ברוך שפטרנו (א): יורם דנציגר השקרן מתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר
שמחה ניר, עו“ד
*** בראיון פרידה מהכיסא מנפח לנו השופט הפורש את השכל על תפקידו המרכזי של בית המשפט העליון בהבטחת קיומה של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט, אבל רק דבר אחד הוא לא רואה: את החטוטרת שעל גבו–הוא
לא מצחיק, אדון יורם!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו“ד רבה המלחמה!
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
הקשקשן הולך הבייתה
חשבנו שנפטרנו ממנו, אבל בלי ראיון ל“עורך הדין“ כנראה שאין מסיבת סיום.
ניקח פרטים מהראיון, ונראה מה יש לנו לומר עליהם.
“בשנים האחרונות מתחזקים הקולות הקוראים לצמצם ולהגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון. אין להשלים עם מגמה נפסדת זו ואין לתת לה יד, שכן בית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדם… לבית המשפט העליון תפקיד מרכזי בהבטחת קיומה של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט. השמירה על עצמאותו של בית המשפט העליון חיונית אפוא למדינה ולכל אחד ואחת מאיתנו. אל לנו לתת יד לפגיעה בבית המשפט העליון, במעמדו ובעצמאותו“.
איזה נאום–רחוב, כמה שטחי ולא מתייחס כלל למה שאומרים אותם “הקולות הקוראים“.
איפה, למשל, ההתייחסות לפסקת ההתגברות (ראו עו“ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות–האזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבג“ץ!)?
ומה עם הקשקוש ש“בית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדם… וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט” – כאשר השקרן הזה, בשבתו באותו בית המשפט העליון, היה בעצמו שותף לרמיסתם על הערכים האלה, ברגל גסה?
100% כשלים
בשנות ישיבתו של דנציגר בביהמ“ש העליון, אני נתקלתי בו פעמיים, וב-100% מהמקרים האלה הוא כשל – ולא בשוגג, אלא בזדון:
- השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!
- בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן.
כן, כן … אתם יכולים לומר לי ששני מקרים אינם “מדגם מייצג“, ומתוך 1000 פסקי הדין שהוא נתן בשבתו בביהמ“ש העליון, כל שאר ה-998 היו ללא רבב, ו-2 פרומילים כאלה – הלוואי שכל שופטי ישראל היו כושלים רק ב-2 פרומיל … ימות המשיח!
אתם יודעים מה? אני רק מחכה לטענה כזאת, ואני אפילו מוכן לאמץ אותה בשתי ידיים, ובחום רב.
מדוע אני שש לאמץ “כתב הגנה” כזה? משום שאם הדנציגר הזה כל כך גאון וישר, סימן שבשני המקרים האלה הייתה זו התנכלות מודעת, מכוונת וזדונית, ב“עוכר המערכת“, הוא עו“ד שמחה ניר.
גם לזה חיכיתי משנים
נמשיך הלאה:
“קברניטי בית המשפט העליון מודעים היטב לביקורות הנמתחות מעת לעת על פועלו, ואולם כ‘מוסד‘ אל לו לבית המשפט לעסוק בריצוי דעת המבקרים. אם יעשה כן, הוא יחטא לתפקידו. בית המשפט לא יכול להתעסק בלהסביר לקהלים מסוימים, ‘אתם טועים בהבנת המצב, אתם מייחסים לנו אשמה איפה שלא צריך לייחס אשמה, אתם מטיחים ביקורת איפה שאין הצדקה לזה‘. על בית המשפט ושופטיו להתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת הייתה ותמיד תהיה. את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.
הנה, גם לזה חיכיתי משנים, ותודה לך, אדון דנציגר, ששיחקת לידי, אבל יש כאן בעיה, משום שאותם “קברניטים” ו“מערך הדוברות” לא ממש ששים למלא את התפקיד שאתה מייחס להם: לרוב הם בכלל לא עונים, ואם הם כבר עונים, יש להם שתי חותמות–גומי:
האחת – “הטענה הזאת אינה ראוייה להתייחסות“;
והשנייה – “השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין“.
והשאלה היא, כמובן, מה עושים אם הקברניטים והדוברים לא עושים את מה שהם “אמורים” לעשות.
תרגיל אינטלקטואלי
ואתה יודע מה, אדון יורם?
בוא נעשה תרגיל אינטלקטואלי:
אדם מגיש ערעור לביהמ“ש העליון, בו הוא טוען את כל הטענות האפשריות והבלתי אפשריות – הכל כמיטב תלמודו וניסיונו, אבל סמוך למועד המשפט הוא מודיע לבית המשפט שהוא חוזר בו מכל הטענות, למעט אחת: הערכאה קמא טעתה בהחלטתה שאין לה סמכות לבדוק את שאלת סמכותה, והמשיכה לדון כאילו יש לה סמכות.
ההחלטה הזאת היא איוולת מהמדרגה הראשונה, משום שעניין הסמכות היא הדבר הראשון שכל ערכאה שיפוטית חייבת לבדוק, ובמקרה אותו אני מציג, הנפקות של הטענה הזאת (אחרי חזרתו של המערער מכל הטענות האחרות) היא שאם הטענה כנגדה מתקבלת – יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי שתבדוק את עניין סמכותה (יותר מזה המערער לא ביקש), ואם היא אינה מתקבלת – יש לדחות את הערעור כולו.
כה פשוט, אבל בית המשפט העליון, בפסה“ד הדוחה את הערעור, קובע כי ההחלטה עליה מלין המערער “אינה לפנינו“, למרות שהיא נמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול של אותה הערכאה, והתיק של הערכאות הקודמות לעולם הוא חלק מהתיק של ערכאת הערעור.
מה עושים אם המערער טוען לקיומה של החלטה כזאת, והשופטים לא רואים אותה? שואלים את המערער, או את סניגורו: אנחנו לא רואים לפנינו שום החלטה כזאת. על איזו החלטה אדוני מדבר?
כאשר בית המשפט שואל שאלה כזאת, קיימות שתי אפשרויות: האחת – המערער/סניגורו משפיל עיניו במבוכה, ומושך את הערעור, והשנייה – הנשאל משיב: הנה, בעמ‘ 18, כבודכם!
אבל במקרה שלנו השופטים לא שואלים את השאלה המתחייבת הזאת, וכאמור לעיל הם דוחים את הערעור בנימוק השקרי ש“ההחלטה אינה לפנינו“, אבל זה לא מספיק להם, ובית המשפט הכי עמוס במדינה לא בוחל בבזבוז זמנו השיפוטי היקר על שבעה עמודים תמימים (למעשה לא ממש תמימים!) של הערות–אגב אשר כל מטרתן אינה אלא ללכלך על המערער, ולא זו בלבד שאינן צריכות לעניין, אלא שגם אין להם כל שמץ יסוד – ראייתי או אחר – בתיק עצמו.
והשאלה המסכמת את התרגיל האינטלקטואלי הזה מחזירה אותנו אל ה“קברניטים” והדוברות של המערכת: נניח שאנחנו באים אליהם ואומרים להם יורם דנציגר אמר לנו לשאול אתכם, ואנחנו שואלים:
1. האם נכון הדבר שההחלטה בה מדובר לא הייתה לפני השופטים?
2. אם לא נכון – מדוע הם אמרו שהיא “אינה לפניהם“?
3. אם כן נכון – מדוע הם לא הסתפקו בדחיית הערעור מהטעם הזה, והמשיכו במסע לכלוך על המערער? האם זה היה נחוץ? האם היה לכך בסיס ראייתי בתיק עצמו?
מה יעשו הקברניטים והדוברות?
כעת בואו נניח שהקברניטים והדוברות יוצאים מגדרם כדי לענות לשאלותינו, אבל השאלה במה הם אכן יכולים לעזור לנו.
באשר לשאלה אם נכון הדבר שההחלטה בה מדובר לא הייתה לפני השופטים, ולשאלה אם היה למסע הלכלוך בסיס ראייתי בתיק עצמו – את התשובה לכך ניתן למצוא בתיק עצמו, ולכך איננו זקוקים לתיווכם של הקברניטים והדוברות (וגם אם הם עונים על השאלות האלה – תמיד נבדוק בתיק אם תשובותיהם אכן נכונות).
מתוך הנחה שההחלטה אכן הייתה לפני השופטים – מה יענו הקברניטים והדוברות אם ירצו, בתום–לב, להשיב על השאלה מדוע השופטים אמרו שהיא “אינה לפניהם“? מאיפה הם יודעים את צפונות–ליבם של השופטים?!
והוא הדין גם באשר לשאלה הבאה: מתוך הנחה שההחלטה (שהייתה הבסיס היחיד לערעור) אכן לא הייתה לפני השופטים – מדוע הם לא הסתפקו בדחיית הערעור מהטעם הזה, והמשיכו במסע לכלוך על המערער?
נשארה שאלה אחת שאין לה תשובה – לא בתיק עצמו ולא בצפונות–ליבם של השופטים: האם מסע–הלכלוך על המערער באמת היה נחוץ?
ושאלת המיליון דולר היא מה יענו הקברניטים והדוברות: אם יענו שהדבר היה נחוץ – הם יעשו מעצמם צחוק, ואם הם יודו בכנות בכך שהוא לא היה נחוץ – הגיעונו ימות המשיח, בהם קברניטי מערכת המשפט ודובריה מודים בכשליה של המערכת.
ימות המשיח ו“מדיניות בית המשפט“
אבל ימות המשיח עדיין לא נראים באופק. אני בטוח שדנציגר ממש לא התכוון לכך, ונשאלת השאלה למה הוא באמת התכוון.
והתשובה נמצאת בדבריו של דנציגר עצמו: “את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.
סליחה, אדון דנציגר: מה זה “מדיניות בית המשפט“? האם בכלל יש דבר כזה, כאשר כל שופט עצמאי לפסוק כהבנתו?
ומאיכן יידעו הקברניטים והדוברות מהי אותה ה“מדיניות” – אפילו אם ישנה כזאת? אם מקריאת פסק–הדין עצמו – במה הם חכמים יותר מחכמי הציבור, ואם הם אמורים לשבת עם השופטים, כדי לקבל מהם את ההסברים – מדוע שהשופטים לא יתנו את ההסברים שלהם במישרין לציבור?
הנה כי כן, איך שלא נבחן את הדברים נראה כי האמירה לפיה “את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות” היא קשקוש מקושקש.
הקברניטים טומנים ראשיהם בחול
נחזור איפה ל“הקדמה” לקשקוש הרב–מפרקי הזה, ונפרק אותה לגורמיה:
“קברניטי בית המשפט העליון מודעים היטב לביקורות הנמתחות מעת לעת על פועלו …:
כן, אולי הם מודעים לביקורות (“מעת לעת“, או חדשות–לבקרים, נון–סטופ?), אבל טומנים את ראשיהם עמוק–עמוק בחול.
“ואולם כ‘מוסד‘ אל לו לבית המשפט לעסוק בריצוי דעת המבקרים ….
מה זה “ריצוי דעת המבקרים“, אדון יורם? האם זה פסיקה שמספקת למבקרים את התוצאה הרצוייה להם (דבר פסול בתכלית, לטעמי), או הנחת דעתם של המבקרים שהשופטים, גם אם הם טועים, עושים את מלאכתם במקצועיות, בחריצות – וביושר (אם זה לא מעניין את השופטים – שלא יתבכיינו על הביקורת ועל אבדן אמון הציבור בהם).
“אם יעשה כן, הוא יחטא לתפקידו …
מה הקשקוש הזה לך, אדון יורם? האם עובד–ציבור – שלא לדבר על עובד–ציבור ב“משרת–האמון” הרמה ביותר – לא צריך להתמודד עם הביקורת עליו?
“בית המשפט לא יכול להתעסק בלהסביר לקהלים מסוימים, ‘אתם טועים בהבנת המצב, אתם מייחסים לנו אשמה איפה שלא צריך לייחס אשמה, אתם מטיחים ביקורת איפה שאין הצדקה לזה‘ …
מדוע הוא “לא יכול“, אדון יורם?
טול, למשל, את הדוגמה שהבאתי בתרגיל האינטלקטואלי דלעיל: מה מונע מהשופטים לומר ההחלטה עליה מלין המערער אינה לפנינו, כעולה מתיק הערכאה קמא אשר העתקו מצורף לפסק דין זה כחלק בלתי נפרד הימנו“?
אז אני “יגיד” לך, אדון יורם: אם כך ייעשה, השופטים יחשבו שבע ושבעים פעם לפני שהם מלעיטים את הציבור בשקריהם, ואם הם לא יחשבו – יבוא הילד מ“בגדי המלך החדשים” ויגיד לכם: איך אתם מעזים לשקר, כאשר ההחלטה ש“אינה לפניכם” נמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול?!
במה הם “מתמקדים“?
אתה מוסיף, אדון יורם:
“על בית המשפט ושופטיו להתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. …
כן, אנחנו יודעים במה על ביהמ“ש ושופטיו “להתמקד“, ואנחנו מבינים את כוונתך: אנחנו, השופטים, מקדישים את מלוא זמננו השיפוטי למלאכת השפיטה, ולא נשאר לנו זמן ליחצ“ן את עצמנו … אבל האם אתם אכן “מתמקדים” בעבודה המשפטית, והאם היא אכן “מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?
טול, למשל, את פס“ד בנק המזרחי – הערת–אגב מיותרת, גניבת זמן שיפוטי התופסת למעלה מ-300 עמודים (ראה: בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת–אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית), אשר כל מטרתה לא הייתה אלא לתפוס מקום בדפי ההיסטוריה, ולא לתת לאחרים את הזכות הזאת (שמגר אמר על עצמו בעניין הזה: “הייתי קצר–רוח“): האם זו באמת “עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!
או, למשל, פסה“ד בעניין יבגני קרופצקי, שאתה ישבת בראש ההרכב שנתן אותו, אבל לא נתת אלא את חתימת–ההסכמה, יחד עם כמה מלים המראים כיצד בחרת לתמוך דווקא בדברים המבוססים על חקיקה זרה, שאינה מתיישבת עם הדין הישראלי.
ראה, לעניין זה, את מאמרי מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל, ואמור בעצמך: האם זו באמת “עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!
ראה גם את אלה, המתייחסים לשני פסקי דין שאתה היית שותף להם:
- השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!
- בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן.
ואמור בעצמך: האם זו באמת “עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!
ואגב, התרגיל האינטלקטואלי שהצעתי לא היה מצוץ מהאצבע, אלא מפסה“ד הראשון שבאלה, אותו נתתי יחד עם חבריך, אליקים רובינשטיין וסלים ג‘ובראן. כולכם שקרנים, מושחתים, בושה למקצוע, בושה למערכת המשפט, בושה לעם היהודי ולמדינת ישראל, בושה למין האנושי כולו.
ואתה, כאמור, מסיים באמירה הזאת:
“ביקורת הייתה ותמיד תהיה. את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.
אבל, כאמור, הקברניטים ומערך הדוברות לא רוצים, לא יכולים, וממילא גם לא מסבירים את מה שהם “אמורים” להסביר, לשיטתך. מנוולים.
והשאלה מה אתם אמורים לעשות, כאשר אלה שאמורים להגן על כבודכם ועל אמון הציבור אינם רוקדים לפי חלילכם, ואינם מספקים את הסחורה.
יש לי הצעות נהדרות בשבילך
ואתה יודע מה, אדון יורם? יש לי שתי הצעות נהדרות בשבילך, להטיף לחבריך:
האחת: צמצמו את הערות–האגב הארכניות שלכם, כך שלכל שופט יהיה מספיק זמן להגן על עצמו מפני הביקורת, ומעבר לכך, זו ההצעה השנייה: כל שופט יקדיש 10% מזמנו השיפוטי) להגן על עצמו מפני הביקורת, הן במסגרת פסקי הדין עצמם, והן בכל דרך אחר המותר לשופטים, ואם זה יפגע בכלל ה“תפוקה” של המערכת, שיוסיפו שופטים – זב“שם.
לגביך, אדון יורם, כל זה כבר לא רלוואנטי, כי אתה כבר לא שופט, איחרת את הרכבת, אבל אם אתה נותן ראיון–פרידה, לפחות שלח את המסרים הנכונים לחבריך שעדיין יושבים על הכיסא – אולי מישהו כבר יבין, סוף–סוף.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא