*** בנימין עבאס, מחמוד טראמפ ודונלד נתניהו עושים שלום ***

Benjamin Abbas, Mahmoud Trump and Donald J. Netanyahu Make Peace in the Middle East

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן, אפריל 2017!

*** המאמר ה-4500: למרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***  איילת שקד – כשלון ושחיתות *רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! * מישאל חשין – קווים לדמותו *** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! *** אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות" *** בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


לא אבכה את חשין מישאל

שמחה ניר, עו"ד 19.09.2015 22:17
אין לו להלין, אלא על עצמו

אין לו להלין, אלא על עצמו


קווים לדמותו של מי שאמר על עצמו "איני יושב בביהמ"ש העליון כדי לדון בכל עוולות המדינה", ותשובה לתשפוכת הסופרלטיבים הנקשרים לצבוע שעזב אותנו ערב יום כיפור, בלי לבקש סליחה מאיש



לא אבכה את חשין מישאל

קווים לדמותו של מי שאמר על עצמו "איני יושב בבית המשפט העליון כדי לדון בכל עוולות המדינה", ותשובה לתשפוכת הסופרלטיבים הנקשרים לצבוע שעזב אותנו ערב יום כיפור, בלי לבקש סליחה מאיש

שמחה ניר, עו"ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

"נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!"

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

"לייק" לדף הפייסבוק עו"ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"?

בג"ץ 8743/14, שמחה ניר, עו"ד, נ' הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

חשין מישאל מת ביום שבת קודש, ו' בתשרי התשע"ו, 19.9.2015, שלושה ימים לפני ערב יום כיפור.

למצקצקים ומגלגלי העיניים, אשר, מן הסתם, יזכירו לי את "אחרי מות, קדושים אמור", אומר כי למרות האלצהיימר האקוטי והמתקדם שלי, אני זוכר היטב את האימרה היהודית הזאת, אבל אני גם זוכר את חטאיו של הצבוע, ואת חטאיו-הוא אני אזכיר היום.

עוד אזכיר להם, לצדקנים – אלה הטוענים כי "אין זה הוגן למתוח ביקורת על מי שכבר לא יכול להתגונן" – את תשובתי מימים-ימימה לטענה הזאת: מי שמשתין על כללי המשחק בחייו – שלא ייאחז בהם במותו; מי שמנצל לרעה את כוחו, משכיב את החלשים אל הקרשים וממשיך לבעוט בהם גם אז, שלא יבוא בטענות על מי שעושה לו את אותו הדבר כאשר הוא כבר מתחת לקרשים; ומי שלא מכין את הגנתו עוד בחייו – אין לו להלין אלא על עצמו (ביטוי ששופטינו אוהבים להשתמש כנגד אחרים – לעולם לא כנגד עצמם).

עכשיו, אדון חשין, תתכבד ותשמע את מה שלא רצית לשמוע בחייך העלובים, ואעשה זאת לא רק לפני שאתה מובא למנוחות – אין מנוחה לרשעים – אלא גם לפני שגופתך הספיקה להתקרר. הרי גם אלה שרצו להעתיר עליך את כל הסופרלטיבים האפשריים והבלתי-אפשריים לא חיכו עד שחום גופתך יירד אל "טמפרטורת החדר", ואולי גם אל "טמפרמנט החצר".

אדון חשין, אתה הייתי אחד ממורי בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים, וכמו שאני מרבה לספר, אם הייתי ממקד בנקודת-זמן אחת את כל מה שלמדתי בארבע שנותי בפקולטה, הייתה זאת כאשר אתה הפנית אצבע מאשימה אל קודמיך בבית המשפט העליון (השופטים חיים כהן שכתב את פסק-הדין עליו יצא קצפך, והשופטים משה זילברג ויואל זוסמן, אשר נתנו את חתימת ה"אני מסכים" שלהם).

וכה דיברת אליהם, אתה הנער בן ה-35:

כבוד בית המשפט, כאשר טוענים בפניכם טענות, אתם רשאים לקבלן או לדחותן, ואנחנו נכבד את פסיקתכם, גם אם אנחנו חלוקים עליה, אבל אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני אדם!

עם הקונצפציה הזאת, פרי תובנות שכבר הספקתי לרכוש במגעי עם שופטי ישראל עו"ד לפני כן, התחלתי את לימודי המשפטים, ולא קשה לחוש עד כמה עלז ליבי ועלץ כאשר שמעתי את התוכחה הזאת מפי בנו של מי שהיה בעבר ממלא-המקום הקבוע לנשיא ביהמ"ש העליון.

כאשר נכנסת אתה, חשין הבן, לבית המשפט העליון מלא ליבי תקווה שהנה-הנה רוח חדשה באה לצמרת המשפט בישראל, לפחות שופט אחד יתייחס בכבוד לטענותינו, המתדיינים, ואולי – מי יודע – אולי גם השופטים האחרים, בביהמ"ש העליון ובשאר בתי המשפט, יילכו בעקבותיך – לתפארת מדינת ישראל, ולתפארתה של מערכת המשפט הטובה בעולם (מסכנות האחרות!).

מהר מאוד התבדו תקוותי, ואתה, מישאל חשין הצבוע, גילית שאתה לא טוב מקודמיך, אותם הוקעת בשער-בת-רבים.

ולא זו בלבד, אלא שכאשר הצגתי אותך כמי ש"מצפצף על בני-אדם, כהגדרתו-הוא", אתה לא התביישת להתלונן עלי בפני קלגסי משטרת המחנה, היא לשכת עורכי הדין, שאתה, בימי נעוריך היפים, היית מעסקניה הבכירים.

מדוע לא אמרת לעצמך רגע-רגע, מישה, אולי האיש הזה צודק? אולי הסתאבתי, והכוח המשחית עליו הרציתי בפקולטה למשפטים השחית גם אותי?

אתה לא עשית זאת, אדון חשין, כי אתם השופטים לא מכירים באפשרות שאתם טועים, או אפילו מעוולים. אתם בני-האלים, אתם מלאכי-השמיים צחורי-הכנפיים, אתם מעל לכל ביקורת, אפילו ביקורת-עצמית.

בוא, אדון חשין, נחזור אל ה"אל תצפצפו על בני אדם" שלך: בערב ירושלמי אחד, במוסד אשר נקרא המרכז לאתיקה בירושלים, התקיים דיון ציבורי בנושא אתיקה שיפוטית.

אתה היית שם, אני הייתי שם, וכשהגיע תורו של הקהל להציג שאלות הזכרתי לך את ה"אל תצפצפו על בני אדם" שלך, ושאלתי אותך איך זה מתיישב עם התנהגויות השופטים בביהמ"ש העליון ובבתי המשפט האחרים, ואיך זה מתיישב עם התנהגותך שלך, כשופט.

תשובתך לשאלתי: אתה חצוף!

אני: אמרת את הדברים האלה, או לא?

אתה בשלך: אתה חצוף!

אני: אמרת או לא אמרת?

תשובתך: אתה חצוף!

יכולת, אדון חשין, לומר לא אמרתי זאת.

יכולת לומר: אכן, אמרתי, אבל טעיתי, ואני מצטער על כך.

יכולת גם לומר: אכן, אמרתי, וזו דעתי גם כיום, ואנחנו השופטים מחוייבים לנורמה הזאת, וגם מקיימים אותה.

יכולת לומר הרבה דברים, אבל כל מה שהיה לך, כל המטען האינטלקטואלי שלך, לא הספיק אלא כדי לחזור שוב ושוב על ה"אמת" הילדותית שלך, "אתה חצוף"...

אז נניח שאני חצוף, אבל אותו הערב לא הוקדש לנימוסיו והליכותיו של שמחה ניר, אלא לאתיקה שיפוטית, והשאלות אם לשופטים מותר לצפצף על בני אדם, ואם לשופט מותר לבגוד במה שהטיף לו בטרם היותו לשופט – אלה הן בלב-ליבה של האתיקה השיפוטית, ובלב-ליבו של מישאל חשין הצעיר, בנו של ממלא המקום הקבוע לנשיא ביהמ"ש העליון.

הסופרלטיבים לצבוע

אלה – כמה מפתיע – מקצת הסופרלטיבים שקיבלת אתה, הצבוע, עוד בטרם התקררה נבלתך (תרתי ניקודא, תרתי משמע):

במערכת המשפט מרכינים ראש על לכתך:

"השופט חשין היה אחד מענקי המשפט הישראלי בדורנו, תרומתו למערכת המשפט הייתה עצומה וייחודית".

שרת המשפטים איילת שקד סופדת לך בשם מערכת המשפט:

"פסיקותיו המקוריות של השופט חשין בשפתו הציורית ימשיכו להיות מופת ומקור השראה לדורות של משפטנים בעתיד. יהי זכרו ברוך".

שרת המשפטים לשעבר ח"כ ציפי לבני (המחנה הציוני), סופדת לך:

"השופט מישאל חשין נפטר היום והשאיר אחריו פסיקה חדה, ישירה, לא מתפשרת עטופה במילים של ספרות יפה, שבה עיצב, מילא תוכן ושמר את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. סוער באופיו, נלחם על דעותיו מאתגר את המונח 'מזג שיפוטי' ומחליף אותו בחדות מחשבה ולשון. הולך מאיתנו כשהוא כואב כאדם את מותו של בנו האהוב שניאור ונלחם כשופט על עצמאותה של מערכת המשפט. מי שירים יד על ביתי, על בית המשפט העליון, אגדע את ידו, אמר. מה שנראה לי אז כהתבטאות קשה, אולי מדי, חייב להישאר בימים אלה יותר מתמיד כציווי אחר מותו. תנחומיי לרות ולמשפחה. יהי זכרו ברוך".

יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג מביע צער על לכתך:

"כבוד השופט מישאל חשין אשר נפטר היום היה מענקי המשפט הישראלי. הוא המשיך את דרכו של אביו, משופטי העליון הראשונים והיה משפטן נדיר ומשומרי החותם של הדמוקרטיה ומערכת המשפט הישראלית. הישירות והכתיבה מעוררת ההשראה שלו הן מאבני היסוד של בניין הצדק הישראלי אשר לימדו אותנו שמירה על זכויות אדם ואזרח, שוויון וחופש ביטוי תוך הקפדה על ביטחון ישראל וזהותה היהודית והדמוקרטית. דווקא בימים אלה, בהם מתקיים מאבק על עצמאותו וחופש פעולתו של בית המשפט העליון, פסיקותיו ומורשתו השיפוטית יהדהדו ויסמנו דרך אמיצה ונכונה שלאורה עלינו לפעול".

אכן, סופרלטיבים לא עולים כסף, וחופש הביטוי מבטיח גם את הזכות לנפח לבריות את השכל עם סופרלטיבים ריקים-מתוכן, אבל לקשור לך, חשין מישאל, את כתר חופש הביטוי – זה כבר עלבון לאינטליגנציה של השומע.

טול, למשל, את הביטוי החביב לך תצטיין!... אתה, שסיימת את הפקולטה למשפטים בהצטיינות יתירה, הפריע לך, כשופט "גבוה לצדק", שאומרים לזולת "לך תצטיין" – ביטוי גס, לטעמך.

אז, לידיעתך, אני הוא אביו-מולידו של הביטוי לך תזדהה, בתשובה למגיבים אשר מדברים איוולת מאחורי מסך האנונימיות, בלי שיסתכנו בחשיפת איוולתם ברבים, אבל אתה הצהרת שאתה לא מכבד גם את המפרסמים בזהותם האמיתית.

ממש אביר חופש-הביטוי וזכויות האדם והאזרח. ממש "סמן דרך אמיצה שלאורה עלינו לפעול". ממש "חייב להישאר בימים אלה יותר מתמיד כציווי אחר מותו"...

והגעגועים של ציפי לבני אל אמירתך, שזכתה לגינויים מקיר-לקיר ("מי שירים יד על ביתי, על בית המשפט העליון, אגדע את ידו"), עליה היא אומרת עכשיו: מה שנראה לי אז כהתבטאות קשה, אולי מדי, חייב להישאר בימים אלה יותר מתמיד כציווי אחר מותו.

לא, לא הפריע לי, גם אז, השימוש במטאפורה "אגדע את ידו", אשר קוממה את הכל. הפריע לי שאתה ראית את בית המשפט כביתך-שלך, כרכושך הפרטי, וכל מי שניסה לאזן, במידת-מה, בין ריבונותו של המחוקק-הנבחר לבין ריבונותו של השופט-הממונה, אתה, הצבוע, ביקשת לגדוע את ידו.

אומרים עליך שהיית "מענקי המשפט הישראלי", וכל כיוצא בזה, אבל, כמו שהראיתי לעיל, היית גמד אינטלקטואלי ענק, אשר, כאשר הציגו לך את אמירותיך היפות בעבר מול האתיקה המכוערת שלך כאשר עברת אל צד בעלי-הכוח – כל מה שהיה לך לומר הוא "אתה חצוף".

א-פרופו ההגנה על זכויות האדם והאזרח

אדון חשין, חברתך דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, אומרת עליך כי היית "לוחם ללא חת לתיקון כל עוול בקרבנו, להגשמת השוויון בפני החוק ...", אלא שהיא שכחה, כנראה, את מה שאתה אמרת על עצמך, כפי שכתב לה שבתאי עזריאל ז"ל ביום 2.11.2005: "אינני יושב בבית המשפט העליון בכדי לדון בכל עוולות המדינה". כך אמרת על עצמך ביום 7.4.98, בדיון בתיק בג"ץ 6537/97.

וכיוון דקאמר אדם קרוב אצל עצמו, האם חברתך דורית לא הגזימה?

לך תצטיין כמורה לספרות

אכן, כפי שמרבים לדבר בשבחך, לשונך הייתה עשירה וציורית – הלוואי ויכולתי כמוך.

אבל השאלה היא מה עשית בלשונך חוץ מאשר לדחוף אותך לאן שלא צריך.

טול, לדוגמה, את פסק-דינך בן 33 המלים בפרשת בנק המזרחי:

דעתי היא כדעת חבריי, הנשיא שמגר והנשיא ברק. דעתי היא כדעתם, כי החוק המתקן, עלה בידו לעבור מחסומים שהציב לפניו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי אין עוד להידרש לנושא החוקיות-החוקתיות של אותו חוק.

נו, ומה אתה עושה אחרי שאתה עצמך מגדיר את נושא ה"חוקיות-חוקתיות" של אותו החוק כעניין "אגבי", אשר "אין עוד להידרש לו"? אתה נדרש גם נדרש לו, ומוסיף הערת-אגב בת 39,074 מלים, בה אתה אומר מעין "מה היית פוסק אילו" היה עליך להידרש לנושא אשר, לדעתך, "אין עוד להידרש לו".

אתה מוציא מתחת ידך פסק-דין בן 39,107 מלים, אשר 99.91561613010458 אחוז ממנו הוא הערת-אגב שהיא מיותרת גם לשיטתך, כאשר באותה העת ביהמ"ש העליון סובל מפיגורים יותר מאשר כל בתיהמ"ש האחרים, וכאשר נאשמים יושבים בכלא בהמתנה לדיון בערעוריהם, ואתה – שמאשים אחרים ב"חוצפה" – אתה אומר:

חבריי, הנשיא שמגר והנשיא ברק, הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה חוקי היסוד. אך מעט לקט, שכחה ופאה הותירו אחריהם. מתוכם אמרתי אאסוף אל חיקי שתיים-שלוש שיבולים, אותן אטחן ומהן אופה את פתי שלי.

אכן, לשון ציורית ויפהפיה, אבל מה אתה עושה עם אותן "שתיים-שלוש שיבולים"? אתה אפית מהן פיתה ענקית, ענקית ועבשה.

אדון חשין, דבש זה דבר טוב וטעים, בריא ומזין, אבל ארוחה ש-999.2 פרומיל ממנה היא דבש טהור אינה ארוחה, אלא מנה גדושה של רעל, המזיק לבריאות.

מה אאחל לך, במה אברכך?

יכולתי, ערב יום-כיפור הבא עלינו לטובה, לאחל לך כי תיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי-תופת, אבל את ה"כבוד" הזה הענקתי לחברך, אליקים רובינשטיין השקרן לפני ארבע שנים, ערב יום כיפור התשע"ב.

אני גם לא יכול לאחל לך שתמות בייסורים, כי אתה כבר מת, וכדי שתמות בייסורים אש הגהינום צריכה לבוא קודם.

כן, נודע ביהודה כי בחודשי חייך האחרונים סבלת ממחלת הסרטן, אבל כנראה שלא סבלת מספיק, לא סבלת מידה-כנגד-מידתך.

מה אאחל לך, איפוא? אאחל לך שהסטודנטים למשפטים של העתיד ישכילו להבין איזה נאד נפוח היית בשבתך בשערי משפט 1, ירושלים.

אתה חייב לי עוד תשובה

אתה חייב לי תשובה אמיתית וכנה לשאלה אמיתית וכנה שהצגתי לך בעבר.

במאמרי מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת "שק בתחת"? הבאתי את סיפורו של אביך, שניאור זלמן חשין ז"ל, כפי שהובא מפיך שלך.

בשנת 1948, כאשר אביך כיהן כשופט בית המשפט המחוזי וכבר יומיים לאחר שאושר קידומו לביהמ"ש העליון, הוא הוזמן ל"שיחת בירור" עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, יעקב שמשון שפירא, ונדרש להשיב על ההאשמה שהוטחה בו, שלפיה הוא משתייך למפלגה הרוויזיוניסטית. אביך הכחיש את הדבר, אך נדרש להציג הוכחות שאמת בפיו, והוא אף אולץ לשגר מעין כתב הגנה משפיל ומביך אל שר המשפטים דאז, פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן).

ה"תחקיר" המשפיל הזה החליש את בריאותו של חשין האב, ואתה אמרת: "היום ההוא הרג את אבא שלי".

ואכן, כפי שאנחנו למדים, "חשין סבל מבריאות לקויה במהלך כהונתו כשופט בבית המשפט העליון", ונפטר ביום 29.12.1959, כשהוא בן 56 שנים בלבד – 23 שנים צעיר ממך, ביומך האחרון מעל לקרשים – ואם "אותו היום" לא היה "הורג אותו", הוא היה מסיים את כהונתו בגיל 70, כשמאחוריו 36 שנות שיפוט – מהן כעשרים וחמש שנים כשופט ביהמ"ש העליון, מתוכן אחת עשרה שנים כממלא-מקום קבוע לנשיא ביהמ"ש העליון, ותשע שנים נוספות כנשיא בית המשפט העליון.

את המאמר סיימתי בשאלה "טורדנית וקנטרנית" לבנו של חשין האב ז"ל, הוא אנין-הסגנון מישאל ("אל תצפצפו על בני-אדם!") חשין:

אם היית יכול, היום, להחזיר לחיים גם את אביך וגם את היועץ המשפטי דאז, יעקב שמשון שפירא, בתנאי שהוא יאמר לשפירא שק בתחת על ההזמנה ל"תשאול" המשפיל אשר "הרג אותו", כדבריך: האם הייתה מקבל את התנאי הזה?

הייתי שמח לשמוע את תשובתך לשאלה הזאת. בתמורה אני מוכן למחוק את המאמר הזה – כולו.

על מה לא אסלח לך

באיגרתי לחברך אליקים רובינשטיין השקרן, לו, כאמור איחלתי שייצלה באש הגהינום, שימות בייסורי-תופת, אמרתי לו:

בעבר הייתי מפרסם לקראת כל יום כיפור מאמר שכותרתו למי לא אסלח השנה, אבל לא עוד.

לא עוד, כי לגבי אנשים כמוך זה חסר-ערך. להגיד לך שאני "לא סולח" לך, זה כמו להגיד לאיסמעאיל הנייה שאני "לא סולח" לו על שיגור טילים ופצמ"רים אל מטרות אזרחיות בישראל.

אז אני לא אתבזה באמירה שאני "לא אסלח" לך. אתה בכלל לא "פונקציה" שאפשר לקשור אותה עם סליחות והיעדר סליחות.

הייתי אומר את זה, ואני אומר את זה, גם לך, כי גם אתה לא פונקציה שאפשר לקשור אותה עם סליחות והיעדר סליחות.

יחד עם זאת, בכל זאת הייתי חוזר לרגע אל ה"לא אסלח": לא אסלח לך על כך שאתה הולך ולא לוקח אתך גם את חברך, אליקים רובינשטיין השקרן.

רק אל תאמר ...

בדברי אל חברך רובינשטיין אמרתי לו:

אני יודע מה תגיב, לפחות בפני מקורביך: שמחה ניר מרגיש שנעשה לו עוול, הוא ממורמר, ולכן הוא איבד שליטה על עצמו ...

אז תרשום לפניך: הרגשותיו של שמחה ניר אינן רלוואנטיות. השאלה אינה מהן רגשותיו של שמחה ניר, אלא מה עשה אליקים רובינשטיין, ומה מגיע לו על כך.

אותו הדבר אני אומר לך: לא שמחה ניר עומד כאן לדיאגנוזה, אלא חשין מישאל הצבוע.

שלום אדון חשין, לך ואל תחזור לעולם.

תזכורת למצקצקים ולצדקנים מגלגלי העיניים

אני מזכיר לכם את מה שכתבתי לעיל, בראשית הדברים, כי אצלכם הזיכרון חלש וסלקטיבי:

מי שמשתין על כללי המשחק בחייו – שלא ייאחז בהם במותו; מי שמנצל לרעה את כוחו, משכיב את החלשים אל הקרשים וממשיך לבעוט בהם גם אז, שלא יבוא בטענות על מי שעושה לו את אותו הדבר כאשר הוא כבר מתחת לקרשים; ומי שלא מכין את הגנתו עוד בחייו – אין לו להלין אלא על עצמו!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור "הוספת תגובה" (למטה מכאן)

אל תאמרו "מבחן בוזגלו" – אמרו "מבחן אלישבע"*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו"ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה