כשחברת-הכנסת זהבה גלאון השוותה את “הסכנה לדמוקרטיה” הצפויה, לדבריה, מן “הימין הקיצוני” בישראל לסכנה לדמוקרטיה הצפויה מהנאצים, היא לא הייתה חצופה באופן יוצא מגדר הרגיל יחסית לאמירותיה האחרות. למשל, את דרישות הדתיים כלפי שרת החינוך היא הכתירה (בטור אישי ב”ישראל היום”) בתואר “טרור של רבנים”. טרור, לא פחות.

   ככלל, אנשים שאין להם מה לומר נוהגים לומר זאת בניסוח מתגרה, כדי שלקהל אוהדיהם יהיה בכל זאת מה לשמוע. שולמית אלוני, מורתה של זהבה גלאון, עשתה וממשיכה לעשות בדיוק אותו דבר. זהבה לא המציאה דבר בעצמה, גם לא את ההשוואה בין הימין הישראלי ובין הנאצים. אך הואיל וההשוואה הנואלת הזאת עולה וצפה מדי פעם בשיח הציבורי שלנו, אין ברירה אלא להתייחס למוצאו של הפה, שבמצב דברים אחר לא היה ראוי אלא להתעלמות.

מישהו כנראה זקוק לאגדה, שהנאצים היו “ימין”. כל עוד בסיס אלקטורלי מסוים לא יהיה מסוגל להתיחס למושגים פוליטיים על פי מהותם אלא אך ורק על פי צליל שמם המסחרי, ימשיכו לצוף טיעוני הבל כמו האשמה שלימין הישראלי יש כביכול שורשים נאציים, בין אם הדברים מושמעים ברמיזה מבוישת ובין אם בקריאה בוטה.

האם הנאצים היו בכלל  “ימין”?

חלוקת הכוחות הפוליטיים בין “ימין” ל”שמאל” נולדה בצרפת לאחר המהפכה, כביטוי לחלוקה בין המלוכנים לבין הרפובליקנים. מאז, קיבלו המושגים משמעויות שונות, אבל המושג בעיקרו משקף חלוקה בין שומרי הסדר הקיים ובין מהפכנים לסוגיהם.

מפלגתו של היטלר נקראה “מפלגת פועלים גרמניים לאומית-סוציאליסטית” (NSDAP). זאת הייתה   תנועה מהפכנית מובהקת, שבניגוד לדבריה של זהבה גלאון, תפסה את השלטון לאו דוקא על ידי “ניצול המנגנונים הדמוקרטיים”, אלא בעיקר על-ידי ניצול הכמיהה שאחזה בגרמנים למנהיג החזק. כמיהה כזו למנהיגות, מוכנות ההמון לאפשר למנהיגיו לרמות אותו ובריחת הדמוס מאחריות –  אלה הן התופעות המסוגלות להחריב דמוקרטיה, תוך שימוש בכל מנגנון שיימצא זמין.

   אף-על-פי שבניגוד ללנין, לא השמיד היטלר את הבורגנים (כי הם בכל זאת היו גרמנים!) ואף השתמש בהם, הוא שנא אותם ואף שיבח בשיחה פרטית (“הדיקטטורים”, ריצרד אוברי) את היחס שהיה בברית-המועצות לבורגנים. לניניסטים השמידו מיליונים על בסיס תורת המעמדות, היטלריסטים עשו זאת על בסיס תורת הגזע. שני הכוחות הפשיסטיים האלה חרתו על דגלם את חורבנו של “העולם הישן” ובנייתו של העולם החדש על פי תפישתם, האמינו בסוציאליזם/נאציונל-סוציאליזם, בטחו ללא עוררין בצדקת דרכם ולא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרותיהם.

   בתקופה מסוימת אף התקיימה בין הנאצים לקומוניסטים ברית פוליטית; המלחמה שפרצה ביניהם לא שינתה את מהותם, אך היא יצרה מצב סמנטי מסוים. הקומוניסטים נחשבו “שמאל” ומכיון שהנאצים היו אויביהם באותו זמן,  דבקה בהם התווית “ימין”.

אך האמנם היו הם “שמאל” הדומה במשהו לשמאל בישראל? אני מציע לא לחלק בכל נושא את כל העולם לתחום A מול תחום B. העולם הוא יצירה רב-תחומית ורב-גונית, והַמְשלה נכונה בין משל לנמשל עשויה להיות מסובכת לאנשים כמו זהבה גלאון. היא שמעה את המילה “ימין” פה, ושמעה אותה מילה שם, והחליטה שאם זאת אותה מילה, אז גם כל השאר דומה, ובכך הסתיים תהליך חשיבתה בנושא, בטרם יצאו מפיה המלים הנואלות.

האם מחאת הימין מסוכנת לדמוקרטיה?

ככלל, מחאה אינה מסוכנת לדמוקרטיה, שהרי הדמוקרטיה מושתתת על תרבות המחאה. אמנם הסדר הציבורי חשוב מאד כדי לקיים את החיים הסדירים, אך רק שלטון פשיסטי מבכר אותו על פני הזכות למחות.

בנסיבות קיצוניות, המחאה עלולה להיות קיצונית, ואלה היו הנסיבות של קיץ 2005. חורבן ההתיישבות נעשה בניגוד מוחלט לדינו המפורש של הבוחר הישראלי, שבחר באריאל שרון ודחה את תוכניתו של עמרם מצנע לבצע “הינתקות”. ללא בקשה חוזרת של המנדט מהבוחר, אסור היה לשרון להזיז אפילו אבן אחת בגוש-קטיף וצפון השומרון. הכּנסת ובית המשפט העליון, שתמכו במעשיה האסורים של הממשלה, נהגו כפרלמנט סורי.

בנסיבות דומות במדינות אחרות היו פורצות שביתות כלליות פוליטיות, מושג שאינו מוכר בישראל. אם הדֶמוֹס הישראלי היה ממלא את תפקידו, הדרך שבה התקבלו ההחלטות הללו בלבד הייתה גורמת לו לעצור את המדינה עד שהממשלה היתה נופלת. אך בעיני הישראלי המצוי, כל דרך לקבל החלטה היא טובה, כל עוד ההחלטה טובה בעיניו. כל אחד בישראל, ללא יוצא מן הכלל, נושא במחירם הכבד של ההרגלים הדמוקרטיים הירודים האלה.

המחאה של “הכתומים”, גם אם הייתה קשה לעיכול בכמה קיבות רגישות, לא פגעה בדמוקרטיה אלא הצילה אותה. כל עוד ישנו ציבור רחב דיו, שאינו נוהר כעדר כבשים אחרי כל החלטת ממשלה “חוקית” כביכול, יש סיכוי שעוד נזכה לחזות בדמוקרטיה אמיתית בישראל.

אך כאשר עלתה התביעה לקיים משאל עם, כינתה אותה זהבה גלאון “מגה-פיגוע נגד הדמוקרטיה”. משאל עם הוא פעולה שגרתית במרבית מדינות העולם. במאתיים השנים האחרונות התקיימו קרוב ל-1400 משאלים. זהו כלי, שככל כלי אחר, פועל בהתאם לידיים האוחזות בו. במשטרי עריצות מחזקים משאלי-העם את העריץ, ובמדינות דמוקרטיות הם קובעים את דבר העם בשאלות אקוטיות. אך זהבה שלנו הריחה סכנה לקיום ההחלטה שנכפתה על העם, קלטה מילה חדשה “מגה-פיגוע” ונולד לה המשפט שהצטלצל יפה בחדשות.

האם קיימת סכנה לדמוקרטיה בישראל?

ראש השב”כ לשעבר, כרמי גילון, כתב עבודת מאסטר על הסכנה לדמוקרטיה מצד הקבוצות הרדיקליות של “הימין הקיצוני”. טעמיו עימו, אך הניסיון מלמד ששום מחתרת רדיקלית אינה יכולה באמת להרוס דמוקרטיה, אלא אם כן היא זוכה לתמיכה מסיבית של גורמים אינטרסנטיים ומפיצה רעיון, שסוחף את ההמונים המוותרים על הדמוקרטיה מרצונם החופשי. לנין, שכבש שלטון בכוח בעזרת סיוע כספי גרמני והיה מומחה בתחום, אמר: “הרעיון הופך לכוח כשהוא משתלט על ההמונים”.

   כשאנשי אוסלו עיבדו את הרעיון שאש”ף כביכול מכיר בזכות קיומה של ישראל, הם נזקקו לחוג חסידים קנאיים (אדפטים) של הרעיון השטחים-תמורתי כדי לשכנע את ההמון היהודי להאמין בו. באופן טבעי, מר”צ-עבודה ותנועות הלוויין שלהן היו לגרעין הקשה שהחדיר את הבלוף בציבור הרחב בהצלחה כה מרובה, שאף אנשים רבים המזדהים כאנשי ימין מאמינים עד היום שכאילו “ההכרה” אכן התרחשה. מאז, כל ההחלטות האסטרטגיות, מאישור הסכמי אוסלו ועד “ההינתקות”, עברו בכנסת בעזרת מעשי שחיתות ותעלולים פרלמנטריים, שאין בינם ובין המנגנון הדמוקרטי ולא כלום.

הסיעה, שבראשה עמדו נוכלים פוליטיים יוסי שריד ויוסי ביילין, המוקפים באדפטים חסרי דעה עצמאית, היא המבנה הפוליטי הטיפוסי לפשיזם. הרעיון לקיים שותפות עם אירגון פשע כמו אש”ף תחת איצטלת “השלום” משול לקבלת כנופיית סמים כשותפה בממשלה. רעיון מדיני נלוז המקודם בעזרת מסכת שקרים –  זוהי תשתית הפשיזם.

נכון להיום, אם יש בישראל מישהו, שמסוגל לגלות התנגדות פעילה לכוח המשחית הזה, הרי זהו הציבור “הכתום”, המושמץ והמוכה. עושה רושם שבקרוב האזרחים שוב ילכו לקלפי כשהם מרומים ומבולבלים, כדי לקיים משחק “בחירות” בעל דמיון מועט בלבד לרעיון הדמוקרטי במהותו. אף-על-פי שהכתומים עצמם חושבים רק על הצלתה ויישובה של ארץ-ישראל, בדרך הם עוד עשויים להציל את הדמוקרטיה הישראלית כולה. אפילו אם (שומו שמיים!) הם עוד יחסמו כמה כבישים…

כל המאמרים של המחבר: www.boazmh.net