בן 82 שנים אנוכי היום (15.6.2021), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57953

שמחה ניר, עוד

עוד על האגנדה שלי כשר המשפטים וזכויות האזרח של כווווווולם *** רשימה ארוכה למדי (אבל לעולם לא מלאה) של אמרתי לכםשהתגשמו *** את מערכת המשפט מנהלים אידיוטים כאלה שאינם מסוגלים לנהל אפילו את העניינים האגואיסטים שלהם *** מה אפעל בתפקידי כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא *** על המטרה הנוספת ששמתי לפני: להשיב את יחסי האמון בין הציבור לבין השופטים – כמו בראשונה

פעם אחרונה הקישור הזה: בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

נא להכיר את ספרי החדש:

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

עוד שנה חלפה …

צעד נוסף

מכתבי אל נשיאת ביהמ”ש העליון

תמצית הפרקים הקודמים

ההסלמה

האידיוטים

ללא בושה

רמתו וטהרו” …

האמונה בצדקת דרכי

עד כמה יכול אדם להמשיך ללא ליאות

ייחודי כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל

אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע

על אמון הציבור בשופטיו

עוד על אמון הציבור בשופטיו

קברתי אותם, אחדאחד

לא תנצחו אותי!

עוד הדרך רב!

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים / חיים נחמן ביאליק

עוד שנה חלפה

בן שמונים ושתיים שנה אנוכי היום, ה’ בתמוז התשפ”א, 15.6.2021, ועוד כוחי במתני.

זה שבע שנים, מדי יומולדת ביומולדתו, אני מפרסם את האנימאמין הזה על מפעלחיי, עם עדכונים מדי שנה.

כבר בפעם הראשונה, בשנת 2014, תחת כותרת דומה, בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני, הצהרתי כי אני תולה את הנעלייםשלי ביום 16.10.2023, היום בו תפרוש מנשיאות ביהמש העליון הגראציה אסתר חיות, אחרונת המושחתים שהיה לי הכבודהמפוקפק להכיראותם.

איך שהזמן רץ … וכבר אנחנו שנתיים וקצת לפני הדדליין הזה.

בשנה שעברה (בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!) הוספתי לעצמי עוד מטלה: להשיב את יחסי האמון בין הציבור לבין השופטים – כמו בראשונה.

כיריית הפתיחה שלחתי לשופטיו של בנימין נתניהו את המכתב הזה:

שמחה ניר, עוד

www.quimka.net

www.quimka.com

www.grunis.com

quimka@quimka.com

פלורידה, 15.6.2020

לכבוד

השופטת רבקה פרידמןפלדמן

השופט משה ברעם

השופט עודד שחם

בית המשפט המחוזי

צלאח אדין 40

ירושלים 9711060

נכבדי,

הנדוןתיק נתניהו ואמון הציבור

תודו: לא ציפיתם לקבל ממני מכתב כזה, כי אתם, מן הסתם, מכירים אותי.

תודו: לא ציפיתם לקבל ממני מכתב כזה, כי אתם לבטח לא מכירים אותי.

אתם, מן הסתם, כנראה מכירים אותי כמי שמבקר את תרבות השפיטה שלהם, זה חמישה וחצי עשורים, ומכיר אתכם עוד לפני שחלמתם להיות שופטים, וממילא גם לפני שאתם הכרתם את עצמכם.

אתם אולי מכירים אותי גם כמי שמרצה שתי הוצאות לצמיתות מהמקצוע (מצטברות!), פלוס 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן, איך לא), והכל בתירוציפלסטיק על סגנון“, כאשר הסיבה האמיתית היא הביקורת שלי על תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי ישראל ובמיוחד ההתעלמויות הכרוניות שלהם מראיות וטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו לעצמם מראש. כיום אתם מכירים את התופעה הזאת הרבה יותר טוב ממני, כי אתם כבר חיים בתוך התמונה הזאת.

אתם מכירים את זה בדונכם בתיקי ערעורים, ואולי גם בתיקים של עצמכם.

ואתם שואלים את עצמכם איך זה אני, עוד שמחה ניר, שתוקף אתכם השכם והערב, “מעזלדבר על אמון הציבור בשופטיו“…

אז זהו בדיוק שאתם לא ממש מכירים אותי. ממש לא.

אתם לא מכירים אותי כמי שמבקשינפשי דווקא הם, ולא אחרים אמרו עלי שאני מקצוען“, ומבקשינפשי, כולל בית המשפט העליון דווקא הם, ולא אחרים אמרו עלי שאני אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית“.

ודוקו: זה לא מה שאני אומר על עצמי, ולא מה שמוקירי אומרים עלי – אלא מה שמבקשינפשי עצמם אמרו עלי!

אז זהו בדיוק העניין: אני לא רוצה להרוס את האמון בעולם המשפט שהוא חלק ממני אלא לשקם אותו ולהשביח אותו לתפארת מדינת ישראל.

ואכן, לפעמים יש גם צורך להרוס את הקיים, כדי לבנות הכל מחדש. משהו כמו היא, ברעכן!של זאב זבוטינסקי זל, משהו כמו הפינויבינוישלנו היום.

אתם, שופטי ישראל, מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם. אתם לא מפנימים שאמון, כמו אהבה, כמו כל רגש אחר, הוא דבר שיש לטפחו, יש לשקוד עליו, ויש לשמרו יוםיום, כי אחרת הוא מתייבש וקמל, מתייבש ונובל, מתייבש ונופל.

אבל לא, זה לא אצלכם בפלייבוק, ובמקום לשקוד על אמון הציבור, לבל יאבד, אתם מאשימים את הציבור, לא את עצמכם. ראו: דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה.

אתם גם מבקשים להחליף את הציבור.

אבל האמת על יחסכם אל אמון הציבור היא אחרת לגמרי: אתם פוחדים ממנו פחדמוות, ובורחים ממנו כמפני אש.

זאת האמת העירומה.

היום אתם מקוננים על כך שהפוליטיקאים הם הפוגעים בכם, באמון הציבור בכם, אבל אתם מטעים את עצמכם. כאשר רבבות ומאות אלפי אנשים יוצאים מבית המשפט עם טעם מר בפה” (כלשונו של חברכם יצחק זמיר), ובלון חוסרהאמון מתנפח ומתנפח די בסיכה פוליטית קטנה כדי להביא להתפוצצות.

ואכן, רבבות ומאות אלפי אנשים יוצאים מכם עם טעם מר בפה: זה מתחיל מלמטה, מבתיהמש לתעבורה ומלשכות ההוצאה לפועל, ומחלחל כלפי מעלה עד לביהמש העליון.

וזה לחלוטין לא קשור לפוליטיקה!

אם הייתם שוקדים על אמון הציבור, הציבור היה מתייצב לימינכם כחומה בצורה, גם כאשר הוא לא בהכרח אוהב את החלטותיכם.

שורש הבעייה שלכם: אמונו של המפסיד!

אתם אומרים: בכל משפט יש צד זוכה וצד בוכה, ואך טבעי הוא שהמפסיד ייצא ונפשו מרה, אבל זהו בדיוק שורש הבעייה שלכם: אתם לעולם לא חושבים על אמונו של הצד המפסיד, ולא זו בלבד, אלא שאחרי שהשכבתם אותו על הקרשים, אתם ממשיכים לבעוט בו, כדי להרתיע אותו מלשוב אליכם בעתיד.

אתם רק לא מביאים בחשבון כי מי שזכה אתמול, אתם תדפקו אותו מחר, ואז גם הוא יצטרף למעגל חוסר האמון בכם.

או, למשל, כיפופיהידיים שלכם, המלווים באיום בהוצאות“, ותמיד מכוונים כנגד הצד החלש: אתם לא יכולים לאיים על המדינה, אתם גם לא יכולים לאיים על חברות הביטוח, על הבנקים, על אף ישות שלא מנהליה ולא עורכי דינה משלמים מכיסם הפרטי את ההוצאותהאלה, שאינן אלא פעולותעונשין כנגד החלשים, המבקשים צדק, על עצם העובדה שהם מבקשים צדק.

כשאני מדבר על הצד המפסיד“, אני מתכוון גם לכל אלה שאינם צדדים במשפט, אבל יש להם עניין בתוצאותיו. אפשר לקרוא להם הציבור המפסיד.

וזה מביא אותנו אל משפטו של בנימין נתניהו, אותו אתם מנהלים עכשיו ומבלי צל צילו של רמז המיועד להשפיע על תוצאותיו, ועל אופן ניהולו.

הבעייה שלכם היא שאם תפסקו שנתניהו אשם, תומכיו יגידו שאתם סמולנים“, ואם תפסקו שהוא זכאי, מתנגדיו יגידו שקיבלתם רגליים קרות.

ולא אפסח על חזית התקשורת, שם, ככל הנראה, תצטרכו לנהל uphill battle.

קחו, למשל, את הטענה החוזרתונשנית שמאשימים את נתניהו בסיקור אוהד“, וטוענים נגדה שזו עבירה שאינה נמצאת בספר החוקים, ושהיא נתפרהבמיוחד עבור נתניהו: בכל יום אנחנו רואים אלפי מאמרים ופוסטים התומכים בטענה הזאת, כולל מאמרים של ידוענים כמו אלן דרשוביץ או שופטים בדימוס אמריקאים, אשר אף אחד מהם לא יודע עברית, אף אחד מהם לא מכיר את הדין הישראלי, ואף אחד מהם גם לא קרא את כתב האישום אבל ההמונים מקבלים אותם כתורה מסיני, וכל ניסיון להביע דיעה נוגדת הוא כקול הקורא במדבר, ואין המפנה דרך, מיישר מסילה בערבה.

וכמה מאמרים מביעים את הדיעה ההפוכה? אני מכיר רק אחד כזה, אבל מטעמי צניעות לא אתן לכם קישור אליו.

זו דוגמה לתופת אשר תעברו תהא אשר תהא התוצאה אליה תגיעו, אם תמשיכו לזלזל ברגשותיו של הצד המפסיד, של הציבור המפסיד.

ואלה עצותי לכם:

ראשית המנטרה הדוברותית השחוקהלעייפה, לפיה השופטים אומרים את דברם רק במסגרת החלטותיהםלא תעזור לכם הפעם מול הדיניינים של ההמון, וכשאתם תכתבו את פסקהדין, אתם תצטרכו, על כל משפט ומשפט, על כל שורה ושורה, על כל מילה ומילה, לשאול את עצמכם את כל השאלות המרגיזות והמקוממות שהקוראים והציבור עשויים לשאול את עצמם ולענות עליהן בגוף הכתוב.

איך תיבחנו בכך? תיבחנו בכך שעל כל טענה של ביקורת על פסיקתכם ניתן יהיה לענות: התשובה לטענה הזאת נמצאת בדיוק במקום אליו הערתך זו מתייחסת.

זה לא קל, זה יאריך את הכתיבה שלכם, אבל זה מתחייב מהכלל לפיו אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון.

שנית הימנעו לחלוטין מהערותאגב המיועדות לתקשורת, לאקדמיה ולהיסטוריה, וזכרו מה שאמר נשיא ביהמ”ש העליון בעבר, יואל זוסמן: אין זה מתפקידנו ואף לא מסמכותנו לומר אמרות אגב, וככל שנימנע מעשות כן, הרי זה משובח” (ע”פ 424/63, היוהמ”ש נ’ שלבי, פ”ד יח(2), 478, 481). התייחסתי לנושא הזה, כאן: https://www.quimka.net/45414.

שלישית כמו שאמרתי לעיל, חשבו כל הזמן על אמונו של הצד המפסיד, כולל הציבור שרואה עצמו מפסיד. התייחסו לכל טענותיו של הצד המפסיד במיוחד לאלה שאתם לא מקבלים, ואם אתם סבורים שטענה פלונית אינה רלוואנטית התייחסו אליה, ונמקו מדוע בעיניכם היא אינה רלוואנטית.

התייחסו, במידת האפשר, גם לטענותיו הצפויות של הציבור המפסיד.

רביעית אל תהססו להיעזר ביועץ תקשורת מקצועי. לא דוברשינסה, לאחר מעשה, להוציא אתכם מהבוץ, אלא כזה שיעבור על מה שאתם כותבים ויעיר לכם: הנימוק הזה לא משכנע, הנימוק הזה לא יתקבל, הנימוק הזה מיותר ומזיק.

ודוקו: יועץ התקשורת הזה לא אמור להתערב לכם בפסיקה, ואסור שהוא יתערב, כי זו העבודה שלכם, לא שלו, אבל המימשק שבינכם לבין הציבור זה התחום שלו.

וחמישית אני יודע שזה לא מקובל, בוודאי שלא מקובל להודות בכך, אבל עקבו אחרי התקשורת, עקבו אחרי הרשתות החברתיות לא כדי להתיישר לפי ציפיות הציבור אלא כדי לראות איך אתם נראים בעיני הזולת, ואיך לרצות אותו גם כאשר אתם פוסקים בניגוד לציפיותיו.

תזכרו גם שבשלב הזה אתם עדיין לא יודעים מי יהיה הזוכה, ומי יהיה המפסיד, ואתם חיבים להיות רגישים לרגשות של כולם.

תפסקו כפי שתפסקו אני מאחל לכם הצלחה.

ומעל לכל שוו לנגדכם תמיד את הדברים האלה:

בברכה,

שמחה ניר, עוד

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

צעד נוסף

היום אני עושה צעד נוסף, התחלה של מסע הכומתה שלי, אבל לשם כך אני זקוק לעזרתכם.

עשרות רבות ממאמרי הוקדשו לנושא אמון הציבור בשופטיו.

הגיע הזמן ללקט לספר את החשובים שבהם, ואת הספר להפיץ בחינם לכל חברי הכנסת, לכל השופטים המכהנים, ולכל השופטים שכיהנו, ועדיין בין החיים.

את מלאכת הליקוט והעריכה איש לא יוכל לעשות במקומי.

את עלות ההדפסה יהיה צורך לגייס באמצעות מימון המונים (פרטים יבואו, ומי שיש לו ניסיון בזה מוזמן להציע לי את עזרתו).

את ליקוט הכתובות והמשלוח הפיזי אתם תצטרכו לעזור לי.

כחלק בלתי נפרד מהמלאכה אני פונה, במקביל, אל נשיאת ביהמש העליון, בהזמנה לשתף את מערכת המשפט ואת ציבור השופטים במטלה הזאת, כדי לתת להם הזדמנות להציג את הצד שלהם, להגן על עצמם, להשיב לטענות, או להודות בכך שגם לשופטים עצמם יש חלק – אולי חלק מכריע – באבדנו של אמון הציבור בהם.

לא, אני לא ממש תמים.

אני מעריך שנכונותה של המערכתלהשתתף במיזם הזה תהייה לכל היותר אפס, אבל מבחינתי זה יהיה WIN-WIN – עוד הוכחה שהשופטים משתינים על אמון הציבור (ואם כך יהיה – גם זה יצויין במקום בולט בספר).

לא מן הנמנע שאפנה אישית אל שופטים בדימוס, שאינם כפופים להנחיות המערכת.

זה המכתב שאני שולח לנשיאת ביהמש העליון:

שמחה ניר, עוד

www.quimka.net

www.quimka.com

www.grunis.com

quimka@quimka.com

פלורידה, 15.6.2021

לכבוד

השופטת אסתר חיות

נשיאת בית המשפט העליון

שערי משפט 1

ירושלים 9195001

נכבדתי,

הנדוןאמון הציבור בשופטיו

היום יום הולדתי ה-82.

אין זה סוד שאני נמנה בין מבקריה החריפים ביותר של שופטי ישראל.

זה לא משום שמשחר ינקותי חלמתי להיות מבקר השופטים. זה משום שאתם אילצתם אותי לבקר אתכם כפי שאני עושה, זה חמישה וחצי עשורים.

כל ה“סיפור” שלי התחיל ונגמר בנקודה אחת בלבד: חובתו של השופט להתייחס לטענות ולראיות של המתדיינים בפניו. שלא “יצפצף על בני אדם“, כלשונו של דר מישאל חשין הצעיר, בן ה-36, לפני שהוא עצמו התיישב על הכורסה בביהמ“ש העליון, וצפצף על בני אדם, כהגדרתו–הוא.

אני מניח שאם השופטים אכן היו מתייחסים לטענות ולראיות שמציגים לפניהם, הם היו טובים וראויים גם מכל בחינה אחרת – לכך יקראון במקומותינו חוק הכלים השלובים – וממילא לא היה צריך לתקוף אותם על כל צעד ושעל.

ייתכן שאם הייתי בא על סיפוקי בנושא הזה, הייתי מסתפק בכך, ממשיך בעיסוקי המקצועי כעורך–דין, ואם היה מתגלה צורך “לטפל” בשופטים בעניינים אחרים – כבר היו נמצאים מי שיעשו את המלאכה הזאת (ויש כאלה, גם בלעדי, ברוך השם).

מבחינתי עניין ההתעלמויות האלה נמצא בלב–ליבו של נושא היושר האינטלקטואלי, שאצל אחרים הוא פחות בולט, כי הם לרוב מבקרים את פסקי הדין, או תומכים בהם, לפי השאלה אם הם תומכים בהשקפותיהם הפוליטיות, ואותי מעניינת תרבות השפיטה, הדרך בה הם מגיעים לתוצאה, להבדיל מהתוצאה עצמה.

ואם לא ברור לך עדיין: כאשר השופט מתייחס לכל הטענות והראיות שלפניו, אני אגן על יושרו – אפילו את התוצאה לא תהייה לטעמי.

ראי, למשל, את המאמר גם כאשר אני מגן על שופטים ועובדיציבור אני יחיד מול רבים. זה גורלי (https://www.quimka.net/35995), שם אני מראה (ומביא דוגמאות רבות) כי שמחה ניר שתוקף שופטים זה אותו שמחה ניר שמדבר בשבחם, למרות שאותו שמחה ניר אינו הדובר שלכם. הוא הדובר של מצפונו, ושל מצפונו בלבד. והוא הדובר של מצפונו, גם כאשר כל העולם תוקף – ולא בצדק – שופט זה או אחר, או את השופטים כציבור.

ושימי לב שאצלי אין שופטים מועדפיםושופטים שאינם כאלה: כאשר צריך – אני תוקף את השופט, וכאשר צריך – אני מגן על אותו השופט ממש.

קחי, למשל, את אהרן ברק המושמץתמיד: מתחתי עליו ביקורת קשה במאמרים רבים, אבל כאשר, בשנת 2005, הוא התייצב בפני ועדת זמיר שבחנה את שאלת קיומם העצמאי של בתי הדין לעבודה, בעוד אשתו מכהנת כסגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, ונטען כנגדו לניגוד עניינים” – מי התייצב להגנתו? עבדך הנאמן: אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים (https://www.quimka.net/36286).

ובמלים ברורות יותר: אם אתם הייתם נוהגים עם שמחה ניר (ולא רק איתו) באותה ההגינות ששמחה ניר נוהג אתכם – לא הייתם צריכים לקונן היום על אבדן אמון הציבור בכם, ולהאשים את הציבור – לא את עצמכם.

אבל לא: במקום לעשות את חשבון נפשכם, אתם רודפים את מבקריכם, רודפים אותם עד חורמה, וכאן אני חוזר אל התכתשותי אתכם, השופטים, זה כחמישה וחצי עשורים – כשאת אפילו לא חגג עדיין את הבתמצווה שלך.

על כדור השלג

מה תעשה כאשר כאשר אתה חוזר וטוען את אותן הטענות, ובתי המשפט חוזרים ומתעלמים מהן שוב ושוב, באופן שיטתי? אתה מרים את עוצמת קולך, ואם יש צורך – גם מחריף את הסגנון.

זה מה שעשיתי, אחרי שהלחישות המבויישות “טעה כבוד בית המשפט קמא בהתעלמו מהטענה הזאת–והזאת” לא עזרו וגם ערכאות הערעור מתעלמות ממנה: הן מתעלמות גם מהטענות וגם מטענת ההתעלמות מהטענות.

אז הרמתי את הטון, והחרפתי את הסגנון, אבל בהדרגה התחלתי להבין שזה לא רק “טעויות פה ושם” אלא תרבות–שפיטה קלוקלת, והתחלתי לדבר “מערכתית“, דהיינו לבקר את תרבות השפיטה עצמה.

וכאן מערכת המשפט הציגה את עצמה במלוא מערומיה וכיעורה: מותר לבקר את הפסק – לא את הפוסק, ומי שמבקר גם את הפוסק – חוטף.

אחלה חופש הביטוי.

אז זה לא שאני “איש ריב ומדון“, כמו שאומרים כמה מ”אוהבי”. אני בחיים שלי לא פגעתי בזבוב, ולא פגעתי בחלשים ממני, אבל מי שמנצל את כוחו כדי לפגוע בי, ולהשתיק אותי – אני משיב מלחמה שערה.

גם מדינה שוחרת–שלום משיבה מלחמה שערה, כאשר היא מאויימת.

אז השבתי מלחמה שערה, וכוחות הרשע החזירו, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, כלשונו של המשורר יהודה עמיחי ז“ל.

המצב כיום הוא שאני מרצה שתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת הדין (מצטברות זו לזו) + 27 שנות השעייה (מצטברות גם כן, איך לא), והשאלה היא איך זה מתיישב עם חופש הביטוי במדינת ישראל הדמוקרטית.

והתשובה: אנחנו לא סותמים פיות, אבל … הסגנון!

מה זה “סגנון“?

סגנון” זה שאם אני אומר “המדינה לא מגלה לנו” – זה סגנון “בוטה ומשתלח“;

סגנון” זה שאם אני אומר “ובכך הצטרפת“, כמסקנה נטענת מצרוף עובדות קיימות – זה סגנון “בלתי מאופק ובלתי מרוסן“;

סגנון” זה שאם אני אומר “מעיד כאלף עדים” – זה סגנון “בלתי מנומס ובלתי ראוי“. זה שחברכם, אליקים רובינשטיין, למשל, השתמש איןספור פעמים באותו הסגנון” – זה כשר למהדרין, כי לכם מותר הכל.

עד כמה נלעגת השתלחותכם בסגנוןשל המבקרים אתכם קראי במאמר פטנט ייחודי: היאך משתיקין את כוהני ה”סגנון”? (https://www.quimka.net/46347).

אתם, שופטי ישראל, מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם. אתם לא מפנימים שאמון, כמו אהבה, כמו כל רגש אחר, הוא דבר שיש לטפחו, יש לשקוד עליו, ויש לשמרו יוםיום, כי אחרת הוא מתייבש וקמל, מתייבש ונובל, מתייבש ונופל.

אבל לא, זה לא אצלכם בפלייבוק, ובמקום לשקוד על אמון הציבור, לבל יאבד, אתם מאשימים את הציבור, לא את עצמכם. ראו: דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה (https://www.quimka.net/36060).

אתם גם מבקשים להחליף את הציבור (https://www.quimka.net/36407).

אבל האמת על יחסכם אל אמון הציבור היא אחרת לגמרי: אתם פוחדים ממנו פחדמוות, ובורחים ממנו כמפני אש (https://www.quimka.net/36180).

זאת האמת העירומה.

היום אתם מקוננים על כך שהפוליטיקאים הם הפוגעים בכם, באמון הציבור בכם, אבל אתם מטעים את עצמכם. כאשר רבבות ומאות אלפי אנשים יוצאים מבית המשפט עם טעם מר בפה” (כלשונו של חברכם יצחק זמיר), ובלון חוסרהאמון מתנפח ומתנפח די בסיכה פוליטית קטנה כדי להביא להתפוצצות.

ואכן, רבבות ומאות אלפי אנשים יוצאים מכם עם טעם מר בפה: זה מתחיל מלמטה, מבתיהמש לתעבורה ומלשכות ההוצאה לפועל, ומחלחל כלפי מעלה עד לביהמש העליון.

וזה לחלוטין לא קשור לפוליטיקה!

אם הייתם שוקדים על אמון הציבור, הציבור היה מתייצב לימינכם כחומה בצורה, גם כאשר הוא לא בהכרח אוהב את החלטותיכם.

שורש הבעייה שלכם: אמונו של המפסיד!

אתם אומרים: בכל משפט יש צד זוכה וצד בוכה, ואך טבעי הוא שהמפסיד ייצא ונפשו מרה, אבל זהו בדיוק שורש הבעייה שלכם: אתם לעולם לא חושבים על אמונו של הצד המפסיד, ולא זו בלבד, אלא שאחרי שהשכבתם אותו על הקרשים, אתם ממשיכים לבעוט בו, כדי להרתיע אותו מלשוב אליכם בעתיד.

אתם רק לא מביאים בחשבון כי מי שזכה אתמול, אתם תדפקו אותו מחר, ואז גם הוא יצטרף למעגל חוסר האמון בכם.

או, למשל, כיפופיהידיים שלכם, המלווים באיום בהוצאות“, ותמיד מכוונים כנגד הצד החלש: אתם לא יכולים לאיים על המדינה, אתם גם לא יכולים לאיים על חברות הביטוח, על הבנקים, על אף ישות שלא מנהליה ולא עורכי דינה משלמים מכיסם הפרטי את ההוצאותהאלה, שאינן אלא פעולותעונשין כנגד החלשים, המבקשים צדק, על עצם העובדה שהם מבקשים צדק.

כשאני מדבר על הצד המפסיד“, אני מתכוון גם לכל אלה שאינם צדדים במשפט, אבל יש להם עניין בתוצאותיו. אפשר לקרוא להם הציבור המפסיד.

על מה אדברה היום

אני לא כותב אלייך כדי שתברכי אותי ליום הולדתי, ותאחלי לי אריכות ימים.

אני כותב על משהו יותר רציני, רציני בהרבה.

בשנת 2014, ביום הולדתי ה-75, הצהרתי כי אני תולה את הנעלייםשלי ביום 16.10.2023, ואני מניח שהתאריך הזה אומר לך משהו.

בשנה שעברה, ביום הולדתי ה-81, הוספתי לעצמי עוד מטלה: להשיב את יחסי האמון בין הציבור לבין השופטים – כמו בראשונה, והיום אני מעלה הילוך בנושא הזה, כי נותרו לי רק שנתיים וקצת עד לתליית הנעליים, כאמור, ואני מקווה להשלים את המטלה הזאת תוך שנה אחת בלבד, עד ליום הולדתי הבא.

אני מזמין אתכם, ציבור השופטים, לשתף פעולה אתי בכתיבת הספר שכותרתו תהייה, ככל הנראה, “שופטינו כבראשונה“.

בספר הזה אני מתכונן לכלול מבחר ממאמרי בנושא, אותם פרסמתי במהלך השנים, ומן הסתם גם מאמרים חדשים, ברוח הזמן.

אשמח להעביר לעיונכם כל מאמר שעתיד להיכלל בספר, לשם תגובתכם (שתיכלל בו, אם תחפצו), וכן לקבל מכם כל מאמר משלכם, הדן בנושא.

כן, זה יהיה קשה לכם.

זה יהיה קשה, כי תצטרכו להביט במראה, תצטרכו להכיר בכך שגם לכם יש חלק באבדן האמון הציבורי בכם, שאתם כשלתם בשמירה על אמון הציבור בכם.

וזה יהיה קשה לכם, כי לא תוכלו להסתתר מאחורי הדוברות שלכם, שמדקלמת נוןסטופ שהדברים אינם ראויים לתגובה“, ושהשופטים אומרים את דברם רק בפסקי הדין ובהחלטותיהם“.

עם כל הכבוד, אני עדיין לא ראיתי פסקדין או החלטה בה השופטים מסבירים מדוע הם מתעלמים מטענותצ וראיות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש.

אני גם לא ראיתי פסקדין או החלטה בה אותו השופט מסביר מדוע, בשני פסקי דין אותם הוא כתב במקביל, הוא הגיע לתוצאות הפוכות, כאשר ההבדל היחיד בין התיקים הוא שמו של התובע/המערער/העותר.

אני מציע לכם מעין סולחה” – לא סולחה ביני, אישית, לביניכם, אלא ביניכם לבין הציבור כולו. לא תקבלו את ידי המושטת, הדבר, כמובן, יצויין בספר עצמו, כמקובל במקרים דומים (משהו מעין “עד כתיבתם של הדברים האלה מערכת המשפט לא טרחה להגיב“), ואחרי כן אתם תמשיכו להתבכיין ולהאשים את הציבור.

כך או כך – מומלץ לכם כי תשוו לנגדכם תמיד את הדברים האלה:

כי בדיוק כאן לקיתם בעיוורונכם.

ורק להזכירך: את הגדרתי כאדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית לא אני המצאתי על עצמי – אלא דווקא אתם הייתם אלה שאמרתי את זה עלי, לפני שהורדתם עלי את הגרזן.

והמטרה לתועלת הציבור“, עליה אני מדבר היום היא, כאמור, להשיב את יחסי האמון בין הציבור לבין השופטים – כמו בראשונה.

לא רוצים לשתף פעולה? אל תתבכיינו אחר כך על כך שהציבור לא מאמין בכם ולא מאמין לכם.

בברכה,

שמחה ניר, עוד

תמצית הפרקים הקודמים

זה כחמישה וחצי עשורים שאני לוחם – כמעט לבדי – למען טוהר המשפט והמנהל הציבורי במדינת ישראל, כאשר טוהר המשפט עומד במרכז האגנדה שלי, וכל השאר נגזר ממנו.

כל השאר נגזר מטוהר המשפט, משום שמערכת משפט מושחתת ומסואבת משחיתה כל חלקה טובה, ונותנת הכשרבגץ לכל המושחתים והמסואבים, ואילו מערכת משפט טהורה ונקייתכפיים לא תשאיר אבןעל אבן בחתירה לניקיוןהכפיים בכל המגזרים האחרים.

ומה, בסךהכל, אני מבקש מהשופטים? שיתייחסו לכל הטענות והראיות, ושלא יתעלמו מכאלה אשר אינן מתיישבות עם התוצאה עליה הם החליטו מראש. שלא יצפצפו על בני אדם“, כלשונו של הדר מישאל (“מישה“) חשין הצעיר, לפני שהוא עצמו התיישב על כורסת השופט העליון“, הסתאב כמו חבריו, ובעט מהמקפצה בכל הערכים שהטיף להם עד אז?

כל המאבק שלי בשופטים מתחיל ונגמר בנקודה האחתוהיחידה הזאת: החובה להתייחס לכל הטענות. היושר האינטלקטואלי של השופטים.

ההסלמה

והלא תשאלו: איך זה שמאבק אשר מתחיל ונגמר בנקודה אחת ויחידה מסלים לכדי מלחמת עולםכפי שאני נמצא בה?

התשובה נעוצה בכך ששופטי ישראל לא סובלים את הביקורת, מכים ללא ריסון בכל מי שמבקר אותם, ומצפים לכך שהמוכים יכרעו על ברכיהם, ילקקו להם את הישבן ובטון מתרפס יהמהמו אהבתי את אדוני“.

אלא מאי? לא תמיד זה עובד.

האידיוטים

מבקשינפשי חשבו שאם הם יכו בי אני אשתוק, אז אני לא שותק. הם מכים עוד, ואני מגיב עוד, הם מכים ואני מגיב, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף“, כלשונו של המשורר האהוב עלי, יהודה עמיחי זל.

התוצאה הייתה שהאידיוטים האלה ירו לעצמם ברגל, בכל הרגליים: כאשר עסקתי בעריכתדין היה לי זמן לכתיבת מאמר אחד בשבועיים, או בחודש, והייתי חייב להיזהר בלשוני ובמקלדתי, אבל אחרי שהם הוציאו אותי מהמקצוע הגעתי גם לפרסום של שלושה או ארבעה מאמרים ביום.

ולא רק שהם שחררו אותי ממגבלות הכמות, אלא שהם שחררו אותי גם מרצועות המשמעת“: אם הם היו משעים אותי לחודש אחד + חודשיים עלתנאי, ובהדרגה מעלים את המינון, הם היו משתיקים אותי לעולמים.

ואוי לנו שאידיוטים כאלה, שאינם מסוגלים לנהל אפילו את העניינים האגואיסטים שלהם, מנהלים לנו את מערכת המשפט כולה.

עוד לעניין זה: כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים.

ללא בושה

האם השופטים מכחישים את מה שאני טוען כנגדם זה כחמישה וחצי עשורים?

לא רק שהם לא מכחישים, אלא שהם גם מודים בכך, מהמקפצה: מותר לנו שלא להתייחס למה שלא מתחשק לנו להתייחס אליו.

קראו את המחזה אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור, ותבינו איך הדברים מתנהלים. תבינו איך יכולה מערכת המשפט הטובה בעולם” – מסכן העולם! – יכולה להרשיע אותך ברצח, כאשר אתה מביא את הנרצחאל דוכן העדים, והוא מעיד כי הוא חי, נושם ובועט, “מגמר לידתו ועד לרגע הזה ממש“.

רמתו וטהרו” …

בגלל המאבק שלי למען היושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל הוציאו אותי ממקצוע עריכתהדין. בשם רמתו וטהרו של מקצוע עריכתהדין (סע‘ 1 לחוק לשכת עורכי הדין – להלן: חלעה) הם אוסרים על עורכיהדין למתוח ביקורת על רמתו וטהרושל מקצוע השפיטה.

האם מבקשינפשי טוענים כי אני מוריד את רמתו וטהרושל המקצוע?

באו נראה מה הםעצמם אמרו עלי: ועד מחוז תלאביב – אלה אשר המשיכו לרדוף אותי גם 11 שנים אחרי שאני עברתי למחוז אחר, ושש שנים אחרי שהם הוציאו אותי מהמקצוע – אמר עלי שאני מקצוען“, ואילו ערכאות המשמעתשל הלשכה אמרו עלי שאני – שימו לב היטב:

אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית“.

ובית המשפט העליון אימץ את הקביעה הזאת, כדי ליצור את הרושם המזוייף שהוא לא דופק אותי בנפש חפצה, אלא רק משום שהוא מוכרח“.

ודוקו: זה לא מה שאני אומר על עצמי, ולא מה שמוקירי אומרים עלי – אלא מה שמבקשינפשי עצמם אמרו עלי!

אז אני אמשיך להאמין בצדקת דרכי ולפעול בכל נימי נפשי לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית.

האמונה בצדקת דרכי

בן שמונים ואחת שנים אנוכי היום, ומה שנותן לי את הכוח להמשיך הוא האמונה בצדקת דרכי, והאמונה החזקה עוד יותר שאני אראה את מטרותי, כולן או מקצתן, מתגשמות במהרה בימינו, אמן.

עד כמה יכול אדם להמשיך ללא ליאות

במערכת המשפט בישראל שופט פורש מהכהונה בגיל שבעים שנה ( + שלושת חודשי האקסטרה”). זה לא משום שבגיל הזה הוא כבר לא מתפקד, אלא מהחשש שהשתן יעלה לו לראש יותר מדי.

הבעייה היא שאם שופט מתחיל את הקריירה שלו בגיל 28, הוא תקוע במערכת כמסמרללאראש, ומרוב חלודה צריך לשרוף את כל המערכת כדי להוציא אותו משם.

לי אין שררה, וממילא השתן לא יכול לעלות לי לראש, ונשאלת השאלה עד מתי אמשיך לשאת בעול.

התשובה הראשונה שהייתי נותן היא כל עוד יהיה לי הכוח לעשות זאת.

אבל, במחשבה שנייה, שאלתי את עצמי עד כמה, ועד מתי, יכול וצריך אדם לפעול בכל נימי נפשו לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית, גם אם הוא מאמין בצדקת דרכו, וזאת כאשר הציבור – זה שבוחר את מחוקקיו ולא שותק כאשר הם, מצדם, נותנים לבעלישררה מושחתים את הכוח לפגוע במי שמותח עליהם ביקורת?

מצד אחד אומרים לי הקולות אשר בתוכי: שמחה תמשיך, תראה להם מי אתה.

מצד שני אני שואל את עצמי מדוע שלא אתן לציבור להתבשל במיציוהוא, ואני את תרומתי למין האנושי כבר נתתי?

והפשרה שאני עושה עם עצמי היא שאני תולה את הנעלייםשלי ביום 16.10.2023, היום בו תפרוש מנשיאות ביהמש העליון הגראציה אסתר חיות, אחרונת המושחתים שהיה לי הכבודהמפוקפק להכיראותם, כאשר קבעתי לעצמי את הדדלייןהזה (בינתיים נוספו מושחתים נוספים, אבל אי אפשר להזיז דדליינים האלה ללא הרף), אשר נכנסה ללשכת נשיא ביהמש העליון ביום 26.10.2017, עם פרישתה של הגראציה מרים נאור, מושחתת לא פחות.

אם חיות תפרוש קודם, אפרוש יחד איתה, כך הבטחתי. בימי ההולדת הקודמים הוספתי ובלבד שלא אפרוש לפני ה-15.6.2019, היום בו אגיע לגיל 80, כי אני עדיין צעיר, ועוד כוחי במתני“, אבל היום הזה הגיע, ועו”ד שנה עברה, וכמו שאתם נוכחים – אנוכי עדיין צעיר, עוד אני חי, נושם ובועט, ועוד כוחי במתני.

מה אעשה לאחר הפרישה? אולי אחזור לתחביבים הישנים, צילום – אותו זנחתי לפני למעלה משלושים שנה (וקצת חזרתי אליו), או טיסנאות, ממנה פרשתי לפני למעלה מחמישים שנה.

ואולי אתרכז בכתיבת דוקודרמות, דבר שהייתי רוצה לעשות יותר גם כיום, אבל, כמו שאמר משוררנו חיים נחמן ביאליק, עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה.

ויש לי, אם ממש יגרד לי בידיים“, יש לי גם תעודת חרט סוג גשל משרד העבודה.

אהרן ברק אמר אחרי שהמסך יירד, לא תשמעו ממני“, והוא עמד בדיבורו במידה חלקית (מאוד!), אבל אני לא אומר זאת, כי אתם תשמעו גם תשמעו ממני כאשר יהיה צורך בכך.

וכמובן שאם אקרא לשירות האומה, כשר המשפטים וזכויות האזרח, למשל, אבוא גם אחרי מאה ועשרים שנה, כי אני עדיין צעיר, ועוד כוחי, וגו‘.

ייחודי כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל

היו לנו הרבה שרי משפטים עד היום.

היו טובים יותר, היו גרועים יותר, והיו ממש נלעגים, אבל אף אחד לא בא לתפקיד הזה עם שיעוריבית מוכנים, עם אגנדה מוצהרתמראש, ברורה, רחבתהיקף וכוללת, לכל ההיבטים של המשפט בישראל.

כולם באו, כמו יוסי בנאי זל, להבדיל, “לשיר כדי להעביר את הזמן“.

אף שר משפטים לא ראה את עצמו כמייצג את ציבור צרכני המשפט מול הספקים – השופטים.

אף שר משפטים לא התייחס לתרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי ישראל.

שרת המשפטים עד לאחרונה, איילת הכושלת (איילת שקד, בשביל מנועי החיפוש) באה לעבודה הזאת, בשנת 2015, במטרה אחת: לחוקק את פסקת ההתגברות (ראו עוד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויותהאזרח הבא, מציע: איך אחזיר את אמון הציבור בבגץ!). על מנת להגשים את המטרה הזאת, התנאי שלה ושל מפלגתה, הבית היהודי, לכניסה לממשלה, היה שהיא תקבל את תיק המשפטים – תנאי שהם יכלו לעמוד עליו, כי בלעדיהם הייתה לביבי נתניהו הברירה בין ממשלת מרכזשמאל, לבין הליכה מידית לבחירות חוזרות.

לאיילת הכושלת הייתה רק בעיה אחת: משה כחלון, אשר ההסכם הקואליציוני אישר לו ולמפלגתו, כולנו, חופש הצבעה בכל הנוגע למערכת המשפט. לפיכך היה ברור לה מראש שאת המטרהבלעדיהאין היא לא תצליח להגשים, אבל היא התאהבה בכיסא עוד לפני שהיא התיישבה עליו.

מה נשאר לה, לכושלת, לעשות בלי פסקת ההתגברות? למלא את בית המשפט העליון בשופטים בעלי אוריינטציה פוליטית ימנית (היא קוראת להם שמרנים“, אבל אנחנו כבר מזמן איבדנו את תומתנו).

לא אכפת לי שבית המשפט העליון יתמלא שופטים ימניים, כמו שלא היה אכפת לי כאשר הוא היה מלא בשופטים שמאלנים – ובלבד שיהיו מחוייבים ליושר האינטלקטואלי, ולתרבות השפיטה הראוייה.

לאיילת הכושלת זה כלל לא היה אכפת. היא רצתה להחליף שופטים שמאלנים מושחתים ומסואבים בשופטים ימניים מושחתים ומסואבים – ואצלי זה לא יעבור.

אצלי, כשר המשפטים, זה לא יעבור – כי אני לא איילת שקד, ואני בא לעבודה הזאת עם אגנדה שאף שר משפטים עד היום לא הציג לציבור. שרי המשפטים עד היום לא הציגו לציבור אגנדה המתאימה לשר המשפטים של כווווווווולם“, כי הם לא ראו בכהונה המסויימת הזאת ייעוד, או מפעלחיים, אלא חלק מהשלל הפוליטי – כיסא בממשלה, אשר ככל שהוא קרוב יותר לראשות הממשלה (חוץ, ביטחון, אוצר, למשל) – הוא גם נחשקיותר.

אבל אני לא מחפש מקום בתור לראשות הממשלה, אלא את כהונת שר המשפטים וזכויות האזרח, לא יותר. שר המשפטים וזכויות האזרח של כוווווווולם!

אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע

כאשר שואלים אותי מה אני מצפה להשיג במאבקים שלי, אני עונה כי ציפייתהמינימום שלי היא היכולת לבוא אליכם עם האמרתי לכם“, ואם לא אני – צאצאי, ואם אצליח להשיג יותר – זה יהיה בונוס“.

המצב, נכון להיום, הוא שכבר לא נשארו לי מספיק חורים בחגורה, מרוב האמרתי לכםשלי, שכבר התגשמו.

להלן רשימה חלקית של תחזיות שלי, אשר כבר התגשמו, כדי שתזכרו שאמרתי לכם.

התחזית הכי עתיקה שאני מוצא בכתובים, והיא גם המשמעותית שלי:

תחת הכותרת אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט אמרתי לכם, בשנת 2000, כי תוך 5 שנים יירצח שופט בישראל? אמרתי לכם, וקיבלתם את זה תוך פחות מארבע שנים.

אמרתי לכם, באותה ההזדמנות, כי תוך אותם חמש השנים יתאבד שופט בישראל? בזה טעיתי טעות קשה, מביכה ומבישה, כי זה קרה רק אחרי עשר שנים וכמה חודשים. Mea culpa.

בעקבות הנעל שהושלכה בפרצופה של מערכת המשפט (דורית ביניש, הרווחת ביושר את הנעל הזאת! 28.1.2010) חזרתי ופרסמתי שוב את תחזיתי משנת 2000 (אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, פרסום חוזר, 29.1.2010), בתוספת הערה: את המאמר הזה פרסמתי לפני כמעט עשר שנים, ובו צפיתי גם את הנעל שתעוף אל פרצופה של דורית ביניש – מי שהפנים את התחזית שלי אז, לא צריך להיות מופתע היום.

ואז באה התאבדותו של השופט מוריס בןעטר זל (8.2.2011) ואישרה נתח נוסף מהתחזית שלי, משנת 2000:

על התאבדותו של השופט מוריס בןעטר: פנייה דחופה ליור וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת

דורית ביניש, לכי הבייתה, בגללך שופט התאבד!

ארבעה ימים לאחר מכן (12.2.2011) ראינו, סוףסוף כי שופטים אומרים את מה שאני אומר 45 שנים ויותר (נכון לאז; היום זה כחמישה וחצי עשורים) – אבל הם לוחשים את הדברים באזני העיתונאים – לא לציטוט ולא לייחוס“. ממש גיבורים.

ועוד תחזית שלי, שהולכת ומתגשמת: יום כיפור, התשעו: מערכת המשפט עוד לא קרסה, אבל היא כבר מת מהלך.

ומה שאני אומר על הפוליטיקאים ויחסם אל מערכת המשפט, כבר שנים רבות – שלא תרבות השפיטה היא המעניינת אותם, אלא תאימותה של התוצאה השיפוטית לאוריינטציה הפוליטית של המבקר– התאמת לאחרונה שוב: לא אמרתי לכם? עכשיו שוב השמאל תוקף את הבגץ – הפעם זהבה גלאון מחפשת דיניין.

והלאה, הסדר מקרי:

ראו, למשל, את מאמרי אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע! – מאמר בו קוננתי על מה שמדינת ישראל עוללה לעצמה בטיפשותה, ועל מה שנפשי בוכיה עליו (ונתתי שם שורה נוספת של קישורים לתחזיות קודמות שלי, שהתגשמו.

מקרה דוד בוקובזה: אמרתי לכם שזה יקרה!עוד על הייאוש אשר מביא אדם לשרוף את עצמו מול בית המשפט העליון.

אמרתי לכם: שי ניצן השקרן לא רוצה להתמודד על כס היועץ המשפטי לממשלה!

ברשימה קודמת הבעתי את ההשערה כי פרקליט המדינה הנוכחי, שי ניצן, פרש מהמירוץ לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, כדי להעלות את סיכוייו להגיע לביהמש העליון.

אשר יגורתי (ב): כצלה ושות‘, אמרתי לכם שיהיה כך – ולא האמנתם!

לכל אלה שתלו תקוות באשר גרוניס, ועכשיו הם מאוכזבים“: אמרתי לכם, ואני אמשיך להגיד לכם, עד שתבינו כי עקבאכילס של המשפט בישראל אינו הפוליטיזציה, אלא תרבות השפיטה

השופט אדמונד לוי, פעם שלישית: אחרי שגם שופטים אומרים את מה שאני אמרתי, וקומם אותך, אולי כבר תתנצל?

תוגברה האבטחה סביב השופט אדמונד לוי” … אמרתי לכם, אמרתי לו!

עד ששופטי ישראל לא יפנימו את הצורך באמון הציבור, ויעשו משהו למענו, יותר ויותר מהם ייזקקו לאבטחה אישית צמודה, ואפילו מתוגברת“.

יראון פסטינגר, אמרתי לכם שבומבך ידפוק אתכם!

כיצד, במוידיהם, בנו לעצמם יראון פסטינגר ושי סגל, בבחירות של שנת 2003, את היריב הקשוח ביותר לבחירות של שנת 2007 לראשות הלשכה.

על הצורך בביקורת על הפרקליטות – איך האידיוטים בראשות שי ניצן השקרן ירו לעצמם בכל הרגליים

ראו מה אמרתי לכם כאשר אליעזר גולדברג מונה לבחון את נושא הביקורת על הפרקליטים – אמרתי והתגשם.

גם יאיר לפיד לא מנהל מום עם טרוריסטים – אני מודאג, כי בסרט הזה כבר היינו, וכשלנו, ודברירהב מעידים על חולשה, לא על כוח.

ושוב, ממש לאחרונה:

זעקת המתמחים” – אמרתי לכם שאילן בומבך יוליך אתכם אלישאול, וקיבלתם את זה!

עוד אילן בומבך, הילד–טוב–ירושלים של המימסד המשפטי, לקח על עצמו – תמורת שכר–טירחה שמן – עבודה משפטית שאסור היה לו לקבלה, והוא לא עשה את הדבר הכי חשוב שיכול – וחייב – היה לעשות בתיק הזה, למען שולחיו.

ובהמשך לאותו הנושא: זעקת המתמחים” – אילן בומבך דפק אתכם גם בערעור (וגם רוחו של השופט יוסף אלרון לא תרפה מכם)!

על אמון הציבור בשופטיו

התחלתי את סקירת האמרתי לכם“, לעיל, בבעיית האמון של אהרן ברק, עליה כתבתי לפני 18 שנים, בהקשר למשפטו של אריה דרעי, ואכן, הבעייה הזאת של השופטים הולכת ומתמשכת, הולכת ומחריפה, אבל מערכת המשפט בוכה על אבדן אמון הציבור, ומאשימה בכך את כל הציבור ואשתו – רק לא את עצמה (דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה).

תארו לעצמכם לאילו גבהים היה ממריא אמון הציבור בשופטיו אם מערכת המשפט הייתה מקשיבה לרחשי ליבו של הציבור, מקשיבה לביקורת – לא של המחניפים, אלא של מבקרים נוקבים כמוני. מקשיבה, ומנסה לתקן את דרכיה, את תרבות השפיטה.

וכאשר אני מבקר את השופטים, איש לעולם לא יוכל לומר שהביקורת שלי עליהם היא מוטה פוליטית“, משום שאני לא מצפה מהם לתוצאה מסויימת, אלא שיגיעו לאיזו תוצאה שירצו – אבל בדרך הישר.

שיתייחסו לכל מה שטוענים בפניהם, ולכל הראיות שמציגים לפניהם – על כך, ורק על כך, אני רב איתם כבר למעלה מחמישים שנה.

אבל לא: ראו הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחדמוות, ובורחים ממנו כמפני אש?

ולסיכום, שופטים נכבדים: על אבדן אמון הציבור בכם, הגיע הזמן שתאשימו את עצמכם – לא את הציבור, ולא את הפוליטיקאים.

ולא את עוד שמחה ניר, שהוא הוגן כלפיכם הרבה יותר מאשר אתם הוגנים כלפיו.

ראו: גם כאשר אני מגן על שופטים ועובדיציבור אני יחיד מול רבים. זה גורלי, שם אני מראה כי שמחה ניר שתוקף שופטים זה אותו שמחה ניר שמדבר בשבחם, למרות שאותו שמחה ניר אינו הדובר שלכם. הוא הדובר של מצפונו, ושל מצפונו בלבד. והוא הדובר של מצפונו, גם כאשר כל העולם תוקף – ולא בצדק – שופט זה או אחר, או את השופטים כציבור.

ולסיום הדיון בנקודה הזאת, הרי מאמר המאחד את שני הנושאים: מרים כלענה: נאור לפעמים צודקת! – מאמר המראה עד כמה אני הוגן כלפי השופטים, ובמסגרת הזאת אני מציג עוד אמרתי לכםשהתגשם:

לא להאמין: דר יהודה יפרח מתגעגע לאהרן ברק!

לפני אחת עשרה שנים, תחת הכותרת מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, אמרתי:

אתם צחקתם עלי כאשר ניבאתי כי תוך חמש שנים מערכת המשפט תחטוף מכה אנושה וכואבת“, וגם נתתי דוגמאות למכות כאלה, והדוגמה הקשה מכולן התרחשה תוך פחות מארבע שנים.

אז לא רחוק היום וכולנו נתגעגע גם לאהרן ברק, ואם לא תשתנה השיטה, ונקבל את אשר גרוניס או אסתרקה חיות כנשיאי ביהמש העליון, אז נתגעגע כולנו גם לדורית ביניש. הללויה!!!

הנה, שוב אמרתי לכםשהתגשם. אומר ראש הדסק המשפטי:

זו לא רק השפלה של מתדיינים אלא גם רמיסת האתוס של בית המשפט העליון. אפילו אהרן ברק, הכהן הגדול של האקטביזם השיפוטי שהכריז מלא כל הארץ משפט‘, לא ירד כל כך נמוך. הוא נמנע באופן עקבי מניהול מלחמת חפירות שמגיעה למחוזות הזויים.

אני לא יודע מה זה מלחמת חפירות“, לשיטתו של ראש הדסק המשפטי, ולאילו מחוזות הזוייםברק הגיע, או שלא הגיע, אבל אנחנו מדינה חופשית, סופרלטיבים, כידוע, לא עולים כסף, ומותר לקשקש – כמה שרוצים.

כמה פאתטי: הסמנים הימניים של הימין הפוליטי, אלא שמאסו באהרן ברק ובדורית ביניש, וביקשו להמליך עליהם את אשר יגורתי (אשר גרוניס, בשביל מנועי החיפוש), אבל מאסו גם בו, קיבלו את מרים נאור ומאסו גם בה, מאסו בכולם עד כדי כך שהם כבר מתגעגעים לאהרן ברק.

אז הם קיבלו את אסתר חיות, ואני מחכה שהם יתגעגעו לדורית ביניש.

עכשיו מגיעה אלינו גם אסתר המלכה, היא אסתר חיות טרף, וגם היא מקשקשת כמו כל קודמיה: חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (י): אידיוטים, לכו הבייתה כולכם, ויפה שעה אחת קודם!

עוד על אמון הציבור בשופטיו

כאמור לעיל, וגם להלן, יש בדעתי לתלות את הנעליים ביום 16.10.23, בו אהיה בן 84 וכמה חודשים, כאשר אסתר חיות, הנשיאה הנוכחית, תגיע לגיל הפרישה. לתלות את הנעליים – אבל לא לשתוק. לתלות את הנעליים, אבל לנעול אותן שוב אם אקרא לדגל.

איך לממש את הבטחתי זו לעצמי – אני עדיין לא יודע, במיוחד משום שעדיין לא מצאתי את קימקא 2.0, שייקח את הלפיד וימשיך את מפעלחיי.

בינתיים, אולי כשלבהכנה לפרישה, יש בדעתי להתמקד בסניףשל המאבק שלי: שיקום האמון בין הציבור לשופטיו, והמכתב לשופטי נתניהו, אותו הבאתי בראשית הדברים, הוא ירייתהפתיחה.

קברתי אותם, אחדאחד

מבקשינפשי ביקשו – ועדיין מבקשים – לקבור אותי, סופית ומוחלטת, אבל בינתיים הם מתים בזה אחר זה. במקום להשכיב אותי אל הקרשים, הם עכשיו שוכבים מתחת לקרשים.

קברתי את לוי אדמונד, את אבןארי ארי, את שטיין הניה, את חשין מישאל, את אלון מנחם, את שחר טל ואת לנדוי משה. קברתי גם את דורון אפרים, ואת דינור עמנואל (שני אלה פרשו לפני שהוקם האתר של קימקא, אחרת גם הם היו חוטפים!). קברתי עוד צוררים, אבל חוששני שכבר איבדתי את הספירה.

לאחרונה קברתי גם את שמגר מאיר, נשיא החיים הקלים, נשיא הצביעות, נשיא הפינג–פונג; נשיא האיפה–ואיפה והמוסר ההוטנטוטי; נשיא הקמצנות, נשיא השרירות; נשיא החזירות; נשיא הגנבים: שמגר ענק? אולי בדורותיו!

כעת אני מחכה לבאבתור. למשל: אליקים רובינשטיין הנבל, השקרן, המושחת, האידיוט. אל דאגה, אליוקים: אתה כבר למדת כי אלוהי ישראל מתחשבן עם כל מי שמתנכל לעוד שמחה ניר, ושופטכלהארץ, כידוע לך, רואה הכל, ויודע הכל.

לא תנצחו אותי!

ראו איך שר יהורם גאון (ישנם גם ביצועים נוספים; מלים ולחן נעמי שמר):

בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד
ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא, לא, לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר!

ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו – אולי זה כבר מאוחר, מבחינתכם.

עוד הדרך רב!

היום הזה, 15.6.2021, אני בן 82 שנה. כוחי עדיין במתני, ואני לקחתי על עצמי מטרה בחיים: שר המשפטים וזכויות האזרח של מדינת ישראל.

אני יודע שזה לא מהיוםלמחר, וזה יכול לקחת שנים. אני לא בטוח שאראה משהו מזה בחיי שלי, אבל בלי מטרה אולטימטיבית לא מגיעים לשום מקום, ואם אשאיר אחרי את המטרה לא מושגת, כולי תקווה שיימצא קימקא 2.0, שימשיך את מפעלחיי.

המטרה הנלווית שהוספתי על עצמי בשנה הבאה, והיום אני מעלה הילוך, היא, כאמור, להשיב את האמון ההדדי בין הציבור לשופטיו. אני יודע שזה לא יהיה קל, ואני גם לא תמים עד כדי כך שאהיה בטוח בכך שזה אפשרי, בעיקר בגלל חוסר שיתוף הפעולה מצד השופטים, אבל את שלי אני אעשה, ואם השופטים לא ישתפו פעולה, יתקיים בהם הפסוק אין להם להלין אלא על עצמם (דבר שהם אומרים תדיר על אחרים – לעולם לא על עצמם.

לפני שבע שנים, תחת הכותרת בן שבעים וחמש שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני, הבטחתי לתלות את הנעליים ביום 16.10.23, בו אהיה בן 84 וכמה חודשים (כאשר אסתר חיות, הנשיאה הנוכחית, תגיע לגיל הפרישה), אבל הוספתי, וחזרתי על כך גם למעלה מכאן: כמובן שאם אקרא לשירות האומה, כשר המשפטים, למשל, אבוא גם אחרי מאה ועשרים, כי אני עדיין צעיר, ועוד כוחי, וגו‘.

הבעייה היא שלפעמים 120 שנה לא מספיקות, וישנם פהושם אנשים שלא מגיעים לגיל מאה ועשרים (בינתיים סידרתי לעצמי עד גיל 100, עם אופציה להארכה), אבל, כמו שאמר משוררנו הלאומי (וכבר צוטט לעיל) חיים נחמן ביאליק: עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה.

שמחה ניר, ארהב

מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים / חיים נחמן ביאליק

מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַבלָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

אַלנָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,

שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַלהַחֲלָלִים!

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַלצְרֹרוֹתָם,

שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,

דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים

עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵיגִיל לִשְׁלֹחַ

בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַלפְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.

וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּםהַדּוֹר רִאשׁוֹנָה

פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶתהַשְּׁמָמָה!

אַךְ אַליַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּןצַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –

אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:

לֵךְ! הַיּוֹם אֶלאֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –

לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –

בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –

תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵהפִיָּה.”

וְעַלפִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,

נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,

יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּןנוּן יִתֵּן קוֹל

עַלרֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,

דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;

גַּםהַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,

עוֹנֶה אַחֲרָיו: “יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!”

וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,

מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,

הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל

הַמִּתְפּוֹצֵץ עַלרָאשֵׁי הָעָם.

וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר

רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּםהַשָּׂר –

וּמַדּוּעַ לֹאיִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַלמָה

נִצָּב דּוּמָם כְּפוּףרֹאשׁ מוֹל הָהָר?

אֶתמָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?

מַהמְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?

לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶתמִי

תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַרנְבוֹ?

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶתמֹשֶה, אֶתמֹשֶה הַמֵּת!

וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם

כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,

אֶלמוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

תשרי, תרנז.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו” – אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר