אהוד ברק היה תמיד – מאז שסומן כחייל בסיירת מטכ”ל – הבטחה גדולה. כיום כחמישים שנה אחר כך (כשהוא מגרד מלמטה את גיל שבעים), בכל מה שעשה, הוא נותר הבטחה גדולה, שאהוד ברק אינו מסוגל לממשה.

 

יאמרו, אכזבה גדולה – ואני חש רחמים על מי שקיווה, ועוד יותר: על מי שלא נרפא מתקוותו.

 

כיוון שאיני מתיימר לדעת מה עשה בסיירת מטכ”ל (וזה אינו רלוונטי לחלוטין לאי-יכולתו המוכחת בעליל למלא תפקידים ציבוריים כיום!) וגם לא איכפת לי ממה שעשה לפני יותר משלושים-ארבעים שנה – נותר לבדוק מה הביא האזרח ברק למרחב הציבורי.

 

ברק פרץ אלינו כדמות מסתורית, שצולמה מרחוק בסרבל לבן על כנף מטוס “סבנה” בנמל התעופה לוד במאי 1972. כואב לחשוב עד כמה נשחקה התמונה ועל מה בוזבזה התהילה.

 

עוד כשהיה בשריון, לא נחשב ברק להברקה גדולה. כמג”ד טנקים, כמח”ט שריון וכמפקד אוגדה, התרומם סביבו עמוד ענק של סיפורים ושל אגדות, אך בפועל הוא ברק מקושר היטב לצמרת ותו לאו. כישלונו הבוטה (שהועלם מסדר היום הציבורי בסיוע תקשורת אוהדת מאוד) היה כסגן מפקד גיס במערכת שלום הגליל. שם היה אחראי, בין השאר, לקרב הכישלון בסולטן יעקוב. שעד היום נעדרים ממנו שלושה לוחמי שריון. בסולטן יעקוב, כנראה, ביסס את תדמיתו כ”אהוד ברח”.

 

במסע יחסי ציבור חסר-תקדים עם רוח גבית מתקשורת אינטרסנטית, נבחר ברק לרמטכ”ל, למרות כישלונו הבוטה – אחת הטעויות החמורות ביותר של משה ארנס, שר הביטחון דאז, שהלך שולל אחר ההבטחה הכוזבת.

 

משטרת ישראל סירבה לחקור כיאות

 

ברק הבטיח צבא קטן וחכם. לכן, סגר את כל כתבי-העת הצבאיים, שעסקו בחשיבה צבאית; סגר את תכנית פו”ם-ברק, שעודדה קצינים לחשוב; ועשה את צאלים ב’.

 

בתאונה בצאלים ב’ נראה ברק במיטב – מניפולטור חסר מעצורים ועכבות, שאינו דבק באמת. אך הייתה לו תמיכה רבה מראש הממשלה יצחק רבין ומתקשורת, שסירבה לחקור את שקריו ואת התנהגותו. כך, נסללה דרכו ליעדו האמיתי: הפוליטיקה הישראלית. נדמה היה, כי כל תפקידיו מאז פיקד על סיירת מטכ”ל נועדו להביאו אל הכיסא בלשכת ראש הממשלה. כך, לפחות, חשבו אילי התקשורת הישראלית, שהמליכוהו.

 

כשהגיע ליעדו האמיתי, כס ראש הממשלה, הוליך ברק את הצבא ואת המדינה לטמיון, ששיאיו בהפקרת מדחת יוסף הפצוע בקבר יוסף (“אהוד ברח”, אמרנו כבר?!) ובבריחה המביסה מלבנון.

 

בדרך לשם, סירבה משטרת ישראל לחקור כיאות את התנהלות עמותות ברק (גם בגלל שתיקת שותפו לפשע), וברק נבחר ברוב סוחף, שנגוז בין-רגע.

 

כמו הפרה, הבועטת בדלי המלא בחלב נהדר, שנחלב ממנה – ברק הצליח להוכיח בכהונתו הקצרה מהצפוי, כראש ממשלה, שאין ביכולתו לממש את ההבטחה. הלך מובס לעשות לביתו, וכאן – כמו בסיירת מטכ”ל – הפרטים חסויים, והתקשורת מסרבת לבדוק. פתאום בנה וילה בכפר שמריהו במיליוני דולרים; פתאום התגרש; פתאום מצאו אותו בדירת פאר במגדלי אקירוב, כיאות למנהיג סוציאל-דמוקרטי; פתאום שב לפוליטיקה. האיש העילג, שסיפר מרבית חייו סיפורי מינכהאוזן על עברו, המשיך לספר מעשיות על מקור עושרו.

 

עכשיו בתרגיל מקורי (?) ומבריק (?!), שנועד להדגיש את חסרונותיו, כדי להאדיר את מעלותיו, העלו אותו הפרסומאים של מפלגתו אל לוחות המודעות. כמי שחושב שגדולתו של ברק נמוכה מגודלו הזעיר, לדעתי, “העבודה” תקעה לעצמה שער עצמי. ולא רק אני חושב כך (ואיני מתכוון לבחירת ברק למנהיגה). רוב התגובות לאסטרטגיה זו מגדירות אותה כטעות. ובעצם, אין ל”עבודה” שום חלופה, כיוון שברק מוליכה להתנפצות אדירה, כדרכו. כל ארגון שעזב, היה בכי רע אחר לכתו.

 

לא למד דבר מעברו המפוקפק

 

הכהונה השנייה של ברק כשר ביטחון מדגישה, שוב, שאינו מנהיג וגם לא למד דבר מעברו המפוקפק. זה אותו אהוד ברק העמום, שהכרנו בכישלונותיו הקודמים כשהוא ארוז בעטיפה שקופה לחלוטין. כרגע הוא מהסס ומזגזג ובעיקר משרה אי-ביטחון בתושבי המדינה. ד”ר אברהם בן-עזרא כתב באתר מחלקה ראשונה News1, כי ברק “משחרר פושעי מלחמה פלשתינים ללא דין, ללא משפט וללא צדק – סתם כך כי בא לו; פותח גבולות למען קיום תנועה חופשית של המחבלים; נוכח עין בעין על-פי מבחן התוצאה כי ההינתקות מעזה הייתה משגה צבאי מובהק ולא עושה דבר על-מנת להחזיר את המצב לקדמותו; שש אלי קרב נגד מגיני הבית בחברון אף על-פי שבית זה נרכש כדין וטרם הוכח אחרת, ואף על-פי שבג”ץ איפשר המשך אכלוסו על-ידי יהודים – בעלי הבית החדשים ואורחיהם; נכנע ללא מענה לקסאמים על אשקלון; והכל כהמשך טבעי וצפוי לבריחה המבישה מלבנון תוך הפקרת ציוד צבאי ומסמכים בעורף – ובביזיון רב אז ועכשיו”.

 

יתר על כן, תעוזת ברק נגד מתיישבי חברון מדגישה שוב את אומץ-לבו המפורסם ואת יכולתו הנודעת להתמודד בתעוזה עם אתגרי הביטחון. אמנם אלו לא כל כך ניכרו בטיפולו הכושל בהפסקת הירי מרצועת עזה. הוא מבזבז זמן והמון כסף על מציאת פתרון חלקי לבעיה – כאשר היקף הבעיה מתרחב. השבוע הודיע פיקוד העורף רשמית לתושבי אשדוד, קריית-גת, קריית מלאכי ובנותיהן על כניסתם המשמחת למעגל חוטפי-עזה.

 

אוד עשן

 

ובה-בעת שוכבת ארוזה במדבריות נוואדה מערכת נאוטילוס, שנועדה להתקנה בצפון בשנת 2001, אך ברק מנע את התקנתה שם, שהרי הגבול בצפון הפך לגבול-שלום … צריכים כמה עשרות מיליוני דולרים (שנמצאים בתקציב האדיר, שמבזבז משרד הביטחון תחת הנהגתו), כדי לשנעה ארצה. במקום זאת, מפתחים גאוני הביטחון מערכת כיפת ברזל, שלא תיתן תשובה מלאה לבעיה, ובאותו הזמן עוד לא מיגנו את יישובי הנגב המערבי – למרות שב”מדינת שלטון החוק” פסק בג”ץ, שיש לעשות זאת.

 

ברק אינו טרנדי. הוא גם אינו סימפטי. ובעיקר, אינו מנהיג. ליתר דיוק, הוא ראוי להיות מנהיג של האוד העשן, הנקרא מפלגת העבודה, כיוון שתמיד הצטיין כראש קטן לשועלים. ושוב אחזור לחוק ההלימה הראשון, שניסחתי לפני כמה עשרות שנים: לכל מכסה יש פח זבל.