ברוך שפטרנו (א): יורם דנציגר השקרן מתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר

שמחה ניר, עוד

*** בראיון פרידה מהכיסא מנפח לנו השופט הפורש את השכל על תפקידו המרכזי של בית המשפט העליון בהבטחת קיומה של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט, אבל רק דבר אחד הוא לא רואה: את החטוטרת שעל גבוהוא

לא מצחיק, אדון יורם!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

יש גונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקשקשן הולך הבייתה

חשבנו שנפטרנו ממנו, אבל בלי ראיון לעורך הדין כנראה שאין מסיבת סיום.

ניקח פרטים מהראיון, ונראה מה יש לנו לומר עליהם.

בשנים האחרונות מתחזקים הקולות הקוראים לצמצם ולהגביל את סמכויותיו של בית המשפט העליון. אין להשלים עם מגמה נפסדת זו ואין לתת לה יד, שכן בית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדםלבית המשפט העליון תפקיד מרכזי בהבטחת קיומה של מדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית וכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט. השמירה על עצמאותו של בית המשפט העליון חיונית אפוא למדינה ולכל אחד ואחת מאיתנו. אל לנו לתת יד לפגיעה בבית המשפט העליון, במעמדו ובעצמאותו“.

איזה נאוםרחוב, כמה שטחי ולא מתייחס כלל למה שאומרים אותם הקולות הקוראים“.

איפה, למשל, ההתייחסות לפסקת ההתגברות (ראו עוד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויותהאזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבגץ!)?

ומה עם הקשקוש שבית המשפט העליון הוא הערובה האיתנה היחידה לשמירה קפדנית על שלטון החוק, על ערכיה החוקתיים של מדינת ישראל ועל זכויות האדםוכחברה מתוקנת וערכית המגינה על זכויות היסוד של הפרט כאשר השקרן הזה, בשבתו באותו בית המשפט העליון, היה בעצמו שותף לרמיסתם על הערכים האלה, ברגל גסה?

100% כשלים

בשנות ישיבתו של דנציגר בביהמש העליון, אני נתקלתי בו פעמיים, וב-100% מהמקרים האלה הוא כשל ולא בשוגג, אלא בזדון:

כן, כן אתם יכולים לומר לי ששני מקרים אינם מדגם מייצג“, ומתוך 1000 פסקי הדין שהוא נתן בשבתו בביהמש העליון, כל שאר ה-998 היו ללא רבב, ו-2 פרומילים כאלה הלוואי שכל שופטי ישראל היו כושלים רק ב-2 פרומיל ימות המשיח!

אתם יודעים מה? אני רק מחכה לטענה כזאת, ואני אפילו מוכן לאמץ אותה בשתי ידיים, ובחום רב.

מדוע אני שש לאמץ כתב הגנהכזה? משום שאם הדנציגר הזה כל כך גאון וישר, סימן שבשני המקרים האלה הייתה זו התנכלות מודעת, מכוונת וזדונית, בעוכר המערכת“, הוא עוד שמחה ניר.

גם לזה חיכיתי משנים

נמשיך הלאה:

קברניטי בית המשפט העליון מודעים היטב לביקורות הנמתחות מעת לעת על פועלו, ואולם כמוסדאל לו לבית המשפט לעסוק בריצוי דעת המבקרים. אם יעשה כן, הוא יחטא לתפקידו. בית המשפט לא יכול להתעסק בלהסביר לקהלים מסוימים, ‘אתם טועים בהבנת המצב, אתם מייחסים לנו אשמה איפה שלא צריך לייחס אשמה, אתם מטיחים ביקורת איפה שאין הצדקה לזה‘. על בית המשפט ושופטיו להתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. ביקורת הייתה ותמיד תהיה. את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.

הנה, גם לזה חיכיתי משנים, ותודה לך, אדון דנציגר, ששיחקת לידי, אבל יש כאן בעיה, משום שאותם קברניטיםומערך הדוברותלא ממש ששים למלא את התפקיד שאתה מייחס להם: לרוב הם בכלל לא עונים, ואם הם כבר עונים, יש להם שתי חותמותגומי:

האחת הטענה הזאת אינה ראוייה להתייחסות“;

והשנייה השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין“.

והשאלה היא, כמובן, מה עושים אם הקברניטים והדוברים לא עושים את מה שהם אמוריםלעשות.

תרגיל אינטלקטואלי

ואתה יודע מה, אדון יורם?

בוא נעשה תרגיל אינטלקטואלי:

אדם מגיש ערעור לביהמש העליון, בו הוא טוען את כל הטענות האפשריות והבלתי אפשריות הכל כמיטב תלמודו וניסיונו, אבל סמוך למועד המשפט הוא מודיע לבית המשפט שהוא חוזר בו מכל הטענות, למעט אחת: הערכאה קמא טעתה בהחלטתה שאין לה סמכות לבדוק את שאלת סמכותה, והמשיכה לדון כאילו יש לה סמכות.

ההחלטה הזאת היא איוולת מהמדרגה הראשונה, משום שעניין הסמכות היא הדבר הראשון שכל ערכאה שיפוטית חייבת לבדוק, ובמקרה אותו אני מציג, הנפקות של הטענה הזאת (אחרי חזרתו של המערער מכל הטענות האחרות) היא שאם הטענה כנגדה מתקבלת יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי שתבדוק את עניין סמכותה (יותר מזה המערער לא ביקש), ואם היא אינה מתקבלת יש לדחות את הערעור כולו.

כה פשוט, אבל בית המשפט העליון, בפסהד הדוחה את הערעור, קובע כי ההחלטה עליה מלין המערער אינה לפנינו“, למרות שהיא נמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול של אותה הערכאה, והתיק של הערכאות הקודמות לעולם הוא חלק מהתיק של ערכאת הערעור.

מה עושים אם המערער טוען לקיומה של החלטה כזאת, והשופטים לא רואים אותה? שואלים את המערער, או את סניגורו: אנחנו לא רואים לפנינו שום החלטה כזאת. על איזו החלטה אדוני מדבר?

כאשר בית המשפט שואל שאלה כזאת, קיימות שתי אפשרויות: האחת המערער/סניגורו משפיל עיניו במבוכה, ומושך את הערעור, והשנייה הנשאל משיב: הנה, בעמ‘ 18, כבודכם!

אבל במקרה שלנו השופטים לא שואלים את השאלה המתחייבת הזאת, וכאמור לעיל הם דוחים את הערעור בנימוק השקרי שההחלטה אינה לפנינו“, אבל זה לא מספיק להם, ובית המשפט הכי עמוס במדינה לא בוחל בבזבוז זמנו השיפוטי היקר על שבעה עמודים תמימים (למעשה לא ממש תמימים!) של הערותאגב אשר כל מטרתן אינה אלא ללכלך על המערער, ולא זו בלבד שאינן צריכות לעניין, אלא שגם אין להם כל שמץ יסוד ראייתי או אחר בתיק עצמו.

והשאלה המסכמת את התרגיל האינטלקטואלי הזה מחזירה אותנו אל הקברניטיםוהדוברות של המערכת: נניח שאנחנו באים אליהם ואומרים להם יורם דנציגר אמר לנו לשאול אתכם, ואנחנו שואלים:

1. האם נכון הדבר שההחלטה בה מדובר לא הייתה לפני השופטים?

2. אם לא נכון – מדוע הם אמרו שהיא אינה לפניהם“?

3. אם כן נכון מדוע הם לא הסתפקו בדחיית הערעור מהטעם הזה, והמשיכו במסע לכלוך על המערער? האם זה היה נחוץ? האם היה לכך בסיס ראייתי בתיק עצמו?

מה יעשו הקברניטים והדוברות?

כעת בואו נניח שהקברניטים והדוברות יוצאים מגדרם כדי לענות לשאלותינו, אבל השאלה במה הם אכן יכולים לעזור לנו.

באשר לשאלה אם נכון הדבר שההחלטה בה מדובר לא הייתה לפני השופטים, ולשאלה אם היה למסע הלכלוך בסיס ראייתי בתיק עצמו את התשובה לכך ניתן למצוא בתיק עצמו, ולכך איננו זקוקים לתיווכם של הקברניטים והדוברות (וגם אם הם עונים על השאלות האלה תמיד נבדוק בתיק אם תשובותיהם אכן נכונות).

מתוך הנחה שההחלטה אכן הייתה לפני השופטים מה יענו הקברניטים והדוברות אם ירצו, בתוםלב, להשיב על השאלה מדוע השופטים אמרו שהיא אינה לפניהם“? מאיפה הם יודעים את צפונותליבם של השופטים?!

והוא הדין גם באשר לשאלה הבאה: מתוך הנחה שההחלטה (שהייתה הבסיס היחיד לערעור) אכן לא הייתה לפני השופטים מדוע הם לא הסתפקו בדחיית הערעור מהטעם הזה, והמשיכו במסע לכלוך על המערער?

נשארה שאלה אחת שאין לה תשובה לא בתיק עצמו ולא בצפונותליבם של השופטים: האם מסעהלכלוך על המערער באמת היה נחוץ?

ושאלת המיליון דולר היא מה יענו הקברניטים והדוברות: אם יענו שהדבר היה נחוץ הם יעשו מעצמם צחוק, ואם הם יודו בכנות בכך שהוא לא היה נחוץ הגיעונו ימות המשיח, בהם קברניטי מערכת המשפט ודובריה מודים בכשליה של המערכת.

ימות המשיח ומדיניות בית המשפט

אבל ימות המשיח עדיין לא נראים באופק. אני בטוח שדנציגר ממש לא התכוון לכך, ונשאלת השאלה למה הוא באמת התכוון.

והתשובה נמצאת בדבריו של דנציגר עצמו: “את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.

סליחה, אדון דנציגר: מה זה מדיניות בית המשפט“? האם בכלל יש דבר כזה, כאשר כל שופט עצמאי לפסוק כהבנתו?

ומאיכן יידעו הקברניטים והדוברות מהי אותה המדיניות אפילו אם ישנה כזאת? אם מקריאת פסקהדין עצמו במה הם חכמים יותר מחכמי הציבור, ואם הם אמורים לשבת עם השופטים, כדי לקבל מהם את ההסברים מדוע שהשופטים לא יתנו את ההסברים שלהם במישרין לציבור?

הנה כי כן, איך שלא נבחן את הדברים נראה כי האמירה לפיה את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברותהיא קשקוש מקושקש.

הקברניטים טומנים ראשיהם בחול

נחזור איפה להקדמהלקשקוש הרבמפרקי הזה, ונפרק אותה לגורמיה:

קברניטי בית המשפט העליון מודעים היטב לביקורות הנמתחות מעת לעת על פועלו …:

כן, אולי הם מודעים לביקורות (“מעת לעת“, או חדשותלבקרים, נוןסטופ?), אבל טומנים את ראשיהם עמוקעמוק בחול.

ואולם כמוסדאל לו לבית המשפט לעסוק בריצוי דעת המבקרים ….

מה זה ריצוי דעת המבקרים“, אדון יורם? האם זה פסיקה שמספקת למבקרים את התוצאה הרצוייה להם (דבר פסול בתכלית, לטעמי), או הנחת דעתם של המבקרים שהשופטים, גם אם הם טועים, עושים את מלאכתם במקצועיות, בחריצות וביושר (אם זה לא מעניין את השופטים שלא יתבכיינו על הביקורת ועל אבדן אמון הציבור בהם).

אם יעשה כן, הוא יחטא לתפקידו

מה הקשקוש הזה לך, אדון יורם? האם עובדציבור שלא לדבר על עובדציבור במשרתהאמוןהרמה ביותר לא צריך להתמודד עם הביקורת עליו?

בית המשפט לא יכול להתעסק בלהסביר לקהלים מסוימים, ‘אתם טועים בהבנת המצב, אתם מייחסים לנו אשמה איפה שלא צריך לייחס אשמה, אתם מטיחים ביקורת איפה שאין הצדקה לזה‘ …

מדוע הוא לא יכול“, אדון יורם?

טול, למשל, את הדוגמה שהבאתי בתרגיל האינטלקטואלי דלעיל: מה מונע מהשופטים לומר ההחלטה עליה מלין המערער אינה לפנינו, כעולה מתיק הערכאה קמא אשר העתקו מצורף לפסק דין זה כחלק בלתי נפרד הימנו“?

אז אני יגידלך, אדון יורם: אם כך ייעשה, השופטים יחשבו שבע ושבעים פעם לפני שהם מלעיטים את הציבור בשקריהם, ואם הם לא יחשבו יבוא הילד מבגדי המלך החדשיםויגיד לכם: איך אתם מעזים לשקר, כאשר ההחלטה שאינה לפניכםנמצאת בעמ‘ 18 לפרוטוקול?!

במה הם מתמקדים“?

אתה מוסיף, אדון יורם:

על בית המשפט ושופטיו להתמקד בעבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר. …

כן, אנחנו יודעים במה על ביהמש ושופטיו להתמקד“, ואנחנו מבינים את כוונתך: אנחנו, השופטים, מקדישים את מלוא זמננו השיפוטי למלאכת השפיטה, ולא נשאר לנו זמן ליחצן את עצמנו אבל האם אתם אכן מתמקדיםבעבודה המשפטית, והאם היא אכן מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?

טול, למשל, את פסד בנק המזרחי הערתאגב מיותרת, גניבת זמן שיפוטי התופסת למעלה מ-300 עמודים (ראה: בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי יום הולדת ראוותני להערתאגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית), אשר כל מטרתה לא הייתה אלא לתפוס מקום בדפי ההיסטוריה, ולא לתת לאחרים את הזכות הזאת (שמגר אמר על עצמו בעניין הזה: “הייתי קצררוח“): האם זו באמת עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!

או, למשל, פסהד בעניין יבגני קרופצקי, שאתה ישבת בראש ההרכב שנתן אותו, אבל לא נתת אלא את חתימתההסכמה, יחד עם כמה מלים המראים כיצד בחרת לתמוך דווקא בדברים המבוססים על חקיקה זרה, שאינה מתיישבת עם הדין הישראלי.

ראה, לעניין זה, את מאמרי מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסקדין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורבמלל, ואמור בעצמך: האם זו באמת עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!

ראה גם את אלה, המתייחסים לשני פסקי דין שאתה היית שותף להם:

ואמור בעצמך: האם זו באמת עבודה משפטית מקצועית ברמה הגבוהה ביותר“?!

ואגב, התרגיל האינטלקטואלי שהצעתי לא היה מצוץ מהאצבע, אלא מפסהד הראשון שבאלה, אותו נתתי יחד עם חבריך, אליקים רובינשטיין וסלים גובראן. כולכם שקרנים, מושחתים, בושה למקצוע, בושה למערכת המשפט, בושה לעם היהודי ולמדינת ישראל, בושה למין האנושי כולו.

ואתה, כאמור, מסיים באמירה הזאת:

ביקורת הייתה ותמיד תהיה. את מדיניות בית המשפט אמורים להסביר קברניטיו במישרין או באמצעות מערך הדוברות“.

אבל, כאמור, הקברניטים ומערך הדוברות לא רוצים, לא יכולים, וממילא גם לא מסבירים את מה שהם אמוריםלהסביר, לשיטתך. מנוולים.

והשאלה מה אתם אמורים לעשות, כאשר אלה שאמורים להגן על כבודכם ועל אמון הציבור אינם רוקדים לפי חלילכם, ואינם מספקים את הסחורה.

יש לי הצעות נהדרות בשבילך

ואתה יודע מה, אדון יורם? יש לי שתי הצעות נהדרות בשבילך, להטיף לחבריך:

האחת: צמצמו את הערותהאגב הארכניות שלכם, כך שלכל שופט יהיה מספיק זמן להגן על עצמו מפני הביקורת, ומעבר לכך, זו ההצעה השנייה: כל שופט יקדיש 10% מזמנו השיפוטי) להגן על עצמו מפני הביקורת, הן במסגרת פסקי הדין עצמם, והן בכל דרך אחר המותר לשופטים, ואם זה יפגע בכלל התפוקהשל המערכת, שיוסיפו שופטים זבשם.

לגביך, אדון יורם, כל זה כבר לא רלוואנטי, כי אתה כבר לא שופט, איחרת את הרכבת, אבל אם אתה נותן ראיוןפרידה, לפחות שלח את המסרים הנכונים לחבריך שעדיין יושבים על הכיסא – אולי מישהו כבר יבין, סוףסוף.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר