ברק אובמה המושמץ החליט שהסכם גרוע עדיף על מלחמה גרעינית טובה. לשם כך הוא עשה עם האיראנים הסכם שהוריד אותם על הברכיים, הגביל אותם להעשרת אורניום בכמות של 300 ק“ג בלבד, עד לרמה מקסימלית של של 3.67% (לשם השוואה: לייצור פצצות אטומיות יש צורך ברמת העשרה של 90%), אילץ אותם להוציא מתחומם את כל האורניום שמעבר להגבלה הזאת, לפרק את רוב הצנטריפוגות, ולמלא בבטון את ליבת הכור שלהם.

בתור סוכריה הוא הפשיר לאיראנים כספים שלהם, שהיו בהקפאה, ולמקרה של הפרת ההסכם, היו כלולות בו סנקציות מסנקציות שונות.

ההסכם הזה הסיג את הפרוייקט האיראני שנים רבות לאחור.

לא הייתה מעולם מחלוקת על כך שהאיראנים לא הפרו את ההסכם, והם לא הפרו אותו משום שאמינותם גבוהה מאמינותו של מבטיח הרוטציות הידוע, אלא משום שהיה כדאי להם לקיימו – זו הייתה גדולתו של ההסכם הזה.

אם נתניהו מלך ישראל לא היה מחבל בהסכם, כמפורט למטה מכאן, הפרויקט האיראני היה היום במצבו המוגבל על פי ההסכם (מקסימום 300 ק“ג, מועשר עד לרמה של 3.67%, לכל היותר) – עם אופציה להארכת ההסכם.

למלך ישראל הפריעה העובדה שאובמה המושמץ – ולא הוא! – יזכה בתהילת עולם על ביטול הפרוייקט האיראני, הוא החליט לגנוב את התהילה לעצמו, ובחתירתו לכך נתניהו העדיף מלחמה טובה על הסכם גרוע. מלחמת “שובו מנדטים“, איך לא.

למימוש כוונותיו הוא חיבל במו“מ על ההסכם, וכשדונאלד ג’יי טראמפ עלה לשלטון הוא לחץ עליו להפר את ההסכם ולפרוש ממנו – והצליח.

בעקבות ביטול ההסכם, האיראנים פתחו מצערת והחלו להעשיר אורניום בכמות וברמה שלכל הדיעות (גם לדעתי) הצדיקה מלחמת מגן – מלחמה שאפילו מדינאי בינוני היה מונע אותה, כפי שנאמר: הפיקח יודע לצאת מצרה שהחכם לא היה נכנס אליה.

התוצאה כיום, עם הפסקת–האש שטראמפ כפה על ישראל ואיראן, היא שהאיראנים נשארו, לפי כמה מקורות, עם יותר מ-400 ק“ג אורניום מועשר ברמה של 60%, ועם הכסף – כספם שלהם! – שהופשר להם בהסכם.

ועוד אנחנו למדים, ממקורות אמריקאים וישראלים, שהפעולה הסיגה את הפרוייקט האיראני “חודשים לאחור“, ושהנזק לכור בפורדו היה פחות מהמצופה (נו, באמת … האם לא ידעתם שהפצצה חודרת–הבונקרים מגיעה רק לעומק 60 מטרים, ואילו המתקן כולו נמצא בעומק 90 מטרים, ויותר!)

ומה איתנו? רק הרוגים ופצועים, הרס פיזי וכלכלי של המדינה, וחובות של עשרות, אם לא מאות, מיליארדים, אותם נצטרך לפרוע עוד עשרות בשנים.

הווה אומר: גם אחרי מלחמת “שובו מנדטים” הזאת, מצבה הגרעיני של איראן טוב משמעותית מזה שיכול היה להיות על פי ההסכם, שלא היא הפרה אותו, אלא טראמפ, בלחצו של נתניהו.

אבל את הקרדיט – הקרדיט, הקרדיט! – נתניהו הצליח לגנוב מאובמה המושמץ.

במקום מבוא

אגב המלחמה שלנו עם איראן, הגעתי למסקנה שאני מסכים עם הגזענים הכהניסטים של עוצמה יהודית, ואני אתן את זה בהרבה יותר גזעני, בהרבה יותר “ימני”: חייהם של אלף רמטכ“לים איראנים לא שווים שערה אחת משערות ראשו של ילד יהודי.

על הסכם הגרעין עם האיראנים

תמצית הסיפור: כמו כל מדינה שמכבדת את עצמה, גם הרפובליקה האיסלאמית איראן (להלן: הרפובליקה, או: איראן) רצתה להחזיק בכיס מקטורנה תעודת חבר במועדון הגרעין העולמי.

למה רוצה? למה לא?

חברות במועדון הזה יש בה כבוד, הרתעת אוייבים מפני המכה השנייה, כלי לשמירת מעמדם של שליטים דיקטטורים, והכי חשוב: הנחות בחנויות השק“ם ברחבי העולם.

משחר ינקותה חתרה הרפובליקה לבניית יכולת גרעינית משלה, אבל שאר העולם, איך נאמר, לא ממש אהב את הרעיון הזה, ובמשך השנים ניסה שאר העולם להניא אותה מלפתח יכולת גרעינית.

מדוע “ניסה להניא“? משום שעדיף להשיג את הדבר בדרכי נועם ובנתיבות שלום, ולא במלחמות שתוצאותיהן מי ישורן.

במהלך שנת 2015 עמדו המגעים בין שאר העולם, בניצוחו של נשיא ארה“ב דאז, ברק אובמה, לבין האיראנים על סף סגירת הסכם, ונותרו רק כמה קצוות לסגור.

ביום 3.3.2015, בדיוק שבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-20, עמד נתניהו בנימין על במת הקונגרס האמריקאי, ובפני 2 בתי הקונגרס הוא נשא נאום נאצה נגד ההסכם המתבשל: זהו הסכם רע, ואם לא ניתן להגיע להסכם שהוא הרבה–הרבה יותר טוב, אז עדיף בלי הסכם.

מאיכן ידע נתניהו שההסכם הזה יהיה רע?

כיוון שאם שאר העולם, בראשות ברק אובמה, היה משתף אותו בדיונים בגלוי, האיראנים היו קמים ועוזבים את החדר, אבל כיוון שאובמה ראה את מדינת ישראל כבעלת–עניין לגיטימית בנושא, הוא עדכן את נתניהו והתייעץ איתו שוטפת, בכל מה שמתרחש בחדר הדיונים.

השתלחותו הפומבית של נתניהו בהסכם המתהווה הייתה לצנינים בעיניו של אובמה, שראה בכך הפרת אמונים (בהמשך, כשנתניהו יגיע אל ספסל הנאשמים, כבר יהיה לו ותק מוכח בתחום), ואובמה חדל לעדכן אותו ולהתייעץ איתו בהתפתחות המגעים להסכם עם האיראנים.

והתוצאה: בסופו של דבר, ההסכם עם האיראנים אכן נחתם, ואלמלא התערבותו של מלאך החבלה במו“ם הוא היה יוצא יותר טוב, או פחות גרוע, תלוי בנקודת ההשקפה.

זה היה ה-JCPOA.

למי שלא מכירים את ההסכם, הרי נוסחו המלא של ההסכם הקרוי The Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA), על נספחיו:

Iran Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA)
JCPOA Annex 1 – Nuclear Related Commitments
JCPOA Annex 2 – Sanctions Related Commitments
JCPOA Annex 2 – Attachments
JCPOA Annex 3 – Civil Nuclear Cooperation
JCPOA Annex 4 – Joint Commission
JCPOA Annex 5 – Implementation Plan

מי שמבקש “תמצית מנהלים” קלה לעיכול, יכול להסתפק בזאת:

The Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA) at a Glance

האם ההסכם הזה אכן “סלל את הדרך לאיראן להשיג את הארסנל הגרעיני”, ו“קיצר את הדרך מיד, בלי הפרעה, ועם חותם של הכשר בין לאומי“, כשקריו של בנימין נתניהו, או “איפשר” להם להתקדם אל פצצות האטום, כמו שמפיצים חסידיו מהונדסי –התודעה?

התשובה שלילית לחלוטין: ההסכם לא סלל את הדרך לאיראן להשיג ארסנל גרעיני, אלא להיפך: הוא הסיג את הפרוייקט האיראני שנים אחורנית, בכך שאיראן פירקה את רוב הצנטריפוגות שלה, מילאה בבטון את ליבת הכור שלה, הוציאה מתחומה את כל המלאי הגרעיני מעבר למה שהותר לה בהסכם (300 ק“ג, ברמת העשרה של 3.67%, שמספיקה לצרכים מדעיים, אבל רחוקה מאוד מלהספיק לנשק גרעיני), הגבילה את מתקני ההעשרה למתקן אחד בלבד (נתאנז), ועוד, ועוד.

זה מה שאיראן התחייבה – וקיימה – בין השאר, על פי ההסכם המקורי:

Shipped 25,000 pounds of enriched uranium out of the country

Dismantled and removed two-thirds of its centrifuge

Removed the calandria from its heavy water reactor and filled it with concrete

Provided unprecedented access to its nuclear facilities and supply chain.

ולמי שלא יודע מה זה calandria (גם אני לא ידעתי עד לאחרונה, וגם המילונים המצויים לא יודעים): זאת היא ליבת הכור הגרעיני, והאיראנים מילאוה בבטון.

עינינו הרואות: ההסכם הזה לא “סלל” לאיראנים שום דרך, ולא “איפשר” להם שום דבר, אלא דווקא “הוריד אותם על הברכיים“, אילץ אותם להתפרק מרוב הצנטריפוגות ולהיפרד מרוב האורניום שהם כבר העשירו, והטיל עליהם סנקציות למקרה שהם יפרו את ההסכם.

כן, לא התעלמתי מהטענה שההסכם נתן לאיראנים מאות מיליוני דולרים, אז תשכחו מזה: ההסכם הפשיר לאיראנים כספים שלהם, שהיו מוקפאים בארה“ב, וכנראה גם בארצות אחרות.

אפשר לשאול “למה להפשיר הם כספים, אפילו שלהם“, ואפשר לשאול כל מיני שאלות, אבל כאשר מתמקחים על הסכמים, אם מותחים את החבל יותר הוא יכול להיקרע.

אז במאמץ מאוחד, עקשני וער, של ארצות הברית וחמש מדינות נוספות, נעשה ההסכם, וביום 16.1.2016 – עשרה וחצי חודשים אחרי נאומו של נתניהו בקונגרס, וחצי שנה בדיוק אחרי חתימתו (14.7.2015) – אישרה סבא“א (הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית) כי האיראנים השלימו את כל הצעדים הנחוצים על פי ההסכם.

הפרת ההסכם ע“י טראמפ, בלחצו של נתניהו

נאומו ההרסני בקונגרס לא הספיק לו, למלאך החבלה, ומשנבחר דונאלד טראמפ לכהונתו הראשונה בבית הלבן, נתניהו לחץ עליו לצאת מההסכם, ללא חלופה אחרת במקומו – וטראמפ סיפק לו את מבוקשו.

היה זה מעשה הכי מטופש, גם בראיית הדברים בדיעבד, לאחר הפצצת האתרים האיראנים ע“י חיל האוויר האמריקאי.

מדוע מטופש?

משום שעצם קיומו של ההסכם ועמידתם של האיראנים בתנאיו, נתנה לטראמפ פוזיציה נוחה לשיפורים (אם בכלל היה צורך בהם), בלי צורך במלחמה: תן להם סוכרייה או שתיים תמורת הגבלה נוספת בהעשרת האורניום (נניח 250 ק“ג בלבד, בהעשרה לרמה של 3.17% בלבד), וסגרת עניין.

מאידך, הפרת ההסכם נתנה לאיראנים את הזכות המשפטית והמוסרית לנהוג ככל מדינה אחרת שמתחשק לה להעשיר אורניום ולבנות ארסנל גרעיני, וברמת ההעשרה שהיא הגיעה אליה (60% ויותר, בואכה 90% ואו–טו–טו יש פצצות), פלוס העובדה שאת הכסף שלהם הם כבר קיבלו, ובזכות הברית הטמאה טראמפתניהו האיראנים קיבלו בחינם פוזיציית מיקוח שאפשר היה רק לחלום עליה.

האם האיראנים הפרו את ההסכם?

תומכי נתניהו אומרים שוב ושוב: האיראנים הנוכלים הפרו את ההסכם. להבדיל מפוליטיקאי ישראלי מסויים, ופוליטיקאי אמריקאי מסויים, הידועים בשחיתותם, אין לי שום דיעה על יושרם, או אי יושרם, של האיראנים, אבל דבר אחד ברור לי: האיראנים לא הפרו אם ההסכם, כי היה להם אינטרס לקיימו (הסנקציות שריחפו מעל ראשם אם יפרו אותו), ולמי שלא התעמק בהסכם: הוא לא היה מבוסס על אמון הדדי, אלא דווקא על חשדנות הדדית (ראו את רשימת הסנקציות).

אבל הכי חשוב: לא טראמפ ולא נתניהו טענו שהאיראנים הפרו את ההסכם, וכמו שאני מרבה לומר, אתה לא יכול לכפות על הזולת טענות הגנה שהוא לא נזקק להן, ושהוא לא נזקק להן כי הן יכולות להזיק לו במקומות ובעניינים אחרים.

מה הם כן טוענים?

הם טוענים שהיה זה “הסכם רע“, הסכם “אסוני“.

אז לא, ככה לא עובדים: לפני שאתה עושה הסכם, אתה יכול לעשות שופינג כמה שאתה רוצה, אבל אחרי שסגרת את העסקה אתה לא יכול להגיד רגע–רגע, גיליתי שזה לא כדאי לי!

זה דבר מובן–מאליו, שמוסדר גם לפי הדין בישראל (וסביר להניח שגם לפי הדין בכל מדינה מתוקנת): סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל“ג-1972), מדבר על האפשרות לבטל הסכמים בגלל טעויות שנעשו בכריתתם, אבל סעיף קטן (ד) שבו מבהיר כי “טעות“, לענין זה לא כוללת “טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה“.

הסיבה (המוצהרת!) של טראמפתניהו ליציאה מההסכם הייתה, איפוא, רק “טעות שבכדאיות העיסקה“.

והמסקנה: האיראנים לא הפרו את ההסכם – טראמפתניהו הם שהפרו אותו.

האינטרס של נתניהו

נשאלת השאלה איזה אינטרס היה לנתניהו לחבל במו“מ לעשיית ההסכם, ולצאת ממנו ללא חלופה?

והתשובה היא אחת, חד–משמעית: אם ההסכם היה נשאר על כנו, והאיראנים היו ממשיכים לקיים אותו, תהילת–העולם על בלימת הגרעין הייתה שייכת לברק אובמה המושמץ – ואת התהילה הזאת נתניהו החליט לגנוב לעצמו.

לא למותר לציין כי אם האיראנים אכן היו מפרים אותו, גם אז לא היינו זקוקים לנתניהו ולהסבריו המפוקפקים, כי ההסכם עצמו כבר דאג לסנקציות להתרחשות כזאת, אבל נתניהו ידע כי האיראנים לא יסתכנו בהפרתו.

עוד באותו עניין: נתניהו והגרעין האיראני – לא רק בוגד בארצו ובידידיו, גם שקרן, וגם חושב אותנו למטומטמים.

נתניהו זקוק למלחמות

לבנימין נתניהו יש אובססיה לתדמיתו.

אני לא יודע אם הוא ייצא אשם או זכאי במשפטו הפלילי על שוחד, מרמה והפרת אמונים, אבל בלי האובססיה הזאת הוא כלל לא היה מגיע לספסל הנאשמים.

ואם כבר תדמית – מדוע לא לטפח תדמית של מנהיג מדינה במלחמה על עצם קיומה – משהו מעין זלנסקי 2.0, צ’רצ’יל 2.0, בן גוריון 2.0?

אבל כדי לטפח תדמית של מנהיג של מדינה במלחמה, יש צורך במלחמה, רצוי בכמה מלחמות.

אין עושים את זה?

על טיפוח פרוייקט הגרעין האיראני דיברנו למעלה מכאן, ומכאן קצרה הדרך לעזה ולחמאס.

במערכת הבחירות של שנת 2009 נתניהו הבטיח למוטט את שלטון החמאס.

ואת ההבטחה הזאת הוא לא קיים למרות שהחמאס היה אז קטן–קטן, לא היו בידיו שום חטופים שפעולה צבאית יכולה הייתה לעלות בחייהם, וניתן היה למוטט אותו ביומיים שלושה.

הוא לא מוטט אותם, למרות שהוא ידע על תוכניותיהם, כעולה מדבריו בכנסת, בשנת 2017:

והנה, במקום למוטט את החמאס, נתניהו טיפח אותו ופיטם אותו בכספים ובחומרי בנייה, והביא אותו למצבו ערב ה-7 ביביקטובר 2023.

האם במשך 14 השנים שחלפו מ-2009 ועד 2023 נתניהו היה זקוק לראש השב“כ שימשוך בכנף בגדו ויגיד לו ביבי, ביום 7.10.2023, שעה 0629, החמאס יפלוש בהמוניו ליישובי עוטף עזה, ויבצע שם טבח המוני?

לא, הוא לא היה זקוק לאיש שימשוך בכנף בגדו.

הוא לא היה זקוק לכך, כי כמו כל ילד גם הוא ידע כל השנים כי הערבים שונאים אותנו, הם רוצים רק להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים, והם רק מחכים לרגע המתאים. הוא ידע גם שהחמאס הוא ארגון דתי קיצוני, שהשמדת ישראל היא במרכז האג’נדה שלו.

והוא לא היה זקוק לתאריך ולשעה המדוייקים, כי אף אחד לא יכול היה לדעת מתי הם מבצעים תרגילים, ומתי הם כבר עם רגל אחת מעבר לגדר, והוא עצמו, בשנת 2017, אמר שאנחנו יכולים לכל היותר להשפיע על יכולותיו של היריב, אהל אין לנו שליטה על החלטותיו:

וזה אומר שגם – ואפילו במיוחד – לשיטתו של נתניהו עצמו היינו צריכים להיות מוכנים לכך שבכל שעה האוייב עשוי לפתוח במלחמה.

ראו כיצד פרצה מלחמת יום הכיפורים: כיוון שהמצרים ישבו ממש על גדות התעלה, הם יכלו “להתאמן” יום יום, וכאשר אנחנו נרדמנו בשמירה, הם הפכו את ה“אימונים” למלחמה.

כך הווה גם בהכנות של החמאס: הם “התאמנו” מולנו, וכאשר התצפיתניות הבחינו במה שנראה להן שינוי בהתנהגות המבשר אפשרות של פלישה לשטחנו, מפקדיהן איימו עליהן בהליכים משמעתיים.

ראו את מחזה הדוקודרמה 0100.

מה אנחנו למדים מכל אלה?

אנחנו למדים שבנימין נתניהו זקוק למלחמות לצורך קיבוע תדמיתו, תדמית של מנהיג מדינה במלחמה על עצם קיומה – משהו מעין זלנסקי 2.0, צ’רצ’יל 2.0, בן גוריון 2.0.

Better than Nothing

הינדוס התודעה הלאומי הוליד את התובנה השקרית לפיה ההסכם “מכשיר” את הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית תוך 10 שנים, וזה שקר גס: ההסכם מסיג את הפרוייקט האיראני שנים לאחור, לממדים של מעבדת מחקר קטנה, למשך 10 שנים, עם אופציה להארכה ב-5 שנים (חלק מההסכם היה מלכתחילה ל-15 שנים) – ורק אז תוכל איראן להתחיל שוב, מהנקודה אליה היא ירדה בעקבות ההסכם – אם לא תיווצרנה נסיבות חדשות, כגון עלייתו לשלטון של דור חדש, דור צעיר, שאפשר לעשות איתו עסקים בלי איום גרעיני.

מדוע רק 10 שנים? משום שאפשר לדרוש 11 שנים, 20, 50, או 5,000 שנים, אבל אם מותחים את החבל יותר מדי, הוא נקרע, וכאשר מדובר במו“ם לעשיית הסכם, אם צד אחד דורש יותר מדי, הצד השני קם והולך, ובמקרה הזה האיראנים היו ממשיכים לפתח את פרוייקט הגרעין שלהם – בדיוק הדבר שההסכם עליו דנים מבקש למנוע.

והשורה התחתונה: במקום שהאיראנים ימשיכו לפתח את פרוייקט הגרעין מהנקודה בה הוא היה ערב עשיית ההסכם, הם חזרו שנים לאחור, נעצרו באותו המקום ל-10 שנים (עם אופציה להארכה ב-5 שנים), לפני שהם יכולים להתחיל מחדש.

ועכשיו תגידו שזה לא עדיף על לא כלום.

מה קרה אחרי שטראמפתניהו הפרו את ההסכם?

משמו של האתר Iranwatch נראה לכאורה שזה גוף איראני ממסדי, אבל לא הוא.

זהו מוסד מחקרי אמריקאי פרטי ללא כוונת רווח, הקשור במידה מסויימת לאוניברסיטת וויסקונסין.

כך הם מציגים את עצמם:

Iran Watch is a comprehensive website published by the Wisconsin Project on Nuclear Arms Control. The site tracks Iran’s ability to develop nuclear weapons, ballistic missiles, and other weapons of mass destruction, as well as Iran’s efforts to evade the sanctions aimed at inhibiting this development. The website serves to increase awareness of the strategic situation in Iran by making information and analysis of Iran’s weapon potential available to policymakers, the media, scholars, and the general public.

Iran Watch contributes to the Wisconsin Project’s research and public education mission, which is designed to prevent strategic trade from contributing to the spread of nuclear, chemical, and biological weapons and the missiles to deliver them. The Wisconsin Project is a private, nonprofit, non-partisan organization based in Washington, D.C., founded in cooperation with the University of Wisconsin.

וזה מה שהם מגלים לנו על התפתחות הפרוייקט האיראני:

Iran’s Violations of the 2015 Nuclear Accord

Following the U.S. withdrawal from the 2015 nuclear accord in May 2018, Iranian leaders threatened to stop implementing some of Iran’s commitments under the accord. On January 5, 2020, Iran announced that it would no longer observe any limit (such as that set by the nuclear accord of 2015) on the use of its centrifuges, or on the possession of uranium they enrich. Since then, Iran has expanded its stockpile of enriched uranium, increased the enrichment level of that stockpile, brought more advanced centrifuges into operation, experimented with uranium metal, and severely limited the IAEA’s ability to monitor its nuclear activities. The table below summarizes the steps Iran has taken since July 2019.

והם גם נותנים לנו את לוח הזמנים של ה“הפרה” הזאת:

Date	Iran’s Violations of the 2015 Accord
July 2019	Begins enriching uranium above the 3.67% U-235 limit set by the accord, to a level of up to 4.5% U-235.
August 2019	Exceeds the cap of 300 kg of UF6 on its stockpile of low-enriched uranium set by the accord.
September 2019	Expands its centrifuge research and development beyond the limits set by the accord, both in the number and type of more powerful centrifuge it operates.
November 2019	Resumes uranium enrichment at locations beyond those mandated by the accord, including the Fordow plant and the Natanz pilot plant.
January 2020	States it will no longer limit the number of centrifuges in operation, which had been capped at 5,060 IR-1 centrifuges operating at the Natanz Fuel Enrichment Plant.
July 2020	Announces plans to transfer more powerful IR-2m, IR-4, and IR-6 centrifuges from the Natanz pilot plant to the Natanz Fuel Enrichment Plant. The accord limits Iran to the use of IR-1 centrifuges at the Fuel Enrichment Plant.
October 2020	Installs IR-2m centrifuges and begins installing IR-4 centrifuges at the Natanz Fuel Enrichment Plant.
November 2020	Begins uranium enrichment in a cascade of 174 IR-2m centrifuges at the Natanz Fuel Enrichment Plant.
January 2021	Begins enriching uranium to the level of 20% U-235 at the Fordow plant and begins uranium enrichment in a second cascade of 174 IR-2m centrifuges at the Natanz Fuel Enrichment Plant.
February 2021	Begins installing IR-6 centrifuges at the Fordow plant and uses a facility in Isfahan to produce uranium metal, which the accord prohibits for 15 years.
February 2021	Stops implementing transparency measures, including the Additional Protocol to Iran’s Comprehensive Safeguards Agreement and additional transparency and access measures allowed under the accord. Withholds access to data recorded by IAEA monitoring devices.
April 2021	Begins enriching uranium up to 60% U-235.
May 2021	Installs equipment to produce uranium metal in quantity.
June 2022	Removes IAEA monitoring devices installed pursuant to the 2015 accord. In a partial reversal in May 2023, some devices are reinstalled and the IAEA installs new monitoring devices at Fordow and the Natanz pilot plant.

לגבי מה שהאיראנים עשו – אנחנו מכירים את זה מקרוב, ובזמן אמת, אבל שמתי במירכאות את המילה “הפרה“, משום שהאיראנים לא הפרו את ההסכם. ברגע שטראמפ הפר אותו, הוא כבר לא היה קיים, ולא היה מה “להפר“, ואם הם חיכו שנה וחודשיים עד שהם פתחו מצערת והחלו להעשיר אורנים מעבר להגבלת ה-3.67% שהותרו להם על פי ההסכם – אני לא הייתי מחכה אפילו חצי דקה.

על הינדוס התודעה הלאומית

כפי שהראיתי למעלה מכאן, נתניהו זקוק למלחמות לצורך ביצור וקיבוע תדמית של מנהיג של מדינה במלחמה על עצם קיומה – משהו מעין זלנסקי 2.0, צ’רצ’יל 2.0, בן גוריון 2.0.

על בסיס הההבנה הזאת ברור שהחל מנאומו בקונגרס, ביום 3.3.2015, המשך בלחצו על טראמפ לצאת מההסכם, והמשך בכל מה שהוא עשה עד להפצצת הכורים ע“י האמריקאים, אין מנוס מהמסקנה כי כבר בראשית שנת 2015 הוא תכנן את המלחמה הזאת, כשם שכבר בשנת 2009 הוא תכנן את מלחמת עזה 2023.

וצודקים איפוא הביביסטים, המעלים על נס את ראיית הנולד שלו, ואת חתירתו בהתמדה למימוש מטרתו.

והשאלה היא איך כל העולם לא רואה את זה, ורק ילד קטן אחד – אנוכי – רואה שהמלך עירום.

קחו, למשל, את רוית הכט, עיתונאית הארץ, אשר ביום 22.6.2025 כותבת בטורה האישי, ומתחילה בקיטש מצוי:

לא צריך להפוך לביביסט או טראמפיסט כדי להודות ואף לשמוח בהישגם של שני האישים הללו, הישג המשקף את העליונות הטכנולוגית והצבאית של המדינות הדמוקרטיות על פני החושך הנחשל של שלטון הרפובליקה האיסלאמית.

אז לא: גם לקוריאה הצפונית, לסין ולרוסיה – לא ממש מבחר המדינות הדמוקרטיות – יש עליונות טכנולוגית וצבאית, בכמה מובנים לא פחות משלנו, וגם איראן, נכון לערב המלחמה ובמידה מסויימת גם עכשיו, לא ממש קוטלת קנים.

מנגד, מעניין מיהן המדינות הדמוקרטיות אליהן היא מתכוונת: ארצות הברית של טראמפ? כמי שנמצא בה זה 16 שנים, הרשו לי לגחך בבוז!

מדינת ישראל של נתניהו? אתם מכירים אותה לא פחות ממני.

והיא מוסיפה:

אמנם אין שום מקום לאופוריה, אפילו לא לאופטימיות צוהלת – טילים איראניים מחוללי נזק עצום מכוונים לראשינו, והחיים משותקים ולפרקים גם מבעיתים. אבל התפוררות איראן, על שליחיה וכעת מדיניות הגרעין שלה, היא בשורה מצוינת. בשורה שהאחראים לה, יותר מבנימין נתניהו ודונלד טראמפ, הם האיראנים: הם אלו שדחו הצעה אמריקאית חלומית במונחים של היום לפני כמה שבועות, ורק בסוף השבוע האחרון בעטו בסולם שהניחו האירופים לרגליהם.

אז גם זה לא!

כמפורט במאמר הזה, האיראנים קיימו את ההסכם לכל פרטיו ודקדוקיו, ועל כך, כאמור, קיבלנו את אישור הסבא“א.

ההסכם הוריד את האיראנים על ברכיהם, לנקודה הכי נמוכה האפשרית, והם קיימו אותו.

בא טראמפ, הבריון גס–הרוח, בעט בהסכם, ובאיומי מלחמה ניסה לחדש את המו“מ, כאשר נקודת הסיום הנמוכה של המו“מ הקודם היא נקודת ההתחלה של המו“מ החדש, כדי להוריד אותם עוד יותר נמוך.

ונניח שהאיראנים היו מקבלים את אותה “הצעה אמריקאית חלומית“?

הם היו באים אל שולחן המו“מ, טראמפ, באיומי מלחמה, היה משפיל אותם עד עפר, ורגע לפני החתימה היה מגיח מרבצו מבטיח הרוטציות הידוע, ואומר רגע–רגע, להוריד עוד יותר!

ואחרי שההסכם החדש היה נחתם סוף–סוף, היו שני החוליגנים האלה מפרים גם אותו, וחוזר–חלילה.

ולמה מתכוונת הכותבת המלומדת כשהיא מדברת על “מדיניות הגרעין” של האיראנים?

היא לא מגלה, אבל אני אגיד:

מדיניות הגרעין שלהם, החל מיום 14.7.2015 (יום חתימתו של ההסכם) ועד ליום 8.5.2018 (מועד ביטולו ע“י הבריון האמריקאי) הייתה על פי ההסכם שהם חתמו עליו, וגם כיבדוהו.

מדיניות הגרעין שלהם לאחר מכן הייתה כמו מדיניות הגרעין של מדינת ישראל, ושל כל מדינה ריבונית אחרת שעושה בשטחה–היא מה שהיא יכולה, ומתחשק לה.

ומרוית הכט לעיתונאי אחר, שאף מגדיל ממנה לעשות: עיתונאי חדשות 12, מנחם הורוביץ, שמתייחס למלחמה שתגיע אחרי שתסתיים המלחמה עם איראן, ואומר כי מדובר במלחמת הקרדיט.

כך אתר סרוגים, 23.6.2025:

הורוביץ כתב: “אחרי איראן מגיעה המלחמה הגדולה באמת; המלחמה על הקרדיט. הדיון הזה אמור להיות קצר: בסופו של דבר יירשם בדפי ההיסטוריה שבנימין נתניהו הוא זה שפגע אנושות בתכנית הגרעין של איראן. כל “אבל” שמוסיפים לכך הוא לא רלוונטי מול ההישג“.

וזהו בדיוק מה שאמרתי: הוא גנב מברק אובמה את הקרדיט, כדי לרשום בדפי ההיסטוריה את עצמו כבעליו!

והשאלה היא: קרדיט על מה? קרדיט על כך שבמשך עשר שנים הוא השליך אל המתבן של מזרע גפרורים בוערים, וכעת, כשהאש מאיימת גם על המתבנים הסמוכים הוא שולח אליהם את הכבאים, כדי לבלום את התפשטותה?

אז יפה מאוד שהוא שולח את הכבאים, כדי לבלום את התפשטותה של האש, אבל משוגע מי שממנה אותו לתפקיד נציב כבאות ארצי.

ומה פירוש “כל ‘אבל’ שמוסיפים לכך הוא לא רלוונטי מול ההישג“?

הוא רלוונטי מאוד, ואנסח זאת כך: הפעולה באיראן הייתה הישג מקצועי יוצא דופן של חיל האוויר, של המודיעין ושל המוסד, אבל כל המלחמה הזאת, על מחירה היקר והכואב, יכולה הייתה להיות מיותרת אם צמד הנוכלים לא היה מחבל בהסכם המקורי.

ונניח שהאיראנים כן היו מפרים את ההסכם

אם זה מה שהיה קורה, לארצות הברית היה קמה מיד הזכות לכל תגובה – צבאית או אחרת, בין לפי ההסכם, בין לפי הדין, ולא היה כל צורך להסתבך בהסברים מפוקפקים, ולא מקובלים.

אבל, כאמור, לא האיראנים הם שהפרו את ההסכם אלא הבריון המושחת, דונאלד ג’יי טראמפ, בלחצו של מבטיח הרוטציות הידוע.

לא אמרתי

ברשתות החברתיות נתקלתי באמירות כגון “הסמול התנגד לפעולה באיראן“.

אני עוד לא נתקלתי באף אחד שאמר את זה, אבל זה בהחלט מתאים לביביסטים לומר שטויות כאלה.

בוודאי שאי אפשר לומר למבעיר המתבנים אל תשלח את הכבאים לבלום את האש. קודם שישלח, אחר כך נתחשבן איתו.

אז אני מתחשבן איתו, על בסיס ההנחה שלו, והשאלה היא מה היה המועד הנכון לצאת לפעולה נגד מתקני הגרעין האיראנים, מתוך הנחה שהייתה הצדקה להפר את ההסכם עם האיראנים.

מדוע חיכה בנימין נתניהו שבע שנים עד למה שבעיניו היה הרגע האחרון, הקריטי?

ואם היה צורך לחכות – מי לידינו יתקע שהעיתוי שבסוף נקבע היה היה האופטימלי, ולא הושפע (הוקדם או הושהה) משיקולים פוליטיים אישיים.

נתניהו פושע פלילי

סעיף 98, רישא, לחוק העונשין זה לשונו:

מי שעשה, בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מאסר חמש–עשרה שנה; …

וסעיף 99(א) לחוק, זה לשונו:

מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.

לגבי המעשים עצמם, לא נראה לי שיש קושי, הן לגבי הסיוע לחמאס, והן לגבי השפעתו על טראמפ לצאת מההסכם.

לבסי סעיף 98, רישא, אין לי ספק שנתניהו רצה איזו מלחמה “קטנה” בעזה משהו כגון פלישה לשניים–שלושה קיבוצים בעוטף, הוא יביס את הפולשים בתוך שעתיים–שלוש, ויאללה, לבחירות!

לגבי סעיף 99, להבדיל מעזה, קשה לי להניח שנתניהו רצה שהאיראנים יפתחו במלחמה נגדנו, אבל לחצו על טראמפ לצאת מההסכם, והיציאה ממנו ע“י טראמפ, בוודאי שהיה בהם כדי לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל.

השאלה הקשה היא איך מוכיחים את הכוונה, ולכך יש לעולם המשפט תשובות:

ראשית – ישנה חזקה משפטית לפיה אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו.

ושנית – כמו שראינו לעיל, נתניהו זקוק למלחמות, והעובדה שיש לו גם אינטרס וגם יכולת, היא הנותנת.

מה הרווחנו מהמלחמה הזאת?

למלך ישראל הפריעה העובדה שאובמה המושמץ יזכה בתהילת העולם על ביטול הפרוייקט האיראני, הוא החליט לגנוב את התהילה לעצמו, ובחתירתו לכך הוא העדיף מלחמה טובה על הסכם גרוע. מלחמת “שובו מנדטים“, איך לא.

בעקבות ביטול ההסכם, האיראנים פתחו מצערת והחלו להעשיר אורניום בכמות וברמה שלכל הדיעות (גם לדעתי!) הצדיקה מלחמת מגן – מלחמה שאפילו מדינאי בינוני היה מונע אותה, כפי שנאמר: “הפיקח יודע לצאת מצרה שהחכם לא היה נכנס אליה”.

ועוד אנחנו למדים, ממקורות אמריקאים וישראלים, שהפעולה הסיגה את הפרוייקט האיראני “חודשים לאחור“, ושהנזק לכור בפורדו היה פחות מהמצופה (נו, באמת … ידעתם שהפצצה חודרת–הבונקרים מגיעה רק לעומק 60 מטרים, ואילו המתקן כולו נמצא בעומק 90 מטרים ויותר!)

אבל את הקרדיט – הקרדיט, הקרדיט! – נתניהו הצליח לגנוב מאובמה המושמץ.

מדינת ישראל רוצה להיות השחקנית האטומית היחידה בשכונה

מדינת ישראל רוצה להיות השחקנית האטומית היחידה בשכונה, וזה בהחלט לגיטימי לרצות.

אני, למשל, רציתי להיות השחקן היחיד בשוק הוראת הנהיגה, ובהמשך – השחקן היחיד בשוק עריכת הדין.

אז רציתי.

והשאלה היא אם מדינה רשאית להכריז מלחמה על מדינה אחרת משום שהמדינה האחרת החליטה לשחק באורניום בגבולותיה הריבוניים.

אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלה מהו הדין כאשר קיים איום ממשי מצד מדינה אחת להשתמש בנשק גרעיני (או אפילו נשק אחר) כלפי מדינה אחרת, או מדינות אחרות, ואני מוכן להניח שבמקרה כזה מותר למדינה המאויימת לפתוח במלחמה כנגד המדינה המאיימת, אם כי גם זה לבטח לא חף מבעיות.

אבל השאלה היא מהו הדין כאשר מדינה אחת רוצה להיות השחקנית האטומית היחידה בשכונה, והיא לא מאיימת להשתמש בו (מדינת ישראל, למשל).

והאיפכא מסתברא: אם למדינת ישראל מותר לצאת למלחמה על המונופול – גם לכל מדינה אחרת מותר.

שדונאלד טראמפ אידיוט אנחנו יודעים, אבל עד כדי כך?!

המאמר הראשון בסדרה הראשונה שלי על טראמפ, זה היה שמו: דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (א): פה ענק, מוח זעיר, בלי כל מימשק ביניהם, אבל מסתבר שהערכתי בחסר עד כמה הוא אידיוט.

וכדרכי, אפתח במשל, סיפור ישן נושן, מילקוט הכזבים של חיים חפר ודן בן אמוץ, נוחם עדן.

מחלקה של הפלמ“ח מסתובבת לילה שלם סביב קיבוץ פלוני, מחפשת את השער. בסוף, ביאושם ובעייפותם, הם מחליטים להיכנס לשקי השינה, לתפוס תנומה, ועם עלות השחר יאיר להם היום והם ימצאו את השער בקלי קלות.

עם אור ראשון מעיר אותם שומר הקיבוץ ואומר להם: למה אתם ישנים ליד השער, ולא נכנסים פנימה?

והנמשל:

עם שקיעת ענני האורניום מעל שמי איראן, אנחנו למדים (N12, 26.6.2025) כי:

“ממשל טראמפ שוקל להציע לאיראן שורה של הטבות גדולות כדי להחזיר אותה לשולחן המשא ומתן – כך דווח הערב (חמישי) ברשת CNN, שחשפה פרטים חדשים על המגעים החשאיים בין וושינגטון לטהראן. בתמורה לתמריצים הכלכליים, כך דווח, תציב ארה“ב דרישה אחת: אפס העשרת אורניום על אדמת איראן.

“על פי הדיווח, בוושינגטון שוקלים לסייע לאיראן להקים תוכנית גרעין למטרת הפקת אנרגיה אזרחית בעלות של כ-30 מיליארד דולר. בנוסף, ארה“ב שוקלת הקלה בסנקציות והפשרת מיליארדי דולרים איראניים מוקפאים”.

בקיצור: הסכם אובמה משופר.

והשאלה היא מדוע היו טראמפ ונתניהו צריכים להסתובב עשר שנים סביב הקיבוץ הזה, להקיז דם ודמים, והכל כדי להגיע אל אותו השער, שהיה פתוח להם יומם ולילה, כל השנים האלה?

ולסיכום: ברק אובמה, מחד, וטראמפתניהו, מאידך – מצא את ההבדלים

אפשר למצוא הרבה הבדלים בין זה לאלה, אבל לענייננו היום יש הבדל ברור אחד: אובמה העדיף הסכם פחות טוב, ואולי אפילו גרוע, על פני מלחמה טובה, ואילו טראמפתניהו העדיפו, ועדיין מעדיפים, מלחמה טובה על פני כל הסכם, טוב או רע.