איזון הזכויות – הופר

איזון הזכויות – הופר

אהרון רול – טורונטו
אהרון רול – טורונטו 10.09.2007 13:08
איזון הזכויות - הופר


להוותנו כנסת ישראל אינה מתעלה לרמת חובותיה הציבוריות המתבקשות מעצם קיומה ורומסת ברגל גסה רבות מזכויות שולחיה. ברי הוא כי מצבה הקיומי העכשווי של האומה מחייב החלפת השילטון המושחת והנהנתן באחר, אשר אנו מקווים כי ייענה לציפיות הציבור ולצרכיה הקיומיים של ישראל. מאידך, ברור גם כי החלפת שלטון הנתונה בלעדית בידי הכנסת, תעבוד כנגד התגמולים הנאים מהם נהנים אותם חברי הכנסת כך שהסיכוי שאלו ישקלו את טובת הציבור על פני העשיה לביתם, קלוש. זו רק דוגמה אחת מני רבות.



המאפיין הבולט במשטרים דמוקרטיים מערביים מתום מלחמת העולם השניה ואילך הינו השחיקה ההדרגתית אך המתמשכת באיזון החיוני והעדין בין זכויות הפרט לזכויות הציבור.  לא בכדי היא העובדה כי ללא איזון זה לא ייתקים משטר דמוקרטי תקין.

משטר בו זכויות הפרט הינן אולטימטיביות בעוד זכויות הציבור אינן קיימות, אינו מסוגל להתקיים מפאת מצב האנרכיה של הפרטים כלפי הציבור אשר בו הם קיימים, אשר ייווצר עקב חוסר יכולת המדינה לאכוף כללים המתגמלים את כלל הציבור או המגינים עליו מפני סכנה חיצונית, ואלו – רבות מספור בעולמנו זה.

מאידך, משטר בו זכויות הציבור הינן מעל לכל, תוך שלילת זכויות הפרטיים בו, יוביל במוקדם למשטר טוטאליטרי ריכוזי בו האנרכיה תופעל ע”י המדינה כנגד הפרט.  ואכן, זהו המאפיין הבולט במרבית המשטרים הטוטליטריים בעולמנו.

האיזון בין זכויות הפרט מול זכויות הציבור אינו מצב סטטי אשר מאז נקבע אינו משתנה.  נהפוך הוא, זהו מצב דינמי אשר חייב להתאים עצמו למצב הפנימי וההיקפי בו מתקיים הציבור או המדינה.  ככלל, ככל שיגברו האיומים הקיומיים ומצבה הקיומי של אומה יחריף, כן ייטה המאזן לטובת זכויות הציבור על חשבון זכויות הפרט (מדינת ישראל לדוגמה), ובהתאמה – ככל שיוסרו האיומים על הקיום הציבורי תיטה הכף לטובת זכויות הפרטים באותו ציבור (שוודיה לדוגמה).

האמור לעיל עומד בסתירה מובהקת לפסיקות מערכת המשפט ובמיוחד בנוגע לפסיקות ישראליות תקדימיות המקבעות מצב מסויים הנכון לנקודת זמן מסויימת ולארוע ספציפי בחיי האומה אשר קרוב לוודאי ישתנה לכל כיוון עם חלוף העיתים.  לכאורה הבעיה אינה קיימת, הרי הנושא הנידון ניתן לדיון בבית המשפט העליון ופסיקה מחודשת בעיקבותיו, ולא היא.  בית המשפט העליון המופקד על קיום האיזון העדין בין זכויות הפרט לכלל, הינו גוף שמרני, גילדתי, פוליטי במובהק, מוטה אג’נדה חד צדדית ומונוליטית, המונע משיקולי יוקרה ושמירת מעמדו בכל מחיר.  גוף זה אינו מסוגל לגמישות המתחייבת מנושא קיום האומה במצבים משתנים.  חובתו של בית המשפט העליון לעצמאות שיפוטית הינה חיונית לקיומו.,  מאידך, עובדה זו היא העומדת לנו לרועץ כאשר צוקי העיתים משתנים ונידרשת חשיבה רעננה תואמת המציאות מצד בית משפט זה, הפועל כאמור בעיקר לפי פסקי דין תקדימיים מונעי אג’נדה מונוליטית ולמרות שנתונה בידיו הסמכות לשינויים, קלושים הסיכויים לכך עקב הרכבו בעשור האחרון.

ומי הוא הגוף השילטוני האמור להיות מסוגל לגמישות המתחייבת? ללא כל ספק בית הניבחרים הישראלי, אותה הכנסת אשר נבחרת לתקופה קצובה והחייבת בדין וחשבון לבוחריה, אם גם תאורטית ומוגבלת להחריד.  להוותנו כנסת ישראל אינה מתעלה לרמת חובותיה הציבוריות המתבקשות מעצם קיומה ורומסת ברגל גסה רבות מזכויות שולחיה.  ברי הוא כי מצבה הקיומי העכשווי של האומה מחייב החלפת השילטון המושחת והנהנתן באחר, אשר כך אנו מקווים יענה לציפיות הציבור ולצרכיה הקיומיים של ישראל. מאידך, ברי הוא כי החלפת שלטון הנתונה בלעדית בידי הכנסת, תעבוד כנגד התגמולים הנאים מהם נהנים אותם חברי הכנסת כך שהסיכוי שאלו ישקלו את טובת הציבור על פני העשיה לביתם קלוש, וזו רק דוגמה אחת מני רבות.

פסיקת הבג”ץ המאשררת את הפשרה (המהווה פגיעה קשה בזכויות הציבור הישראלי) אשר הושגה בנוגע למכתבי האזהרה אשר ועדת ווינוגרד אמורה להוציא לאותם האמורים להיפגע ממסקנותיה, הינה דוגמה מובהקת למספר כשלים מהותיים בחיינו הציבוריים:

1.      שיקולי טובת הפרטיים אשר עשויים(!) להיפגע ממסקנות הוועדה, גברו בניגוד לכל כללי הצדק הטיבעי על האינטרס הקיומי הציבורי הכרוך ללא כל ספק בפרסום מהיר של מסקנות הועדה (נושא מיגון העורף הינו רק דוגמית קטנה לצורך הדחוף).

2.      בית המשפט העליון אינו מבין את תפקידו כהלכה כשומר הסף של הקניית האיזון המידתי בין זכויות הפרטיים האמורים לזכויות הציבור.  מכיוון שכבר דן בעתירות, היה חייב בית המשפט להתערב ב”עסקת הטיעון” הזו ולהעדיף במקרה זה את האינטרס הציבורי תוך שמירה מירבית על זכויות הפרט ככל הניתן בהגבלות המתחייבות.

3.      נושאים החיוניים לקיום הציבור ורווחתו וזה כולל גם רווחת כלל הפרטיים בו, אינו יכול במקרים כגון אלו להיות חשוף לעיסקות משפטיות בין עורכי דין המיצגים את עצמם ולקוחם בלבד ולקבוע בכך את גורל עם ישראל בארצו.  קיום מדינת ישראל (לאור הרעמים מחרישי האוזנים של תופי המלחמה האזורית האפשרית) אסור לו שיהיה נתון למקח וממכר משפטי ובית הנבחרים הוא שצריך לפסוק בענין, אם בכלל.  נושאי אומה קיומיים חייבים להידון בפורום הרחב האפשרי אשר כפוף למשפט הבוחר וזוהי הכנסת.  בית המשפט העליון היה חייב לדחות העתירות ולהמליץ על דיון מתאים בנושא ע”י ניבחרי העם, במדה והיה כלל צורך בכך,.

חמור הוא כי נירפות המעש, אזלת היד והשיקול התועלתי האישי הם המדריכים את “ניבחרינו” על פני האינטרס הציבורי הקיומי וגורמים בכך ‘להשתלטות עויינת’ של בית המשפט העליון על חיינו הציבוריים-הקיומיים.  החשש הסביר הוא כי ביום פקודה, תכשיל (שוב) הממשלה המכהנת את הציבור וסיכויי קיומו בעוד כנסת נהנתנית תשב (שוב) בחיבוק ידיים. לא קם עדיין וסביר כי לא יקום, הפורום בתוך כנסת זו אשר יאמר לבית המשפט העליון “התכבד ושב במקומך, נושא וועדת ווינוגרד אינו מענינך”  וזאת בנוסף לנושאים שלטוניים החיונים לקיום האומה אשר אינם ככלל מענינו של בית המשפט העליון למעט היכן שמופר האיזון בצורה בוטה בין זכויות הפרט וזכויות הציבור. באורח פרדוקסלי החלפת רוב חברי הכנסת המכהנת באמצעות הליך הבחירות הינו אף דחוף יותר מהחלפת ממשלת הכישלון המכהנת, רק בידי אלו הסמכות להחליף את הממשלה ולרסן מידתית את בית המשפט העליון.

נראה, כי אנו באיוולתנו, מחפשים אחר המטבע מתחת לפנס השגוי.

*****************************************************************************************

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול – טורונטו –905-886-8998

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר