האם דורית ביניש ואיילה פרוקצ’יה, חברות הוועדה לבחירת שופטים, יכולות להשתתף בדיון על יהונתן עדיאל?
האם דורית ביניש ואיילה פרוקצ’יה, חברות הוועדה לבחירת שופטים, יכולות להשתתף בדיון על יהונתן עדיאל?
|
נלקח לכביסה
פנייה אל יו”ר הוולב”ש וחבריה: פרוקצ’יה הייתה אם-בית-הדין, שותפה בכירה ומוליכת-הדרך בפסק-הדין השערורייתי שנתן הקשקשן, והקשר האישי של של ביניש אליו הרי הוא ידוע ברבים
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 3.6.2007
לכבוד
הפרופ’ דניאל פרידמן השופט אליעזר ריבלין
שר המשפטים המשנה לנשיאת ביהמ”ש העליון
יו”ר הוועדה לבחירת שופטים חבר הוועדה לבחירת שופטים
משרד המשפטים משרד הפנים
ירושלים ירושלים
מר רוני בראון, שר הפנים חה”כ אורית נוקד
חבר הוועדה לבחירת שופטים חברת הוועדה לבחירת שופטים
משרד הפנים הכנסת
ירושלים ירושלים
חה”כ גלעד ארדן עו”ד פנחס מרינסקי
חבר הוועדה לבחירת שופטים חבר הוועדה לבחירת שופטים
הכנסת רח’ וייצמן 4
ירושלים תל-אביב-יפו 64239
עו”ד יורי גיא-רון מר מני מזוז
חבר הוועדה לבחירת שופטים היועץ המשפטי לממשלה
רח’ דניאל פריש 3 משרד המשפטים
תל-אביב-יפו 64731 ירושלים
נכבדי,
הנדון: מר יהונתן עדיאל, מועמד לכהונת שופט ביהמ”ש העליון – התנגדות לקידומו – הודעת התנגדות להשתתפותן בדיון ובהצבעה של שתי חברות הוועדה
מצורף בזה מכתב התנגדות לבחירתו של מר עדיאל לכהונת שופט ביהמ”ש העליון.
ברשותכם מספר הערות-לוואי:
1. אני דורש שחברות הוועדה דורית ביניש ואיילה פרוקצ’יה לא תשתתפנה לא בדיון ובוודאי שלא בהצבעה על מועמדותו של מר עדיאל.
2. אתחיל בגב’ פרוקצ’יה: אשר לא הייתה רק שותפה “פסיבית” לפסה”ד על”ע 4743/02, העומד במרכז התנגדותי לבחירתו של מר עדיאל, בכך שנתנה את חתימת ה”אני מסכימה” שלה. בתור אם-בית-הדין היא הייתה הרב-חובל של הטומאה הזאת. היא הקציבה לי מראש רק חצי שעה לטיעון בערעור על שמונה כתבי-קובלנה, המכילים עשרה פרטי אישום, והיא הפסיקה לי את הטיעון ב”תרגיל על שם השופט אפרים דורון”, אבל זה רק “החלק הקטן” של ה”סיפור”.
מעל לכל הגב’ פרוקצ’יה מנעה את הדיון בבקשות התלויות-ועומדות אשר מעצם טבען היו צריכות להיות נידונות בנפרד, ולפני הדיון בערעורים עצמם. היא גם הורתה לי לטעון לבקשות ביחד עם הטיעון לערעורים עצמם, בהבטיחה להתייחס אליהן בפסה”ד גופו, כאשר היא מראש לא התכוונה לקיים את ההבטחה הזאת (ובהגבילה את אפשרות-הטיעון היא גם לא איפשרה לי להעלות את טענותי כראוי). אם היא הייתה מתכוונת למה שאמרה, היא לא הייתה “שוכחת” את זה, כפי שהשיבה לנציבה, בתגובה לתלונתי.
אם הגב’ פרוקצ’יה תשתתף בדיון ובהצבעה, היא “תשפוט את עצמה”, ובשפה הכי עדינה קוראים לזה ניגוד אינטרסים.
3. ובאשר לגב’ ביניש: הנימוק הפחות כבד – אשר גם בו, כשלעצמו, די כדי למנוע ממנה השתתפות בדיון ובהצבעה – הוא שמר עדיאל היה, כעורך-דין, שותפו של בעלה, עו”ד יחזקאל ביניש, ועד היום משפחת עדיאל גרה בדירה שהיא רכושן המשותף של שתי המשפחות. הפרטים האלה מבוססים על מידע שפורסם ברבים, ומעולם לא הוכחש.
אבל הנימוק הכבד יותר הוא השותפות-שלאחר-מעשה שלה בטומאה אשר במרכז התנגדותי לקידומו של מר עדיאל, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתה דנ”מ 7074/05.
4. באותה החלטה מלגלגת עלי הגב’ ביניש שאני “מתכתב” עם הכרעתו של בית המשפט ובפי מענה, “כביכול”, לכל נימוק שהובא בפסק הדין כטעם לדחיית ערעורי (המרכאות הראשונות במקור, השניות לא במקור), כאשר ה”מתכתב” האמיתי הוא דווקא מר עדיאל, אשר “מתכתב” עם עצמו (ראו, למשל, את הנספח “יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר? – 16 מתוך 49 סעיפים, 3,413 מתוך 11,858 מלים שבפסק-הדין כולו – כשליש מפסק-הדין המוקדש לנושא מסויים, אבל מרוב מלים מר עדיאל “שכח” מהי המחלוקת).
לכך אני קורא הנמקת ישראל-בלוף, וראו לעניין זה את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל (https://www.quimka.net/a.php?c=quimka&a=35&rc=quimka).
5. גם החלטתה של הגב’ ביניש עצמה לוקה בהנמקת ישרא-בלוף.
6. מה שחשוב עוד הוא שהיא נתנה, ביודעין, יד להשרשת ההלכה האידיוטית עליה אני אומר, במכתב ההתנגדות, את הדברים האלה:
אידיוט – ומושחת
קראו את זה:
12. הטענה הדיונית של בא כוח המשיבה אינה יכולה לעמוד אף היא. הנאשם אינו חייב להציג גרסה, הוא אינו חייב להודות או לכפור בעובדות כתב האישום וגם עובדות בהן לא כפר טעונות הוכחה, כל עוד לא הודה בהן במפורש (סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי). על כן, העדר כפירה מצד הנאשם בעובדה כלשהי או אי העלאת טענה (במקרה שלפנינו – כי הדרך אינה דרך עירונית) אינה פוטרת את התביעה מהוכחת אותו יסוד של העבירה (המאמרים המוסגרים במקור, ההדגשות שלי – ש’ נ’).
ואת זה:
7. אין בידי לקבל את … טענת המערער כי לא נטען ולא הוכח כי הוא היה עורך דין בעת ביצוע המעשים (ההדגשה שלי – ש’ נ’) … אם רצה לטעון כי יסוד מיסודותיהן של העבירות – היותו עורך דין (בעת ביצוע המעשים – ש’ נ’) – לא נטען ולא הוכח, היה עליו … להעלות טענה זו כטענה מקדמית בבית הדין המחוזי.
(באשר להשמטות שלי, כאן, אתייחס בהמשך).
אכן, גם כאן דבר והיפוכו, ושניהם יצאו מתחת ידו של מר יהונתן עדיאל, אבל כאן הפואנטה אחרת.
המובאה הראשונה יצאה מתחת ידו בפסק-דינו בע”פ (י-ם) 6541/02, ראובן אלי נ’ מ”י, והיא מהמקובלות על הכל, כי הנאשם, כידוע, אינו עובד בתביעה הכללית, ואינו חייב לתת לה רעיונות, ולהדריכה כיצד לנהל טוב יותר את התיק נגד עצמו, וכל סניגור פלילי יודע שלא תמיד נכון לקפוץ עם ה”כבודו, כתב-האישום אינו מגלה עבירה” כבר בשלב ה”הקראה”.
המובאה השנייה היא מפסק-דינו בעל”ע 4743/02, בו אנחנו מדברים כאן, אבל לפני שאומר את דעתי עליה, ועל הסתירה בינה לבין קודמתה, אביא הערה אישית.
לפחות בשלושה מקרים ניסיתי להשתמש ב”הלכה” הזאת לטובתי, כאילו זאת “המצאה” שלי, וכמובן בלי לציין את מקורה, אבל כל השופטים שבפניהם טענתי כך הסתכלו עלי כעל אידיוט (ולדעתי – בצדק, איך לא!).
המרתק הוא בכך שגם כאשר גיליתי את המקור, וגם כאשר אמרתי לשופטים אולי זה נראה בעיניכם אידיוטי, אבל זו הלכה פסוקה ומחייבת שיצאה מלפני ביהמ”ש העליון, ואנחנו חייבים לכבד אותה גם אם היא נראית לנו אידיוטית – גם אז השופטים לא שינו את תגובתם.
מה זה אומר?
זה אומר שאם שופטים – אפילו אחד, ואני מדבר על שבעה לפחות – רואים ב”הלכה” הזאת משהו אידיוטי, סימן שהיא באמת אידיוטית.
וזה אומר שיהונתן עדיאל נתן כאן יד ל”הלכה בקריצה” לפיה אנחנו נשתמש בהלכה הזאת כנגד שמחה ניר, אבל כשהוא יבקש להיבנות ממנה – אנחנו נתעלם ממנה.
“נתן יד …” כיצד. כאן אני חוזר אל ההשמטות שלי מפסק-דינו בענייני: כתמיכה לדברי הוא מביא פסק-דין קודם בענייני (על”ע 3954/03), עליו הוא מסתמך, אבל אם הוא היה מתייחס להשגה שלי על ההלכה האידיוטית הזאת, ומצרף אותה אל משנתו-הוא (כפי שבאה לידי ביטוי בע”פ י-ם 6541/02 הנ”ל) – הוא לא יכול היה להגיע אל מה שהגיע, בלי לומר “שיניתי את דעתי”, ובלי לנמק מדוע ההשגות שלי אינן נכונות.
והלכה אידיוטית כיצד. לעניין הצורך להעלות כטענה “מקדמית” שעובדה מיסודות העבירה לא נטענה בכתב-האישום אין לנו אלא לקרוא שוב את דבריו הנכונים של מר עדיאל בע”פ י-ם 6541/02 הנ”ל, ואילו לעניין הצורך לטעון כטענה “מקדמית” כי עובדה כאמור “לא הוכחה” אין לי אלא להביא את מה שאומרים לי שופטים, כשאני טוען זאת בפניהם, אפילו עם הפנייה להלכה ה”פסוקה” הזאת: איך אפשר לדבר על “לא הוכח” לפני שלב ההוכחות?!
העובדה ששופטים בערכאה הנמוכה מצפצפים מהמקפצה על ה”הלכה” הזאת (תופעה שאינה קיימת במקומותינו) היא הנותנת שלא רק אני רואה בה משהו אידיוטי.
7. הנה כי כן, הגב’ ביניש נתנה ביודעין יד להשרשתה של הלכה אידיוטית, אשר תהיה בכייה-לדורות וכתם בל-יימחה על בית המשפט העליון ועל מערכת המשפט כולה – אם היא תיושם על הכלל, ותהיה ראייה-בדיעבד גם ל”צחוק מהעבודה” וגם ל”תפירה” של הלכה פיקטיבית אשר לאיש אין כוונה ליישם אותה, ואותה “מוציאים מהארון” (ועשו לי את זה פעמיים) כל אימת שרוצים לדפוק את שמחה ניר – אם היא לא תיושם על הכלל.
8. המצב כעת הוא שבזכותה של הגב’ ביניש חתומים על ההלכה האומללה הזאת שמונה שופטים של בית המשפט העליון, ובהם: אחת – נשיאה-בדרך, אחד משנה-לנשיא, אחד או-טו-טו משנה-לנשיא, אחת שופטת-בפועל (היום כבר מן המניין) – ואחד מר עדיאל עצמו, אשר אם ייבחר יהיה בכך תוספת לביזיון.
9. וכעת קיימות שתי אפשרויות, אשר בהתקיים אחת מהן אני מסיר את התנגדותי להשתתפותה של הגב’ ביניש בהליך הבחירה:
האחת – שהגב’ ביניש מודה כי לא היה מקום להשריש את ההלכה האומללה הזאת, ומוצאת דרך לתקן את העוול (כשבע שנות השעייה!) אשר נגרם לי בשני פסקי-הדין (על”ע 3954/03 ו-4743/02), אשר “נתפרו” לי – בין השאר בעזרת ההלכה הזאת.
והשנייה – שכל חברי הוועדה יקבעו פה-אחד שההלכה האמורה היא הלכה ראוייה, לטעמם.
10. עד אז לא נראה לי איך אפשר להתעלם מניגוד-העניינים בו לוקה הגב’ ביניש, כאשר, לעניין ההלכה האומללה והאידיוטית, חזקה עליה שהיא תגן גם על עצמה, כמוה כהגב’ פרוקצ’יה.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד