על מו”מ שמו”מ – ישראל, הערבים והאמריקאים: נאום-תשובה לד”ר ישראל בר-ניר

קישור מקוצר למאמר הזה: http://quimka.net/55793

תרגילי המום שאתה מלגלג עליהם אינם המצאה של המזרח התיכון – הם מקובלים בכל העולם

מחיר כואב

שמחה ניר, עו”ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תחת הכותרת מומ שמומ – ישראל, הערבים והאמריקאים, וכותרת המשנה המאמר הזה התפרסם בינואר 2014. מעט מאוד השתנה בחמש השנים שחלפו, למעט יציאה מהתמונה של כמה מהנפשות הפועלות, מביא לנו הדר ברניר דברים שמן הראוי להתייחס אליהם.

כך, למשל:

ממשלת ישראל מנהלת משא ומתן. משא ומתן עם מי? לא ברור. משא ומתן על מה? גם זה לא ברור. משא ומתן לשם מה? זה עוד פחות ברור.

לי דווקא הכל ברור:

המשא ומתן הוא עם מי שעליו דיברה ועדת אדמונד לוי, יקירת הימין המסתמך עליה בלי לקרוא את הדוח שלה (ההדגשות באות עבה במובאות כאן ואילך הן שלי, ההדגשות בקו תחתי הן במקור):

לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”.

על מה מנהלת ממשלת ישראל משא ומתן? גם זה ברור לי, אם כי לא בדיוק מה שוועדת אדמונד קבעה. ממשלת ישראל מנהלת פסיבדומום שמטרתו היא אחת: להראות שהיא שוחרתשלום כפייתית, ואילו הערבים הם סרבנישלום חסריתקנה:

Does Israel really want peace with the Palestinians?

והלאה, תחת ראש הפרק מומ ללא תנאים, אתה אומר:

משא ומתן, או בקיצור מומ, הוא תהליך בו שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בתהליך כזה, כל אחד מהצדדים מעלה את דרישותיו ומגיב על דרישותיו של הצד השני, כשהמטרה היא להגיע לפשרה בה כל צד מקבל חלק מדרישותיו ומוותר על חלק מהן.

ככה מתנהל מומ בכל מקום, אבל לא במזרח התיכון. בארץ הקודש כללי המשחק שונים. מה שמקובל על כל אומות העולם איננו מספיק טוב לעם היושב בציון. במזרח התיכון, לפני שמתחילים במומ, מנהלים מומ על המומ. מעבר לשאלות הרות גורל כמו האם המומ יתנהל בעמידה או בישיבה, איזה כיבוד יוגש למשתתפים במהלך המומ, ומי ייכנס ראשון לחדר – ציפי לבני או שלמה מולכו, המומ על המומ צריך לתת תשובה לשאלה המרכזית – באלו תנאים הערבים בכלל יסכימו לקחת חלק במומ.

זה דווקא ברור מאוד, וחבל, ישראל, שלא תפסת את זה עד עכשיו: כאשר לערבים (בניגוד לוועדת אדמונד, אתה מדבר על הערבים“, וכנראה שגם ממשלות ישראל רואות בהם ערביםולא נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”) ברור שביבי לא מתכוון לתת להם שום דבר, ורק נכנס למום כדי להפיק תועלת פוליטית מעצם קיומו, אך טבעי הוא שהצדשכנגד יגיד לו ביבי, אתה רוצה מוםלשםמום – אנחנו דורשים תמורה בעד הסחורה שאנחנו מספקים לך.

ויש עוד מניע לכך: נניח שנציגי העם הפלסטיני באים לשולחן המום, יושבים ודנים, ובסוף חוזרים בידיים ריקות, ועם תדמית של סרבנישלום – איזה פרצוף יהיה להם בעיני הציבור שלהם?

אז הם אומרים לביבי: אתה רוצה שיחות שלוםבלי לתת לנו שום דבר? או קיי, אנחנו רוצים שחרור אסירים. לא רוצה – לא צריך!

ראו: ציפי לבני ומחמוד עבאס מנהלים שיחות מדיניות (דוקודרמה).

וזה אומר שלא רק היהודים יודעים פרקים בהלכות מיקח וממכר – גם שכניהם הערבים יודעים דבר או שניים בעניין הזה.

ואגב: זה לא רק במזרח התיכון, אלא גם אצל יקירך, דונאלד טראמפ:

U.S. President Donald Trump said on Monday he would meet Iran’s president under the right circumstances

וגם אצל האיראנים אותו הדבר:

Iranian President Hassan Rouhani on Tuesday said he would be willing to meet with President Donald Trump only if the United States lifts its crushing economic sanctions on Tehran.

אז למה לקשקש ולומר שזה רק במזהת?!

והלאה:

המילה תנאיםצורמת באוזניו של נתניהו. אחרי ככלות הכל הוא הבטיח לבוחריו שהמומ עם הערבים יתנהל בלי תנאים מוקדמים (כאמור, הדגשה זו במקור).

אכן, לבוחריו הוא הבטיח מה שהוא הבטיח, וכולנו יודעים מהן הבטחות בחירות, אבל לערבים הוא בא גם בא עם תנאים מוקדמים: מדינה אחת לשני העמים – off the table, שתי מדינות לשני העמים – off the table, בירה פלשתינאית בירושלים – off the table, וחוץ מזה – ללא תנאים מוקדמים …

המילה תנאיםצורמת באזניו של ביבי כשהיא באה מפיהם של אחרים – לא כשהיא באה ממנו.

הלאה:

ובאמת, ישראל לא הציגה תנאים מוקדמים להשתתפותה במומ. אבל מה לעשות, הערבים אינם חושבים שהבטחותיו של נתניהו מחייבות אותם.

לא הציגה?

האם באמת מדינת ישראל הייתה – ועודה – מוכנה למום עם הפלשתינאים בלי שום offs the table?!

ומדוע הבטחותיו של מישהו אחר צריכות לחייב אותם, במיוחד כאשר – גם לשיטתך, ישראל! – הבטחות של פוליטיקאים לא מחייבות אותם, אפילו כאשר הם עוברים מגדר הבטחות לגדר הסכמים? תקן אותי אם אני טועה.

הלאה:

הם לא התחייבו שלהם לא יהיו תנאים מוקדמים.

גם ביבי לא התחייב, אלא לבוחריו, וכדי להראות עד כמה הוא יהיה קשוח עם הערבים.

ההבטחות של ביבי ללא תנאים מוקדמים“, מיינד יו, משמעותם לא הייתה שאנחנו“, בחתירתנו לשלום, לא נציג תנאים מוקדמים, אלא שאנחנו, בחתירתנו להקפאת המצב, לא נסכים שהערבים יציגו לנו תנאים מוקדמים.

יחי ההבדל הקטן.

והלאה:

איך יוצאים מזה? והנה בא לציון גואל – את המילה תנאיםמחליפים במילה מחוות“. ישראל תבצע מחוות על מנת לרצות את הערבים שייאותו לקחת חלק במומ. מחוות זה לא תנאים. מחווה זה דבר שאתה עושה מרצונך החופשי, לעומת זאת תנאי זה דבר שכופים עליך לעשותו. המומ על המומ אפשר את קיום המומ.

נו, ומה החידוש?

האם לא מוכר לך, ישראל, המונח מזכר הבנה“, כאשר יש מניעה לעשות הסכם פורמלי (נניח שיש צורך באישור הקונגרס)?

אז אם אפשר לומר מזכר הבנהבמקום הסכם“, אפשר גם לומר מחוותבמקום תנאים מוקדמים“, במקום שרוצים להתקדם, אבל ישנם מחסומים, כגון מחסומיאגו.

והלאה:

המחוות שישראל הסכימה לעשות מרצונה החופשיהן שחרור של אסירים ערביים. בעיני הצד הערבי הרעיון מצא חן והם הפכו אותו מייד לנושא המרכזי של המומ. אבו מאזן הודיע קבל עם ועדה שהמומ יימשך עד שאחרון האסירים ישוחרר. כדי לא לתת לערבים סיבה להפסיק את המומ בטרם עת, על ממשלת ישראל להכין מאגר גדול של אסירים ולפרוס את תהליך שחרור האסירים על פני הרבה פעימות. ככה אפשר יהיה למשוך את המומ עד אין קץ, ובינתיים, כמו בבדיחה ידועה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

אתה, ישראל, מציג את זה כאילו הערבים רוצים לשטות בביבי, אבל אם תקרא כאן, תראה שגם את ביבי לא עשו באצבע, וגם הוא לא קוטל קנים בשטיקים האלה.

והלאה:

עד שזה יקרה, המומ ימשיך להתנהל כבעבר. מאידך, מאחר וישראל לא הציבה תנאים משלה, גם פיגועי הטרור יימשכו כבעבר. זאת היא התגשמות חזון השלום של יוסי שריד – עם קצת טרור אפשר לחיות. הוא לא טרח להגדיר כמה קצת זה קצת“.

בטח שישראל לא הציבה תנאים משלה, חוץ מכך שמדינה אחת לשני העמים – off the table, שתי מדינות לשני העמים – off the table, בירה פלשתינאית בירושלים – off the table, וחוץ מזה – ללא תנאים מוקדמים …

בעניין קצת הטרור“, ומתוך הנחה שפרשנותך לגבי חזון השלום של יוסי שריד אכן נכונה (וכידוע לך, אני לא מקבל בעיניים עצומות פרשנות של אחרים לטקסט בלי לראות את הטקסט עצמו, אותו אתה לא מביא), אז יש לי הפתעות בשבילך: נאמני ארץ ישראל השלמה מוכנים לסבול 2000 שנים ויותר של הרבה טרור והרבה דם יהודי שפוך, ולא לוותר אפילו על גרגרחול אחד מגבולות ההבטחה.

איפה יוסי שריד, ואיפה הם.

והלאה:

בצד הערבי, שלא התחייב שלא יהיו לו תנאים מוקדמים, לדברים יש דינמיקה אחרת. דרישות חדשות צצות אצלם כפטריות אחרי גשם. כרגע על הפרק הצהרתו של אבו מאזן שהוא יסרב להקים מדינה פלשתינאית אם ישראל לא תוותר על בקעת הירדן, אם ישראל לא תוותר על ירושלים, אם ישראל לא תסכים לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה – הרשימה מתמשכת בלי שרואים את הסוף. זה כבר השיא – אבו מאזן מאיים על ממשלת ישראל שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית! זה מזכיר את הסיפור על הרשלה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא ילך לישון רעב.

השאלה היא מה הפסול בהצגת דרישות חדשות במהלך מום לעשיית הסכם?

ולגבי האיום של של אבו מאזו שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית” – כאן אני לא מוכן לקבל את הפרשנות שלך בלי הטקסט המקורי.

והלאה:

נתניהו חוזר השכם והערב על הדרישה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מאחר ואינני יודע מה עובר במוחו של נתניהו, אני אפילו לא מנסה להבין מה הוא רוצה להשיג. נניח לרגע שאבו מאזן יגיד שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מחר יחליף אותו אבו אחר ויגיד שהוא לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אז לאיזה אבוצריך להאמין?

הערה מצויינת, ישראל, ואני אסביר לך.

בתום מום ממושך על ההתנחלויות והבנייה בירושלים ביבי הציג את הדרישה הזאת, בידעו שאבו מאזן לא יסכים לה, וזה איפשר לו לומר הערבים לא רוצים שלום, הם אפילו לא מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית!

אם ביבי היה חושש שאבו מאזן היה מסכים, הוא לא היה מעלה את ההצעה הזאת.

אם אבו מאזן היה חושב כיהודי“, הוא היה מסכים, וביבי היה נשאר עם הלשון בחוץ.

ואם אבו מאזן היה מתוחכם יותר הוא היה אומר אנחנו מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית, בתנאי שאתם תכירו בפלשתינאים כעם.

ואם גם זה לא היה עוזר, והוא היה שועה לעצתי, הוא היה מביא להתפרקותמרצון של הרשפ, מחזיר לביבי את המפתחות, ומשאיר לו להתמודד עם הכאוס שישתרר בשטח.

מכל מקום, יפה שאתה מבקר גם את ביבי – ובהחלט בצדק!

תחת ראש הפרק מומ – השיטה הנורווגית אתה אומר:

זה פיתוח ישראלי מקורי, מה שהוא בנוסח הראש היהודי ימציא לנו פטנטים. השיטה נוסתה לראשונה בבירת ארץ הפיורדים, ומכאן הכינוי השיטה הנורווגית“. גם בשיטה הנורווגית שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. אבל, וזה החידוש שבשיטה, המומ מתנהל לא בין הצדדים, אלא בין חברי המשלחות של כל אחד מהצדדים לבין עצמם. בצד הישראלי המומ הוא על מה להציע לערבים, ובהשאלה מההגדה של פסח כל המציע יותר הרי זה משובח. במקביל, בצד הערבי המומ הוא על השאלה אלו מההצעות הישראליות כדאי לקבל מיד, ואלו מהן יש לשמור כאופציות למימוש במועד יותר מאוחר.

אז לא, ישראל, זה לא חידוש, זו התייעצות פנימית של חברי כל משלחת ומשלחת: במקום לחזור לארצם לצורך ההתייעצות, הם עושים זאת בחדר הסמוך.

אתה מוסיף:

לפני מספר שנים הלכתי לשמוע הרצאה של נציג מהקונסוליה הישראלית באזור מגורי. המרצה, בחור צעיר שהיה חבר זוטר במשלחת שניהלה את המומ עם הערבים באוסלו, סיפר על חוויותיו מאותו אירוע. בין השאר הוא תאר את אחד מחברי המשלחת שהיה משפטן. לדברי המרצה האיש היה מומחה שאין שני לו למשפט בין לאומי“. “אשף משפטי ללא מתחרים“. המומחה הזה, לדברי המרצה, סובב את חברי המשלחת הערבית על האצבע הקטנה.

ומקשה:

השאלה מי סובב את מי באוסלו היא נושא לדיון נפרד. אבל השחצנות, הגישה של אני ואפסי עוד – אנחנו מסובבים אותם, הייתה תמיד נר לרגלי עושי השלום הישראלים.

אוקיי, שוב אומר כי יפה שאתה מבקר גם אם ישראל, אבל יש לי הרגשה עמומה שאתה מבליע, דרך הכניסה האחורית, ביקורת על אוסלו ועל המגעים המדיניים, בלי צורך להציג עמדה מסודרת, ולהגן עליה. תציג עמדה מסודרת, ונדבר.

אסתפק בכך הפעם, אבל לא בלי להתייחס לכותרת הפתיח שלך: אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, עדיף שיכאב לצד השני.

השאלה היא, איך לא, עד כמה זה כואב, מהו השלום (מבחינת התוכן והביטחונות), ומה תאמר אם גם הצד השני מוכן לשלם מחיר כואב.

נניח שהפלשתינאים מוכנים לשלם מחיר כואב עבור השלום: לוותר על השאיפה לחיסול מדינת ישראל, ולהסתפק במדינה על 20% מהשטחים“, בתנאי שאתה, ישראל ברניר, תסכים לקיצוץ אצבע מאצבעותיך: מחיר כואב, ללא ספק – אבל האם באמת לא תסכים לשלם את המחיר הזה תמורת הסדר מדיני שיחסוך אלפיים שנים של שפיכות דם יהודי?

כן, כן אתה תגיד שעל הערבים אי אפשר לסמוך, אבל זה חורג מהשאלה, כי כבר דיברתי לעיל על הצורך בביטחונות, ואם אין בטחונות, ממילא אין הסכם ואין צורך לשלם כל מחיר – לא כואב ולא שאינו כואב.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר