המאמר הנוכחי נכתב לפני שמונה שנים – ב-2011. מעט מאוד השתנה בזירה הפוליטית בשנים שחלפו. אדרבא השינויים, במידה והם קיימים, החמירו את המצב. אני מפרסם אותו כלשונו, כתשובה למאמרו של עורך האתר, שמחה ניר “ראו מי שמדברים על שנאה!” מיום 13 בספטמבר, 2019.

קצת קשה ולא נעים לכתוב על שנאה, אבל השנאה מלווה את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה. בתקופות מלחמה ולעתים–תכופות גם בזמן שלום, שליטים ומשטרים טפחו רגשות שנאה על מנת לגייס את העם נגד אויבים מחוץ ומבית. במשטרים טוטליטריים השנאה שמשה באופן קבוע כאמצעי להסחת–דעתם של הנתינים ממצוקות היום יום. ג‘ורג‘ אורוול, בספרו “1984”, מתאר חברה עתידית בה מתנהל פולחן יומי של חמש דקות שנאה בו חייבים להשתתף כל התושבים. השיח הציבורי במדינת–ישראל (אני לא כל בטוח שהמילה “שיח” היא המונח הנכון בהקשר הזה) אימץ הרבה סממנים אורווליאניים.

קשה לדעת מאיפה זה בא, אבל כנראה שיש מה שהוא בקביעה שאצל יהודים היכולת לשנוא מפותחת יותר מאשר אצל עמים אחרים. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב“חדשות מחלקה ראשונה” סוקר את מקומה של השנאה בתולדות היישוב העברי, החל בתקופת המדינה שבדרך, (מורשת השנאה חזקה מכל, יוסף עברון, אתר מחלקה ראשונה).

השנאה היא אכן מכשיר יעיל, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על רקע אידיאולוגי. הבעיה היא שככלל, שום דבר חיובי לא יכול לצמוח ממנה. קביעתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum) תקפה היום בדיוק כמו בעת שהיא נאמרה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונלית אינן הולכות ביחד. קבלת החלטות המונעת ע“י שנאה פועלת יותר מתמיד כמו בומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. יתרה מזאת, השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים, כמאמר המשורר דבר אחד עוד לא אבד חינו – החשק המוזר הזה לשנוא. (“שיר הצהובים” מאת חיים חפר בביצועה של להקת התרנגולים).

חיים חפר, פזמונאי דור הפלמ“ח, הכיר היטב את הציבור בתוכו הוא חי וגדל, משום שהוא היה חלק ממנו. כאשר הוא כתב את שיר הצהובים הוא וודאי אמר לעצמו – בתוך עמי אני יושב. בשיריו ובפזמוניו, וכן במקאמות אותן היה נוהג לפרסם בעיתון “ידיעות אחרונות” מדי שבוע, חפר נתן ביטוי לדפוסי החשיבה של הציבור הזה, צורת חשיבה שהייתה גם נחלתו. השיר הזה יכול היה להיכתב היום. לא היה צריך לשנות בו אפילו מילה אחת. את תוכנו של השיר אפשר למצות במשפט אחר מתוכו: פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם.

ההסתה שלוחת הרסן המתנהלת דרך קבע בתקשורת הישראלית כלפי אישים ומנהיגים ש“עולה” בגורלם להיות “על הכוונת“, היא מעל ומעבר לכל מה שהדמיון מסוגל להעלות. שום אמצעי אינו פסול. בעבר אנשים התביישו להודות שהם מונעים ע“י שנאה בלבד, היום, בהשאלה ממערכונם של הגששים, הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם. “הנזק הסביבתי” הנגרם – ההשפעה שיש להסתה הזאת על תדמיתה של המדינה ועל יכולתם של מנהיגיה לעמוד מול מקבילים להם בעולם היא לעין שיעור. אבל זה לא מטריד אף אחד. אם יש מה שהוא שעדיין מצליח לפעמים להפתיע זו העוצמה, עוצמת השנאה כפי שהיא מתבטאת בהשתלחויות של “הוגי דעות” ו“אינטלקטואלים” למיניהם, אנשים המתיימרים להיות נאורים,

השנאה הייתה חלק ממסורת ישראל מימים ימימה. היו מלחמות אחים בתקופת בית שני, מלחמות שנמשכו עד לחורבן. בתקופה יותר מודרנית, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, היו המחלוקות בין החסידים לבין המתנגדים. עם התפתחות הציונות המדינית, השנאה מלאה תפקיד מכריע בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו “מלחמות היהודים” בין הנהגת היישוב וארגוני ה“פורשים“. ההתלהבות בה חניכי תנועת “השומר הצעיר” נרתמו לביצוע ה“סזון“, שרידים ממנה נותנים אותותיהם עד היום. בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה הייתה מדיניות ה“בלי חרות ומק“י“. השנאה לא פסחה גם על מחלוקות “בתוך המשפחה“, מעבר לחלוקה הפוליטית המסורתית של ימין – שמאל. השנאה שעלתה וצפה במהלך הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים של המאה הקודמת הייתה לא פחות יוקדת, כנאמר בקטע אחר בשירו של חפר: לא אין אנו שונאים כך סתם, אנו שונאים שנאת חינם, זה בא, זה עולה מתוכנו.

נקודת המפנה בה השנאה הפכה לעיקר בפוליטיקה הישראלית הייתה המהפך של שנת 1977. תוצאות הבחירות נפלו על השמאל כרעם ביום בהיר. קמו בבוקר וגילו שהעם גנב להם את המדינה. זה היה נוק–אאוט שרבים וטובים בשמאל לא התאוששו ממנו עד היום הזה. את תחושת התסכול של המחנה הביע האידיאולוג של השמאל, יצחק בן אהרון, שכאשר נודעו תוצאות הבחירות השמיע קריאה דרמטית לסגור את המדינה. רבים במחנה השמאל לקחו את דבריו של בן אהרון ברצינות, הם לא ראו בהם מטפורה בלבד. במחנה השמאל לא השתחררו מזה גם בימינו.

להוסיף חטא על פשע, עוד לא חלף ההלם הראשוני של המהפך, ובא בגין וחתם על חוזה שלום עם מצריים. אחרי עשרות שנים של בירבורים חסרי תכלית על שלום (המילה “שלום” הייתה בחזקת מילה גסה, מילה שהס מלהזכיר אותה במהלך כל התקופה שקדמה למהפך – “כי הערבים אף פעם לא יסכימו“), בא בגין ותוך פחות מחצי שנה פרץ את המצור וחתם על הסכם שלום עם הגדולה שבארצות ערב, מצריים. חוצפה שכזאת, ממש גנב להם את ההצגה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על זה כבר אי אפשר היה להבליג. עבור השמאל, בגין ואתו כל מי שמזוהה כ“ימין” הם בחזקת “מצורעים“, ולגבי מצורעים חל הכלל לא מעוקצם ולא מדבשם. ביטוי לגישה הזאת נמצא בשירה של המשוררת רחל – אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא, נבחר לי לנפול ממצוקת המצור. כך גם בימינו, לשמאל אין חפץ בבשורת שלום אם היא באה מפיהם של מי שבעיניו הם מצורעים. הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא יצטרכו להסתמך על בשורת שלום שכזאת.

עם חתימת הסכם השלום עם מצריים (אולי מספר ימים אח“כ) התקבלה בחוגי השמאל החלטה חד משמעית Never Again – יותר זה לא יקרה. קשה לדעת אם ההחלטה הזאת התקבלה בישיבה פורמאלית של הנוגעים בדבר, או שזה בא בעקבות “התעוררות ספונטאנית” בנוסח שדרות רוטשילד, אבל מאז ועד ימינו מדיניות ה“שלום” של מחנה השמאל כוונה לתכלית אחת ויחידה – למנוע מהיריב חזרה על הישגו של בגין. קשקשת השלום היוצאת מפי השמאל כמעט ולא השתנתה, אבל המטרה האמיתית היא מניעת השגת שלום ע“י מי ש“איננו ראוי” ולא השגת שלום. סימפטומטית לגישה הזאת הייתה התנהגותו של יו“ר סיעת מרץ בכנסת, יוסי שריד, מי שהתיימר לשאת את דגל “מחנה השלום“. יוסי שריד עתר לבג“ץ על מנת לאסור על ראש הממשלה, שרון, לקיים מגעים עם האויב כדי להפסיק את מלחמת הדמים – האינתיפאדה השנייה, או מלחמת אוסלו. אינני חושב שניתן למצוא בכל ההיסטוריה האנושית תקדים בו מנהיג של מפלגה ניסה לאסור באמצעים משפטיים על ראש ממשלתו לקיים מגעים עם האויב להפסקת מלחמה. בשבוע בו התפרסמה הידיעה על הבג“צ של יוסי שריד, התפרסם ב“מעריב” מאמר בו יוסי שריד קורא (באותיות של קידוש לבנה) לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מלחמה – הדגש היה על המילה “כל“. לא ברור אם עותק של המאמר מ“מעריב” נכלל בין המסמכים שצורפו כעדות מסייעת לכתב התביעה של שריד. יותר קרוב לזמננו, לפני קצת פחות משנה, מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגה הקוראת השכם והערב לראש הממשלה, נתניהו, לנקוט ב“יוזמת שלום“, שלחה בו זמנית נציג רשמי מטעמה להפציר בפלשתינאים שלא יכנסו למו“מ עם נתניהו. וכך זה נמשך כי, בהשאלה משיר ידוע, את המדיניות הזאת אי אפשר להפסיק.

מהמתיימרים לעסוק בעשיית שלום ניתן היה לצפות שהם ישקיעו את מירב מאמציהם בהשגת ההסדר הטוב ביותר האפשרי – במלים אחרות, שהם יחתרו לתת מה שפחות ולקבל בתמורה מה שיותר. אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. במציאות מתנהל מרוץ בו המשתתפים מתחרים זה בזה מי מוכן לתת יותר. על לקבל בכלל לא מדברים. מבקר מהחלל החיצון שהיה נקלע לאזור לא יוכל להימנע מהרושם שהזוכה בתחרות יהיה זה שיצליח להשיג את ההסדר הכי גרוע. הדברים נשמעים מנוגדים לכל היגיון אלמנטרי, אבל כפי שנאמר לעיל, כאשר השנאה מדברת להיגיון אין מה לומר. כאשר היעד הוא לתקוע גול ויהי מה, גם גול עצמי להישג ייחשב. זה כוחה של שנאה.

במוסף עיתון “הארץ” בחודש דצמבר 1997, התפרסמה כתבה רחבת היקף של ארי שביט שעסקה בשאלה מדוע אנחנו שונאים את נתניהו. זה היה ב“סיבוב הקודם“, כשנתניהו כיהן כראש הממשלה בפעם הראשונה. המאמר הזה לא אבד מאקטואליותו. הוא יכול היה להיכתב היום עם שינויים מזעריים בלבד. מערכת רצח האופי שהתנהלה אז נגד נתניהו מתנהלת בימינו באותה עוצמה, אם לא יותר. תקופת ה“צינוון” שעברה תחת ראשויות הממשלה של ברק, של שרון ושל אולמרט לא שנתה מאומה. ההבדל היחיד הוא שהיום נתניהו מתחלק ב“כבוד” עם שותפים – בראש ובראשונה עם ליברמן.

ביסודה השנאה היא רגש אנושי ובהרבה מקרים אפשר אפילו להבין אותה. אנשים מגיבים בשנאה כלפי מי שגורם להם עוול, וזה כולל גם מקרים בהם העוול הוא מדומה. בדרך כלל נשמרת מידתיות מסויימת, ולעתים רחוקות בלבד אנשים יפעלו נגד האינטרסים של עצמם רק על מנת לספק את רגשות השנאה שלהם. אבל ישנו סף או, בהשאלה מתחום אחר, יש “מסה קריטית“, שמעליה השנאה “נוטלת את הפיקוד” והופכת להיות פוסק יחיד. כאשר זה קורה ההיגיון והשכל הישר עוברים למושב האחורי או שהם יוצאים בכלל מהתמונה.

לאנשים שהגיעו למצב הזה אין כל שליטה על מעשיהם או דבריהם. השנאה היא הגורם הדומיננטי שמכתיב את התנהגותם. השנאה מעוותת להם את החשיבה ואיננה מותירה מקום לשיקולים של טוב או רע, צודק או לא צודק, חכם או לא חכם. לפגוע כמה שיותר בנשוא השנאה זו המטרה ומולה מתגמדות כל האחרות. פגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות ערך עליון, ערך המאפיל על כל הערכים והאידיאלים שהיו נר לרגליהם. הפגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות מטרה המקדשת את האמצעים, ושום מחיר הנדרש להשגתה איננו גבוה מדי.

למרות השדרוג של מעמד השנאה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל – אנשים כבר לא נרתעים מלהודות בפה מלא שהשנאה היא מה שמניע אותם – זה עדיין לא נחשב לכבוד גדול, וודאי לא מה שהוא שאינטלקטואל “נאור” המכבד את עצמו ממהר להתפאר בו. אינטלקטואלים כאלה חשים לפיכך צורך נפשי למצוא מה שהוא יותר “מכובד“, מה שהוא שיכול להראות שיחסם לנתניהו ולימין נובע מסיבות “רציונליות“.

על מנת להקנות ציביון רציונלי לשנאה שהיא ביסודה בלתי רציונלית, השמאל מנהל מערכה גורפת של דמוניזציה ודהלגיטמציה של נתניהו, של ממשלתו ושל הימין בכלל. מיטב הכוחות האינטלקטואלים הממלאים את שורות השמאל תורמים למערכה, מי בכתב ומי במלל. ההתקדמות הטכנולוגית שהחליפה את העט במיקלדת לא שנתה את אופיים הבסיסי של הכותבים או את איכות כתיבתם. הם נשארו במהותם זרזירי עט. ה“שיפור” היחיד היה תוספת של מחולל כינויי גנאי (Expletive Generator) למעבדי התמלילים שלהם. ה“עושר הלשוני” של מאמרי ההסתה הממלאים את דפי העיתונות מעיד שהמחולל הזה עובד שעות נוספות. עלבונות אישיים, פגיעה מכוונת בבני המשפחה, כל האמצעים כשרים למען המטרה. כינויי גנאי וגידופים שמקומם לא יכירם בשום שיחה תרבותית ממלאים את התקשורת הכתובה והמשודרת ללא הרף. כל צרוף אפשרי של המונחים פאשיזם, גזענות, בולשביזם, נאציזם, אפארטהייד, רצח של חפים מפשע, כיבוש, דיכוי עם זר, ועוד, ועוד (אני מקווה שלא החסרתי משהו) מופיע פעם אחר פעם מעל במה מזדמנת. בהשאלה מההגדה של פסח, כל המרבה לספר בגנותו של נתניהו הרי זה משובח. כתב על כך ארי שביט במאמרו מ 1997 – אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו וצועד על המים, היו מגנים אותו שהוא איננו יודע לשחות.

האקרובטיקה האינטלקטואלית במסגרת ה“עליהום” של השמאל בארץ נגד נתניהו וממשלתו הביאה לפיתוח נרטיב מקורי, נרטיב עקום שאיננו עומד בשום מבחן הגיוני. לנרטיב הזה הם קוראים “ציונות שפויה“. הנרטיב הזה הופך על פיהם את כל הרעיונות שהיוו בסיס לחזונו של הרצל. אם חוני המעגל היה נרדם ערב כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון ומתעורר בימינו, הוא היה לומד שמטרת הציונות היא הקמת מדינה לפלשתינאים. שמניעת מימוש זכות השיבה על מנת להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי זה רעיון גזעני מבית מדרשו של ליברמן. שמדינת ישראל רשאית להגן על חיי תושביה רק באמצעים שלא יפגעו ברווחתם של הפלשתינאים. אפשר להמשיך את זה ad nauseam, כי הטמטום, כאשר הוא נישא על גלי השנאה, אינו יודע גבולות.

פסטיבל הגינויים איננו נשאר במזרח התיכון. הדברים הנאמרים בארץ הקודש מהדהדים בחו“ל וההדים אינם דווקא חיוביים. אימוץ הנרטיב הפלשתינאי ע“י עמי העולם היה מאז ומעולם לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. הקולות העולים ממדינת ישראל הם בבחינת תניא דמסעייתא לגישה הזאת, והם מסייעים להסתיר את המניעים האמיתיים שמאחורי גלי ה“ביקורת” על מדינת ישראל – אחרי ככלות הכל, אם זה מה שהישראלים אומרים על עצמם, אז על תבואו אלינו בטענות

המתחזים כשמאל “שפוי” בארץ מאמינים שבעולם הרחב יודעים להבחין בין ישראלים “טובים” לבין ישראלים “רעים” ושחיצי ה“ביקורת” וכן היחס השלילי כלפי מדינת ישראל מכוונים רק כלפי ה“רעים“. זאת אשליה בלבד. הפרדה כזאת לא קיימת. ספריו של עמוס עוז אסורים בספריות ציבוריות בסקוטלנד ומאמריו של פרופ‘ יפתחאל אורן, יו“ר ארגון “בצלם“, אינם מתקבלים לפרסום בעיתונות המקצועית. זה בכלל לא משנה אם מדובר בליברמן או בעמוס עוז, אם זה נתניהו או דויד גרוסמן. בעיני העולם ישראלי תמיד יישאר ישראלי – כובש, מנשל ומתגורר על אדמה לא לו, אפילו עשרה מאמרי שטנה ב“ניו יורק טיימס” לא ישנו את זה. גם לא השתתפות פעילה ב“שבוע האפרטהייד” ו/או קריאות לחרם על מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה.

הרבה ישראלים מוכנים להעמיד את עטם לשרותו של כל פורום אנטי–ישראלי תמורת הזכות לפרסם מאמר בניו יורק טיימס. הם רואים בזה זכות דמוקרטית להשמיע ביקורת, הם עושים זאת למרות שהם מבינים היטב את גודל הנזק למדינה ולמעמדה בעולם לו הם גורמים, אבל, כפי שאמר זאת חיים חפר, פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון. פה יש רק רצון, רצון להרע בלי חשבון.

תגובת העורך הראשי, עו“ד שמחה ניר

ישראל, בהתכתבות בינינו אמרת שמאמרך זה “יעמיד אותי במקומי” – כאן אני מראה לך מי באמת מעמיד את מי במקומו.

אתה מקשקש את עצמך לדעת מדבר ומדבר (2091 מלים) – ולא אומר כלום!

במאמר שלי, שאיתו אתה מתווכח (ראו מי שמדברים על שנאה!), נתתי תיאור מלא המתייחס לשאלה איך מאבחנים בין שנאה–לשמה, לבין דבר–ביקורת, אפילו אם היא קשה ביותר – והכל ב-526 מלים בלבד (אשר, מצדן, כבר כוללות דוגמאות), ומיד עברתי לאין–ספור דוגמאות אותן לקטתי מהמרשתת – דוגמאות המדברות בעד עצמן.

טול, על קצה המזלג, כמה מהדוגמאות שהבאתי:

ומה אתה עושה בים–המלל שלך? משכנע אותנו ש“השנאה מלווה את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה” – ביג דיל. בלעדיך מה היינו עושים!!!

בשולי מאמרי, ולפני הדוגמאות, סיימתי ואמרתי:

וזה מביא אותנו אל מחרחר–השנאה הגדול שעומד לבחירות ביום ג’ הקרוב, ה-17.9.2019, בנימין ביבי נתניהו, ואל אוהדיו, וכיוון דקאמר תמונה אחת שווה אלף מלים, אני מביא כאן סדרה שלמה של תמונות, בלי להוסיף אפילו מילה אחת משלי.

היו אתם השופטים, ומי שרוצה להביא סדרה דומה על השנאה של ה“סמול” לביבי נתניהו – בימת האתר של קימקא עומדת לרשותו.

האם אתה הבאת “סדרה דומה על השנאה של ה’סמול’ לנתניהו“?

לא ולא.

אתה מנסה “לשכנע” על ידי מניפולציות לשוניות, בעיקר ע“י מרכאות לגלגניות, כדרכם של הדמגוגים: ש“עולה“; “על הכוונת“; “הנזק הסביבתי“; “הוגי דעות“, “אינטלקטואלים“, וכו’ – וכולם, לשיטתך, “אנשים המתיימרים להיות נאורים“, אבל אתה לא מביא אפילו דוגמה אחת למי שמתיימר להיות נאור.

הלאה:

בעבר אנשים התביישו להודות שהם מונעים ע“י שנאה בלבד, היום, בהשאלה ממערכונם של הגששים, הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם”.

אכן, היום הבושה כבר לא אוכלת איש, אבל מה הקשר בין חוסר בושה לבין “השנאה הורגת אותם“?

אין שום קשר, אבל כשאתה מבצע כריכה דו–מפרקית, אתה מנסה להבליע בתוך הטקסט שטות חסרת–שחר, שאין לך שום תשתית עובדתית לה. מנסה – ולא מצליח.

כל אלה אינם אלא מבוא לו אתה נזקק כדי לסמם אותנו לקראת המסקנה שהשמאל שונא את הימין:

עכשיו תגיד לי, קשקשן: על מי לא נופל הכישלון הבלתי–צפוי בבחירות “כרעם ביום בהיר“? מי לא חש מתוסכל, ולמי קל להתאושש מכישלון כזה (או מכישלון בכלל)?

ואם אגיד לך ש“נקודת המפנה בה השנאה הפכה לעיקר בפוליטיקה הישראלית” באה עם עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו, שהפך את המילה “שמאל” ואת ערביי ישראל מבני–פלוגה פוליטיים לגיטימיים ל“משהו גס” – מה תענה לי?

והלאה:

העובדות ידועות, ולא אתייחס כאן לשאלה איך היה מגיב בגין אם השלטון הקודם היה מבצע את המהלך הזה.

אבל דבר אחד ברור: בגין הצליח במהלך הזה – משום שהשמאל תמך בו, ואם השמאל היה מנסה לבצע אותו, הימין היה מטרפד אותו – כל הימין כאיש אחד (כולל בגין)!

ובאשר להערתך כי המילה “שלום” הייתה בחזקת מילה גסה, מילה שהס מלהזכיר אותה במהלך כל התקופה שקדמה למהפך – “כי הערבים אף פעם לא יסכימו“ – אולי תגלה לנו מי טבע את ה“אקסיומה” כי “אין פרטנר לשלום“, ומתי זה היה?!

כמה אפשר לקשקש?!

ובהמשך ל“להוסיף חטא על פשע” בו הקדמת את הדברים האלה, אתה משלים את המסקנה שלך, כאילו היא חלק מהעובדות ההיסטוריות:

חוצפה שכזאת, ממש גנב להם את ההצגה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על זה כבר אי אפשר היה להבליג. עבור השמאל, בגין ואתו כל מי שמזוהה כ“ימין” הם בחזקת “מצורעים“, ולגבי מצורעים חל הכלל לא מעוקצם ולא מדבשם.

מאיכן לקחת את השטות הזאת, אם לא מדמיונך החולני?!

התשובה מיד: משירה של המשוררת רחל, שנכתב חמישים שנה קודם, ודיבר על תכונה אנושית כללית (“אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא”) – אבל מאיפה לקחת את זה ש“בגין ואתו כל מי שמזוהה כ’ימין’ הם בחזקת ‘מצורעים’“?!

לא לקחת את זה משום מקום, אתה רתמת את עגלתך לפני הסוסים!

והלאה:

אז תסלח לי מאוד: מאיזו אצבע מצצת את הסיפור ההזוי על החלטה כזאת, ועל מניעיה?

והלאה:

קשקשת השלום היוצאת מפי השמאל כמעט ולא השתנתה, אבל המטרה האמיתית היא מניעת השגת שלום ע“י מי ש“איננו ראוי” ולא השגת שלום. סימפטומטית לגישה הזאת הייתה התנהגותו של יו“ר סיעת מרץ בכנסת, יוסי שריד, מי שהתיימר לשאת את דגל “מחנה השלום“. יוסי שריד עתר לבג“ץ על מנת לאסור על ראש הממשלה, שרון, לקיים מגעים עם האויב כדי להפסיק את מלחמת הדמים – האינתיפאדה השנייה, או מלחמת אוסלו.

אתה מדבר על “קשקשת“? אתה?!

ואולי תגיד לנו לפחות את מספר תיק הבג“ץ, כדי שנבדוק ונראה – אולי אתה בכל זאת צודק במשהו? בינתיים בדקתי בכל המאגרים – ואין דבר כזה.

והלאה:

לפני קצת פחות משנה, מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגה הקוראת השכם והערב לראש הממשלה, נתניהו, לנקוט ב“יוזמת שלום“, שלחה בו זמנית נציג רשמי מטעמה להפציר בפלשתינאים שלא יכנסו למו“מ עם נתניהו.

אולי, ישראל, תיתן לנו קישור, כדי שנבדוק ונראה – אולי אתה בכל זאת צודק במשהו?

והלאה:

אכן, “כאשר השנאה מדברת להיגיון אין מה לומר. כאשר היעד הוא לתקוע גול ויהי מה, גם גול עצמי להישג ייחשב. זה כוחה של שנאה“, וזה מקובל עלי, אבל מאיכן שאבת את העובדות האלה, על כך ש”במציאות קורה בדיוק ההפך”? ואיך אתה קושר אותן ל“כוחה של שנאה”?!

נדלג על דברים דומים, החוזרים על עצמם, ונגיע שוב לספינים שלך:

שים לב לתרגיל: אתה מתחיל בהבלעת המילה “שנאה” (שאתה משתמש בה ובהטיותיה השונות לפחות 48 פעמים), וכדרכך אתה כורך אותה ב“מערכה גורפת של דמוניזציה ודהלגיטמציה של נתניהו, של ממשלתו ושל הימין בכלל“.

יש לך רק בעייה אחת כאן: מי אמר ש“מערכה גורפת (או לא גורפת) של דמוניזציה ודהלגיטמציה” מעידה על שנאה?

ומה הפסול בדה–לגיטימציה של מי שלדעת האומר הוא אכן לא לגיטימי? האם אתה וחבריך לא עושים דה–לגיטימציה לאהרן ברק? האם זה אומר שאתם שונאים אותו, או רק מבקרים אותו?

ועל הדמוניזציה שאתם עושים לברק אובמה? – אני אפילו לא מעז לשאול!

ואם אתה מדבר על “מיטב הכוחות האינטלקטואלים הממלאים את שורות השמאל תורמים למערכה, מי בכתב ומי במלל” – אולי תיתן לנו גם כאן איזה קישור, או לפחות ציטוט, כדי שנדע אילו שורות הם “ממלאים“, ומה הם אומרים ב“תרומתם” למערכה הזאת?

והלאה:

ההתקדמות הטכנולוגית שהחליפה את העט במיקלדת לא שנתה את אופיים הבסיסי של הכותבים או את איכות כתיבתם. הם נשארו במהותם זרזירי עט.

ד“ר ישראל בר–ניר – אתה מדבר על “זרזירי–עט? אתה?!

ה“שיפור” היחיד היה תוספת של מחולל כינויי גנאי (Expletive Generator) למעבדי התמלילים שלהם. ה“עושר הלשוני” של מאמרי ההסתה הממלאים את דפי העיתונות מעיד שהמחולל הזה עובד שעות נוספות. עלבונות אישיים, פגיעה מכוונת בבני המשפחה, כל האמצעים כשרים למען המטרה. כינויי גנאי וגידופים שמקומם לא יכירם בשום שיחה תרבותית ממלאים את התקשורת הכתובה והמשודרת ללא הרף. כל צרוף אפשרי של המונחים פאשיזם, גזענות, בולשביזם, נאציזם, אפארטהייד, רצח של חפים מפשע, כיבוש, דיכוי עם זר, ועוד, ועוד (אני מקווה שלא החסרתי משהו) מופיע פעם אחר פעם מעל במה מזדמנת. בהשאלה מההגדה של פסח, כל המרבה לספר בגנותו של נתניהו הרי זה משובח.

אכן, החסרת: החסרת אישוש לים המלל שאתה – זרזיר–המקלדת – מביא לנו כמובן–מאליו.

והלאה:

כתב על כך ארי שביט במאמרו מ 1997 – אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו וצועד על המים, היו מגנים אותו שהוא איננו יודע לשחות.

בהחלט, בהחלט: אם ברק אובמה היה הורג את קאסם סולימאני, ומחזיר לזירה אלפי חיילים, דונאלד טראמפ, יקיר נפשך ומושא הערצתך, היה אומר שזה “פעלול בחירות“, ואתה היית מוחא לו כפיים.

והלאה:

אולי תראה לנו “דגימת אקראי” של האקרובטיקה הזאת, של ה“עליהום” ושל הנרטיב שאתה מקשקש עליהם?!

וברשותך אסכם, במילותיך–שלך, את הערותי על מאמרך בן 2091 המלים, בו אתה משתמש במילה “שנאה”, על הטיותיה השונות, לפחות 48 פעמים, ובמילה “שמאל” לפחות 15 פעמים: אפשר להמשיך את זה ad nauseam, כי הטמטום, כאשר הוא נישא על גלי השנאה, אינו יודע גבולות.

והשנאה שלך לשמאל היא כל כך בדמך, שאתה לא צריך להסביר אותה – אפילו לעצמך.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

פורסם ב- זעקת הרחוב ותוייג שנאה

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל