולמית אלוני, הפרס שהשאיר טעם דוחה של פיצוי על לקיחת המפלגה ממנה. היה זה משרד החינוך שלו, שהחדיר לבתי הספר “הנחלת מורשת רבין”, שם מכובס לאינדוקטרינציה לשטחים-תמורתיות. האם שאלתם פעם, מדוע מכונה מערכת ההשכלה בישראל “מערכת חינוך”?

 

כשר בממשלה קיבל יוסי שריד דיווחים שותפים מאת “המבט לתקשורת הפלשתינית”. תוכן הדיווחים היה גורם לאדם בעל מעט יושר אינטלקטואלי לתבוע בירור דחוף ונוקב של האמת שמאחורי “תהליך השלום”. אך יוסי שריד כתב ל”מבט” מכתב מטומטם (כן, גם לי מותר לפעמים להשתמש במלים לא פרלמנטריות, כשיש סיבה), שתוכנו היה: הדברים חמורים, אבל כשיהיה שלום, יהיה בסדר.

כשהוא סיים את תפקידו במשרד “החינוך”, הוא הצטער: אנחנו קצת התעלמנו מהדיווחים על ההסתה ברשות הפלשתינית… הוא יודע להודות בטעויות, יוסי שריד שלנו, במידה הנכונה כמובן. החיפוי הנפשע על מעשי הרש”פ תורגם על ידו לביטוי המינורי “קצת התעלמנו”, וגם זה רק אחרי שכבר סיים את תפקידו בממשלה.

אותה עת כבר עסקו בתי הספר בישראל ב”הנחלת מורשת רבין”, שם מכובס לאינדוקטרינציה. האם שאלתם פעם, מדוע מכונה מערכת ההשכלה בישראל “מערכת חינוך”?

הוא מומחה בתירוצים והתנצלויות מאוחרות, להצטייר כאדם ישר, אבל לא יותר מדי, כדי לא להינזק. יומיים אחרי כניסת ערפאת לעזה התרחש פיגוע ירי במחסום ארז ושני חיילי מילואים נרצחו. תגובתו של שריד: תוך יומיים ערפאת לא יכול להתארגן למלחמה בטרור, תנו לו עוד קצת זמן!

על הפלשתינים הוא יודע יותר ממה שהם יודעים על עצמם. כשלא היה משא ומתן איתם, הוא טען שהעדר משא ומתן גורם לטרור. כשהיה משא ומתן, טען שהוא כל כך מהיר, שהפלשתינים לא מספיקים להפנים את המתרחש ולכן יש פיגועים. מאין הוא ידע את התשובות האלה? הוא לא צריך לדעת, הוא קובע מהי המציאות. רק אחרי שפרש מהכנסת, הודה: יותר מדי זמן היינו תקועים עם ערפאת. תכף לאחר מכן “נתקע” באותה צורה עם  אבו-מאזן. משמע לא למד דבר.

אלה רק קווים מעטים לדמותו של האיש שמדבר על “זבל” ו”אסונות” שהשאירו אחרים.

 

בכנסת היה לו פעם חבר בשם דדי צוקר, היו אומרים עליהם שהם מאד דומים. דדי מיודד עם יולי תמיר, שותפתו לייסוד “שלום עכשיו”. כעת גם דדי צוקר במשיאי עצות ו-Ynet מעניק לו במה לפרסום הגיגיו. הוא מתנגד להריסת בתי המחבלים, בעיקר מהטעם שההריסה אינה מחסלת את הטרור; לדעתו היא אף יוצרת מחבלים חדשים.

כנראה רק אדם שרוי באשליות יכול באמת לצפות שההריסה תחסל את הטרור, אבל ממתי דדי צוקר יודע מאין באים המחבלים? הוא הבטיח לחסל את הטרור על ידי ההסכם עם הטרוריסטים ונחל כישלון, שעלה בהרבה דם. מה הוא למד, אילו לקחים הפיק? מאין הוא יכול לשאוב את תחושת הסמכות לדבר בפומבי, מלבד תחושת הסמכות של שמאלן אליטיסטי יהיר?

בתקופתו כפוליטיקאי הוא לא טבע הברקות, אך זכור לי הוויכוח הטלוויזיוני שהיה לו בימי הנסיגות המסיביות, עם ראש אחת מערי הספר שבתוך “הקוו הירוק”.

“כשיבואו משם המחבלים, מה תעשה אז?” שאל אותו ראש העיר.

“ומה אם לא יבואו מחבלים?” החזיר שאלה כנגד שאלה דדי צוקר, כדרכם של אנשים לא אינטלקטואליים. “אני תוהה, איך יחיו האנשים, שייטלו מהם את הפחד שלהם?”

אחר-כך הייתה לו מריבה קטנה עם חבריו במפלגה והוא נעלם מהפוליטיקה, רגע לפני שבאו המחבלים, הפחד והמוות קצרו יבול דשן במזרח התיכון. כעת עושה דדי קאמבק לבמה הציבורית והוא שוב מתיימר לדעת מה נכון ומה לא נכון לעשות כדי לחסל את הטרור.

 

למה להשחית מלים על שני “לשעברים” מעוררי גיחוך? כי זאת היסטוריה הקרובה והמציאות הסהרורית שלנו. בישראל, כישלונות מדיניים אסטרטגיים ואבדות קשות בנפש אינם נחשבים לסיבה מספקת לבדוק את המדיניות שהובילה לכך. האחראי הראשי על פארסת אוסלו הגיע לנשיאות המדינה, גם חבריו מסודרים לא רע. צעקני שטחים-תמורת עדיין מרגישים חופשיים לעלות על במות, לחלק עצות, לגרוף תקציבים, לזרוע אשליות, שנאה ופירוד, לכפות מדיניות על הממשלה ולחנך את הדור הבא לציות אידאולוגי עיוור והרס הציונות.

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר