על מו”מ שמו”מ – ישראל, הערבים והאמריקאים: נאום-תשובה לד”ר ישראל בר-ניר
קישור מקוצר למאמר הזה: http://quimka.net/55793
תרגילי המו“ם שאתה מלגלג עליהם אינם המצאה של המזרח התיכון – הם מקובלים בכל העולם

מחיר כואב
שמחה ניר, עו”ד
בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים
לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?
בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
תחת הכותרת מו“מ שמו“מ – ישראל, הערבים והאמריקאים, וכותרת המשנה המאמר הזה התפרסם בינואר 2014. מעט מאוד השתנה בחמש השנים שחלפו, למעט יציאה מהתמונה של כמה מהנפשות הפועלות, מביא לנו הד“ר בר–ניר דברים שמן הראוי להתייחס אליהם.
כך, למשל:
ממשלת ישראל מנהלת משא ומתן. משא ומתן עם מי? לא ברור. משא ומתן על מה? גם זה לא ברור. משא ומתן לשם מה? זה עוד פחות ברור.
לי דווקא הכל ברור:
המשא ומתן הוא עם מי שעליו דיברה ועדת אדמונד לוי, יקירת הימין המסתמך עליה בלי לקרוא את הדוח שלה (ההדגשות באות עבה במובאות כאן ואילך הן שלי, ההדגשות בקו תחתי הן במקור):
“לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”.
על מה מנהלת ממשלת ישראל משא ומתן? גם זה ברור לי, אם כי לא בדיוק מה שוועדת אדמונד קבעה. ממשלת ישראל מנהלת פסיבדו–מום שמטרתו היא אחת: להראות שהיא שוחרת–שלום כפייתית, ואילו הערבים הם סרבני–שלום חסרי–תקנה:
Does Israel really want peace with the Palestinians?
והלאה, תחת ראש הפרק מו“מ ללא תנאים, אתה אומר:
משא ומתן, או בקיצור מו“מ, הוא תהליך בו שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בתהליך כזה, כל אחד מהצדדים מעלה את דרישותיו ומגיב על דרישותיו של הצד השני, כשהמטרה היא להגיע לפשרה בה כל צד מקבל חלק מדרישותיו ומוותר על חלק מהן.
ככה מתנהל מו“מ בכל מקום, אבל לא במזרח התיכון. בארץ הקודש כללי המשחק שונים. מה שמקובל על כל אומות העולם איננו מספיק טוב לעם היושב בציון. במזרח התיכון, לפני שמתחילים במו“מ, מנהלים מו“מ על המו“מ. מעבר לשאלות הרות גורל כמו האם המו“מ יתנהל בעמידה או בישיבה, איזה כיבוד יוגש למשתתפים במהלך המו“מ, ומי ייכנס ראשון לחדר – ציפי לבני או שלמה מולכו, המו“מ על המו“מ צריך לתת תשובה לשאלה המרכזית – באלו תנאים הערבים בכלל יסכימו לקחת חלק במו“מ.
זה דווקא ברור מאוד, וחבל, ישראל, שלא תפסת את זה עד עכשיו: כאשר לערבים (בניגוד לוועדת אדמונד, אתה מדבר על “הערבים“, וכנראה שגם ממשלות ישראל רואות בהם “ערבים” ולא “נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”) ברור שביבי לא מתכוון לתת להם שום דבר, ורק נכנס למום כדי להפיק תועלת פוליטית מעצם קיומו, אך טבעי הוא שהצד–שכנגד יגיד לו ביבי, אתה רוצה מום–לשם–מום – אנחנו דורשים תמורה בעד הסחורה שאנחנו מספקים לך.
ויש עוד מניע לכך: נניח שנציגי העם הפלסטיני באים לשולחן המום, יושבים ודנים, ובסוף חוזרים בידיים ריקות, ועם תדמית של סרבני–שלום – איזה פרצוף יהיה להם בעיני הציבור שלהם?
אז הם אומרים לביבי: אתה רוצה שיחות “שלום” בלי לתת לנו שום דבר? או קיי, אנחנו רוצים שחרור אסירים. לא רוצה – לא צריך!
ראו: ציפי לבני ומחמוד עבאס מנהלים שיחות מדיניות (דוקודרמה).
וזה אומר שלא רק היהודים יודעים פרקים בהלכות מיקח וממכר – גם שכניהם הערבים יודעים דבר או שניים בעניין הזה.
ואגב: זה לא רק במזרח התיכון, אלא גם אצל יקירך, דונאלד טראמפ:
וגם אצל האיראנים אותו הדבר:
אז למה לקשקש ולומר שזה רק במזה“ת?!
והלאה:
המילה “תנאים” צורמת באוזניו של נתניהו. אחרי ככלות הכל הוא הבטיח לבוחריו שהמו“מ עם הערבים יתנהל בלי תנאים מוקדמים (כאמור, הדגשה זו במקור).
אכן, לבוחריו הוא הבטיח מה שהוא הבטיח, וכולנו יודעים מהן הבטחות בחירות, אבל לערבים הוא בא גם בא עם תנאים מוקדמים: מדינה אחת לשני העמים – off the table, שתי מדינות לשני העמים – off the table, בירה פלשתינאית בירושלים – off the table, וחוץ מזה – ללא תנאים מוקדמים …
המילה “תנאים” צורמת באזניו של ביבי כשהיא באה מפיהם של אחרים – לא כשהיא באה ממנו.
הלאה:
ובאמת, ישראל לא הציגה תנאים מוקדמים להשתתפותה במו“מ. אבל מה לעשות, הערבים אינם חושבים שהבטחותיו של נתניהו מחייבות אותם.
לא הציגה?
האם באמת מדינת ישראל הייתה – ועודה – מוכנה למום עם הפלשתינאים בלי שום offs the table?!
ומדוע הבטחותיו של מישהו אחר צריכות לחייב אותם, במיוחד כאשר – גם לשיטתך, ישראל! – הבטחות של פוליטיקאים לא מחייבות אותם, אפילו כאשר הם עוברים מגדר הבטחות לגדר הסכמים? תקן אותי אם אני טועה.
הלאה:
הם לא התחייבו שלהם לא יהיו תנאים מוקדמים.
גם ביבי לא התחייב, אלא לבוחריו, וכדי להראות עד כמה הוא יהיה קשוח עם הערבים.
ההבטחות של ביבי “ללא תנאים מוקדמים“, מיינד יו, משמעותם לא הייתה ש“אנחנו“, בחתירתנו לשלום, לא נציג תנאים מוקדמים, אלא שאנחנו, בחתירתנו להקפאת המצב, לא נסכים שהערבים יציגו לנו תנאים מוקדמים.
יחי ההבדל הקטן.
והלאה:
איך יוצאים מזה? והנה בא לציון גואל – את המילה “תנאים” מחליפים במילה “מחוות“. ישראל תבצע מחוות על מנת לרצות את הערבים שייאותו לקחת חלק במו“מ. מחוות זה לא תנאים. מחווה זה דבר שאתה עושה מרצונך החופשי, לעומת זאת תנאי זה דבר שכופים עליך לעשותו. המו“מ על המו“מ אפשר את קיום המו“מ.
נו, ומה החידוש?
האם לא מוכר לך, ישראל, המונח “מזכר הבנה“, כאשר יש מניעה לעשות הסכם פורמלי (נניח שיש צורך באישור הקונגרס)?
אז אם אפשר לומר “מזכר הבנה” במקום “הסכם“, אפשר גם לומר “מחוות” במקום “תנאים מוקדמים“, במקום שרוצים להתקדם, אבל ישנם מחסומים, כגון מחסומי–אגו.
והלאה:
המחוות שישראל הסכימה לעשות “מרצונה החופשי” הן שחרור של אסירים ערביים. בעיני הצד הערבי הרעיון מצא חן והם הפכו אותו מייד לנושא המרכזי של המו“מ. אבו מאזן הודיע קבל עם ועדה שהמו“מ יימשך עד שאחרון האסירים ישוחרר. כדי לא לתת לערבים סיבה להפסיק את המו“מ בטרם עת, על ממשלת ישראל להכין מאגר גדול של אסירים ולפרוס את תהליך שחרור האסירים על פני הרבה פעימות. ככה אפשר יהיה למשוך את המו“מ עד אין קץ, ובינתיים, כמו בבדיחה ידועה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.
אתה, ישראל, מציג את זה כאילו הערבים רוצים לשטות בביבי, אבל אם תקרא כאן, תראה שגם את ביבי לא עשו באצבע, וגם הוא לא קוטל קנים בשטיקים האלה.
והלאה:
עד שזה יקרה, המו“מ ימשיך להתנהל כבעבר. מאידך, מאחר וישראל לא הציבה תנאים משלה, גם פיגועי הטרור יימשכו כבעבר. זאת היא התגשמות חזון השלום של יוסי שריד – עם קצת טרור אפשר לחיות. הוא לא טרח להגדיר כמה קצת זה “קצת“.
בטח שישראל לא הציבה תנאים משלה, חוץ מכך שמדינה אחת לשני העמים – off the table, שתי מדינות לשני העמים – off the table, בירה פלשתינאית בירושלים – off the table, וחוץ מזה – ללא תנאים מוקדמים …
בעניין “קצת הטרור“, ומתוך הנחה שפרשנותך לגבי חזון השלום של יוסי שריד אכן נכונה (וכידוע לך, אני לא מקבל בעיניים עצומות פרשנות של אחרים לטקסט בלי לראות את הטקסט עצמו, אותו אתה לא מביא), אז יש לי הפתעות בשבילך: נאמני ארץ ישראל השלמה מוכנים לסבול 2000 שנים ויותר של הרבה טרור והרבה דם יהודי שפוך, ולא לוותר אפילו על גרגר–חול אחד מגבולות ההבטחה.
איפה יוסי שריד, ואיפה הם.
והלאה:
בצד הערבי, שלא התחייב שלא יהיו לו תנאים מוקדמים, לדברים יש דינמיקה אחרת. דרישות חדשות צצות אצלם כפטריות אחרי גשם. כרגע על הפרק הצהרתו של אבו מאזן שהוא יסרב להקים מדינה פלשתינאית אם ישראל לא תוותר על בקעת הירדן, אם ישראל לא תוותר על ירושלים, אם ישראל לא תסכים לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה – הרשימה מתמשכת בלי שרואים את הסוף. זה כבר השיא – אבו מאזן מאיים על ממשלת ישראל שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית! זה מזכיר את הסיפור על הרשל‘ה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא ילך לישון רעב.
השאלה היא מה הפסול בהצגת דרישות חדשות במהלך מום לעשיית הסכם?
ולגבי האיום של של אבו מאזו שהוא “לא יקים מדינה פלשתינאית” – כאן אני לא מוכן לקבל את הפרשנות שלך בלי הטקסט המקורי.
והלאה:
נתניהו חוזר השכם והערב על הדרישה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מאחר ואינני יודע מה עובר במוחו של נתניהו, אני אפילו לא מנסה להבין מה הוא רוצה להשיג. נניח לרגע שאבו מאזן יגיד שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מחר יחליף אותו אבו אחר ויגיד שהוא לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אז לאיזה “אבו” צריך להאמין?
הערה מצויינת, ישראל, ואני אסביר לך.
בתום מו“ם ממושך על ההתנחלויות והבנייה בירושלים ביבי הציג את הדרישה הזאת, בידעו שאבו מאזן לא יסכים לה, וזה איפשר לו לומר הערבים לא רוצים שלום, הם אפילו לא מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית!
אם ביבי היה חושש שאבו מאזן היה מסכים, הוא לא היה מעלה את ההצעה הזאת.
אם אבו מאזן היה “חושב כיהודי“, הוא היה מסכים, וביבי היה נשאר עם הלשון בחוץ.
ואם אבו מאזן היה מתוחכם יותר הוא היה אומר אנחנו מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית, בתנאי שאתם תכירו בפלשתינאים כעם.
ואם גם זה לא היה עוזר, והוא היה שועה לעצתי, הוא היה מביא להתפרקות–מרצון של הרש“פ, מחזיר לביבי את המפתחות, ומשאיר לו להתמודד עם הכאוס שישתרר בשטח.
מכל מקום, יפה שאתה מבקר גם את ביבי – ובהחלט בצדק!
תחת ראש הפרק מו“מ – השיטה הנורווגית אתה אומר:
זה פיתוח ישראלי מקורי, מה שהוא בנוסח הראש היהודי ימציא לנו פטנטים. השיטה נוסתה לראשונה בבירת ארץ הפיורדים, ומכאן הכינוי “השיטה הנורווגית“. גם בשיטה הנורווגית שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. אבל, וזה החידוש שבשיטה, המו“מ מתנהל לא בין הצדדים, אלא בין חברי המשלחות של כל אחד מהצדדים לבין עצמם. בצד הישראלי המו“מ הוא על מה להציע לערבים, ובהשאלה מההגדה של פסח כל המציע יותר הרי זה משובח. במקביל, בצד הערבי המו“מ הוא על השאלה אלו מההצעות הישראליות כדאי לקבל מיד, ואלו מהן יש לשמור כאופציות למימוש במועד יותר מאוחר.
אז לא, ישראל, זה לא חידוש, זו התייעצות פנימית של חברי כל משלחת ומשלחת: במקום לחזור לארצם לצורך ההתייעצות, הם עושים זאת בחדר הסמוך.
אתה מוסיף:
לפני מספר שנים הלכתי לשמוע הרצאה של נציג מהקונסוליה הישראלית באזור מגורי. המרצה, בחור צעיר שהיה חבר זוטר במשלחת שניהלה את המו“מ עם הערבים באוסלו, סיפר על חוויותיו מאותו אירוע. בין השאר הוא תאר את אחד מחברי המשלחת שהיה משפטן. לדברי המרצה האיש היה “מומחה שאין שני לו למשפט בין לאומי“. “אשף משפטי ללא מתחרים“. המומחה הזה, לדברי המרצה, סובב את חברי המשלחת הערבית על האצבע הקטנה.
ומקשה:
השאלה מי סובב את מי באוסלו היא נושא לדיון נפרד. אבל השחצנות, הגישה של אני ואפסי עוד – אנחנו מסובבים אותם, הייתה תמיד נר לרגלי עושי השלום הישראלים.
אוקיי, שוב אומר כי יפה שאתה מבקר גם אם ישראל, אבל יש לי הרגשה עמומה שאתה מבליע, דרך הכניסה האחורית, ביקורת על אוסלו ועל המגעים המדיניים, בלי צורך להציג עמדה מסודרת, ולהגן עליה. תציג עמדה מסודרת, ונדבר.
אסתפק בכך הפעם, אבל לא בלי להתייחס לכותרת הפתיח שלך: אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, עדיף שיכאב לצד השני.
השאלה היא, איך לא, עד כמה זה כואב, מהו השלום (מבחינת התוכן והביטחונות), ומה תאמר אם גם הצד השני מוכן לשלם מחיר כואב.
נניח שהפלשתינאים מוכנים לשלם מחיר כואב עבור השלום: לוותר על השאיפה לחיסול מדינת ישראל, ולהסתפק במדינה על 20% מה“שטחים“, בתנאי שאתה, ישראל בר–ניר, תסכים לקיצוץ אצבע מאצבעותיך: מחיר כואב, ללא ספק – אבל האם באמת לא תסכים לשלם את המחיר הזה תמורת הסדר מדיני שיחסוך אלפיים שנים של שפיכות דם יהודי?
כן, כן … אתה תגיד שעל הערבים אי אפשר לסמוך, אבל זה חורג מהשאלה, כי כבר דיברתי לעיל על הצורך בביטחונות, ואם אין בטחונות, ממילא אין הסכם ואין צורך לשלם כל מחיר – לא כואב ולא שאינו כואב.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא