אורית סטרוק, כמה טיפשות אפשר לדחוס לכל לירה של משכורת שהמדינה משלמת לך?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/60036

אורית סטרוק, כמה טיפשות אפשר לדחוס לכל לירה של משכורת שהמדינה משלמת לך?

את המאמר הזה התחלתי לכתוב בחודש ינואר השתא בעקבות מאמרה של הגיבורה שלפנינו, אבל בגלל “נסיבות הזמן” (תירוץ שחוק שנהוג להשתמש בו כשאין משהו חכם יותר להגיד) לא הסתייע בידי להשלים את כתיבתו, אלא כעת.

בינתיים גיבורת מאמרנו זה פלטה שטויות נוספות, אבל די היה לי במה שכתבתי, ולא רציתי להרחיב.

שמחה ניר, עו“ד

בן 84 אנוכי היום (15.6.2023), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

נתחיל מההתחלה

ועכשיו לטקסט עצמו

מן הפרט אל הכלל

תרגיל אינטלקטואלי: נניח שהחמאס הוא מדינה החברה באו“ם

מה היית אומרת אם ביה“ד היה מוציא פס“ד כזה?

על ה“מוסריות” שלך

אומרים יש אנטישמיות בעולם … מה זאת “אנטישמיות“?

מבוא

אני לא מתמחה בפוליטיקאים כאלה ואחרים, אלא אם הם דוחפים את רגלם הגסה לתחומים שלי.

שמה ושמעה של אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות מטעם מפלגת הציונות הדתית, נכנסים לי לפעמים באוזן אחת, ותמיד הם יוצאים לי מהאוזן השנייה, אבל הפעם היא התעקשה לנופף לי עם סמרטוט אדום מול הפרצוף, ועל כך אני לא נוהג לעבור בשתיקה, ובוודאי שלא בשתיקה “רועמת” – אין אצלי שתיקות כאלה, לצערם של כל מוקירי זכרי, אלה שמצפים ממני לשתיקות, ומוכנים להתפשר על שתיקות רועמות.

אני מתייחס היום למאמרה את מחזה האבסורד האנטישמי בהאג היה צריך להוקיע מראש, באתר ICE, ביום 12.1.2024.

נתחיל מההתחלה

כותרת המשנה למאמר בו עסקינן, זה לשונה:

שופטים מעונבים ועטויי גלימות דנים בנימוס רב בשאלה הכאילו–משפטית: האם ומדוע ובאילו תנאי מותר ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, ולהרוס את מנגנון השמדת–העם שנבנה במיוחד נגדם? מי שמחזיק מערכת חוקים כזו צריך להיות מוקע ממשפחת העמים כמצורע. סכנותיו של הדיון הזה מתחילות מעצם קיומו, אסור לנו להיגרר.

די בדברים האלה כדי לפרנס עשרות מאמרים, אבל אשתדל להצטמצם, כי אתם הרי לא אוהבים שאני מאריך כל כך.

הבה נפרק לגורמיו את המשפט הרב–מפרקי הזה:

• שופטים מעונבים

זה מזכיר לי את הקלישאה הפופוליסטית על השופטים בבתיה“ד הצבאיים, שיושבים “באולמות ממוזגים“, ולא מסוגלים להבין לנפשו של החייל המחרף נפשו בגיבורים בשדות המערכה והקרב.

על השטות הזאת אמרתי לא פעם: לא הייתי רוצה להישפט בפני שופטים העושים מלאכת באוהל מחניק, בלב המדבר (ואגב, היום, כפי שאתם רואים בתמונה, גם האוהלים האלה כבר ממוזגים).

האם השופטים אצלנו אינם מעונבים?

צר לי, סטרוק, לאכזב אותך, אבל גם אצלנו כל השופטים מעונבים, החל מממלא מקום נשיא ביהמ“ש העליון (בגללכם אין היום נשיא לביהמ“ש העליון), וכלה באחרון שופטי התעבורה, בעיר השדה הנידחת ביותר.

ורק הרשי לי להזכיר לך נשכחות: לפני קרוב לעשרים וארבע שנים הצעתי להנהיג בבתי המשפט “שנה ללא עניבות“, אבל אף אחד, גם לא את, לא הצטרף לקריאתי הנואשת.

ומה דעתך להנהיג בכנסת ובממשלה שנה ללא עניבות?

• ועטויי גלימות

גם בעניין הזה אין הבדל בין שופטים ביה“ד הבין לאומי בהאג לבין השופטים אצלנו: כולם מעונבים, כולם, כולם עטויי גלימות.

• דנים בנימוס רב

נו, ואם היו דנים בנימוס מועט, ואפילו בלי נימוס בכלל, זה היה טוב בשבילך, או שהיית זועקת שמיים וארץ על חוסר הנימוס שלהם, על כך ש“לבד מ… הם גם לא מנומסים”?!

ובכלל, סטרוק, מאיכן את יודעת אם הם דנים בנימוס, כאשר מאמרך נכתב לפני פתיחת הדיון?

• בשאלה הכאילו–משפטית: האם ומדוע ובאילו תנאי מותר …

אז יש לי הפתעות בשבילך, סטרוק: כל שאלה הכוללת את המילה “מותר” היא, מעצם הגדרתה, שאלה משפטית, ולא שאלה “כאילו משפטית“. היא יכולה להיות גם שאלה מוסרית, במקום בו החוק לא נוגע, או שהאיסור המשפטי הוא גם איסור מוסרי, אבל כשאת נוגעת במוסר (נגיע לזה בהמשך), זה לא בשאלה המשפטית, ולא בשאלה ה“כאילו משפטית“, אלא בשאלת התאימות של דברים מסויימים עם האג’נדה הפוליטית שלך.

• … ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם …

צר לי מאוד, אבל השאלה באילו תנאים ונסיבות, מותר למותקפים “להיקהל ולעמוד על נפשם” אינה תלוייה בשאלה אם הם יהודים, אם לאו, ואם את רוצה לתת העדפות לפי דתו של אדם, אל תתפלאי אם יגידו לך ש“מיהודים יש לצפות למידה רבה יותר של הבלגה“?

ומהו הדין לגבי יהודים רפורמים או קונסרבטיבים?

ומהו הדין לגבי מי שיש לו אב יהודי ואם שש עשרה?

• ולהרוס את מנגנון השמדת–העם שנבנה במיוחד נגדם?

נו, ואם מנגנון השמדת–העם לא נבנה במיוחד נגד היהודים, אלא “לשימוש כללי” – האם יש בכך כדי להחמיר, או להקל, עם יהודים המבקשים להיקהל ולעמוד על נפשם?

ונניח שמטרת ההתקפה על עוטף עזה הייתה רק טריטוריאלית–נטו, ולא השמדת העם היהודי – האם זה היה בסדר מבחינתך, סטרוק?

• מי שמחזיק מערכת חוקים כזו צריך להיות מוקע ממשפחת העמים כמצורע.

אני לא יודע לאיזו מערכת חוקים את מתכוונת, אבל מה שאני יודע זה שביה“ד הבינלאומי דן בחוקי המלחמה, מה מותר ומה אסור לעשות במסגרתם, ואם החוקים האלה לא היו, מצבם של היהודים בכל העולם היה גרוע בהרבה, עד כדי הכחדת העם היהודי בכל העולם.

ואגב, גם במדינת ישראל יש “מערכת חוקים כזו“: החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם והחוק למניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם.

האם גם אנחנו צריכים להיות “מוקעים ממשפחת העמים כמצורעים“?

• סכנותיו של הדיון הזה מתחילות מעצם קיומו, אסור לנו להיגרר

על כך אני מזמינך לקרוא את מאמרי – המעולה וצנוע – אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!

במאמר זה אני מראה כי למרות שמדינת ישראל החרימה את ועדת החקירה ולא התייצבה בפניה, הוועדה נהגה בישראל יותר מאשר זו נוהגת כלפי נאשמים בעבירות תעבורה ואחרות שלא מתייצבים למשפט, ו“רואים אותם כמי שמודים בכל העבירות המיוחסות להם“, ומזה אני מראה שאם היינו מתייצבים בפני הוועדה, מצבנו היה טוב בהרבה.

אז, לשמחתי הרבה, מדינת ישראל נגמלה מהטיפשות הזאת, והתייצבה הפעם בפני ביה“ד הבין–לאומי עם כל התותחים הכי כבדים שיש לה.

זה היה “עיקרן תחילה“.

ועכשיו לטקסט עצמו

אומרת סטרוק:

מאז אושוויץ ובירקנאו לא נבנה בשום מקום בעולם מנגנון משוכלל להשמדת–עם, כפי שנבנה והתגלה לעינינו הנדהמות בעזה שבשליטת החמאס.

אז ככה …

אכן, החמאס – בעזרתו האדיבה של ראש ממשלתך, מר ב’ נתניהו – בנה מנגנון משוכלל, צבא מקצועי, חכם ומתוחכם, שמסוגל באמצעים מינימליים לגבור על הגוליית הישראלי.

גם מדינת ישראל בנתה מנגנון משוכלל, צבא מקצועי, אבל פחות חכם ומתוחכם, שלא מסוגל, באמצעים אדירים, לגבור על הדויד העזתי.

קחו למשל את חיל הים החזק ביותר במזרח התיכון, שלא הצליח למנוע הגעתן של ארבע סירות גומי של מחבלים אל החוף הישראלי.

האם צבא כלשהו הוא “מנגנון להשמדת עם“? לא. הוא בסך הכל כלי למימוש תורתו של פון קלאוזביץ, לפיה “המלחמה היא המשך המדיניות, בתוספת אמצעים אחרים“, ואם יש טענות על כוונה להשמדת–עם, יש להפנות אותן בראש ובראשונה אל הדרג המדיני, לא אל הדרג הצבאי, אבל להתווכח עם ההנהגה המדינית של עזה זה uphill battle.

האמנם “מאז אושוויץ ובירקנאו” לא נבנה בשום מקום בעולם “מנגנון משוכלל” כזה? אני לא מתנגד לאנלוגיות עם השואה, אבל השאלה היא איך מכמתים “שכלול“, ומה זה שייך לביה“ד הבין לאומי, כאשר החמאס אינו נאשם שם (הוא גם לא יכול להיות נאשם שם, כי הוא לא מדינה, וממילא לביה“ד הזה אין סמכות לגביו).

והלאה:

… כפי שנבנה והתגלה לעינינו הנדהמות בעזה שבשליטת החמאס.

תגידי לי, סטרוק, האם את מבינה מה שאת פולטת?!

לפי הערכות צה“ל יש בעזה יותר מ-500 ק“מ של מנהרות (יש המעריכים ב-700 ק”מ), ואם ניקח הערכה מינימליסטית של 1 מ’ רוחב ו-2 מ’ גובה, זה מיליון מטרים מעוקבים של עפר המוצאים מבטן האדמה, והכל בלי להביא בחשבון את המנהרות המאפשרות תנועת רכב בתוכן, וכן גם את החדרים ואת הפירים.

איך אפשר להוציא מיליון מ“ק עפר ולהעלים את הכמות הזאת בלי שהמודיעין הטוב ביותר במזרח התיכון לא יראה את זה, ועוד להיות “נדהם“?!

והלאה:

מנגנון שעלותו מאות מיליוני דולרים, שהושקעו בו על חשבון תנאי החיים הירודים של האוכלוסיה העזתית, ושכל כולו מוכוון–מטרה אחת: להשמיד אותנו, ולעשות זאת בדרך האכזרית והמזוויעה ביותר.

אז ככה:

ראשית – הוא לא עלה מאות מיליוני דולרים, אלא מיליארדים;

שנית – הוא הוקם וטופח ע“י ראש ממשלתך, מר ב’ נתניהו;

שלישית – לא ידעתי שאת דואגת לתנאי החיים של האוכלוסייה העזתית;

רביעית – נניח שהמנגנון הזה, כל כולו היה מוכוון–מטרה אחת: להקים מדינה פלשתינאית שתחייה בשלום עם מדינת ישראל, ולעשות זאת בדרך ההומנית ביותר (נניח פיצוץ מלון פה–ושם, פיצוץ כמה גשרים פה–ושם, תליית סרג’נטים ישראליים פה–ושם) – האם זה היה מפיס את דעתך, סטרוקשקשנית?

והלאה:

ועכשיו יושבים להם שופטים מעונבים ועטויי גלימות ודנים בנימוס רב בשאלה הכאילו–משפטית: האם ומדוע ובאילו תנאי מותר ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם, ולהרוס את מנגנון השמדת–העם שנבנה במיוחד נגדם? אכן, שאלה מעניינת.

על כך כבר עניתי לעיל, ומכאן ולהבא אתייחס רק למה שלא התייחסתי למעלה מכאן.

הלאה:

השופטים הנכבדים אינם רואים מאחורי התובע הדרום אפריקאי המלומד את “היד שמנענעת את העריסה” הזו, הלא היא היד של הרשות הפלסטינית.

מאיכן את יודעת מה השופטים הנכבדים רואים, או שאינם רואים?

האם שופטים נכבדים (ואפילו לא נכבדים, מיינד יו) אמורים לראות רק את מה שמוגש לפניהם במסגרת ההליך, או שהם גם צריכים לחפש מאמרים של פוליטיקאיות ישראליות מטומטמות?

ואת יודעת מה, סטרוק?

כיוון שהרשות הפלשתינאית אינה מדינה, אין לה מנוס מלחפש מדינה כלשהי שתנענע לה את העריסה הזאת, שאלמלא כן, כל ציבור שלא הוכר כמדינה יהיה דמו הפקר.

ובכלל, מה זה חשוב איזו יד מנענעת את העריסה, כאשר השאלה היא אם טענותיו של התובע הן נכונות וצודקות, או שאינן כאלה.

ובינתיים אנחנו רואים שגם מצרים, שאיתה בינתיים אנחנו מקיימים יחסי שלום, מצטרפת לניענוע העריסה הזאת, ומרמזת על היתכנות לביטול הסכם השלום איתנו: האם את מציעה להקדים אותם ולבטל ביזמתנו את הסכל השלום איתם?

ומה אם גם ירדן תצטרף אל מנענעי העריסה הזאת?

והמדינות השותפות להסכמי אברהם, מה יהיה איתן?

ומה אם סודאן תשיב על כנם את שלושת הלאווים של חרטום?

ועוד:

אפילו ארצות הברית, שנתבעת גם היא כמסייעת לפשעי הג‘נוסייד של ישראל, לא מצליחה משום מה לראות את ידו הארוכה של אבו מאזן.

מאיפה את יודעת מה ארה“ב מצליחה, או לא מצליחה לראות?

והלאה:

כן כן, אותה יד ששר החוץ בלינקן לחץ בחום רק יום אחד קודם לכן.

נו, סטרוק, וראש ממשלתך, מר ב’ נתניהו, לא לחץ את אותה היד?!

ובהמשך:

יש לו, לאבו מאזן, יכולות מופלאות ללחוץ בבוקר את ידו של שר החוץ האמריקני, ובערב – ללחוץ על דרום אפריקה להגיש תביעה נגדנו.

ולנתניהו אין יכולות מופלאות כאלה ואחרות?

והלאה:

ולידידינו האמריקנים יש יכולות מופלאות לא–פחות להתעלם מהצביעות הזו, לנגב את הפנים מהרוק ולהגיד לעצמם שזה גשם.

האם אפשר לדעת על איזו צביעות גברתי מדברת?!

ואולי גם את, בעקבות ראש ממשלתך המכהן, מציעה ש“נעמוד לבד, נילחם בציפורניים“?!

והלאה:

השאלה המשפטית המונחת בפני השופטים המעונבים בהאג כוללת בתוכה כתנאי הכרחי את “יסוד הכוונה“. מה מעיד על כוונה יותר מחוק, הקורא לרצח–עם?

אז ככה: כלל ברזל הוא, בכל מערכת משפט שבעולם (כולל אצלנו), לפיו כל מי שמשלם את אגרת המשפט זכאי להגיש את תובענתו.

בשלב הראשון של המשפט מועלות, בין השאר, טענות מקדמיות, הכוללות, בין השאר, חוסר סמכות וחוסר עילה (דהיינו שאפילו אם כל האמור בתביעה הוא נכון, הוא לא מזכה את התובע בסעד המבוקש על ידו).

אבל, כמה נורא, כמה עצוב, מדינת ישראל לא טענה את הטענות האלה, ואת לא יכולה לכפות על זולתך טענות–הגנה שהוא לא מעוניין בהן, ועלולות להזיק לו בהקשרים אחרים.

השלב הבא הוא שלב ההוכחות: בינתיים לא הגענו לזה, ואת, סטרוק, מנסה לנהל את התיק הזה בשלט–רחוק – למרות שאת לא צד להליך הזה.

את מוסיפה:

חוק כזה קיים בעולם המודרני רק במקום אחד: ברשות הפלסטינית. מדובר בחוק שאבו מאזן עצמו חוקק …

אז אולי, במטותא ממך, אולי תציגי לפנינו את החוק הזה?

והלאה:

… ועל פיו משלמת הרשות הפלסטינית משכורות ומילגות לכל מי שרוצח יהודים באשר הם …

ואנחנו לא משלמים משכורות, קיצבאות וכו’, לחיילנו?

והלאה:

… על פי היקף מעשי הרצח והזוועה שביצע.

כיוון שאת לא מביאה לנו את החוק, קשה להתייחס לזה, אבל גם מתוך הנחה שכך הוא – אם הרש“פ הייתה משלמת להם רק משכורות חודשיות, בלי “פרמיות” על פי היקף מעשי הרצח והזוועה שביצעו, האם זה היה מניח את דעתך?

הלאה:

כל רוצחי הנוח‘בה מטבח שמחת תורה, ובני משפחותיהם, ידעו מראש עוד טרם צאתם למסע הטבח, האונס, והעינויים – שהם יתוגמלו על פי חוק, שלא רק מבטיח את עתידם הכלכלי, אלא קודם כל קובע נורמה, לפיה רצח יהודים באשר הם יהודים הוא לא רק מותר, אלא גם רצוי ונדרש ומוערך מאוד.

נו, וחיילי צה“ל לא יודעים מראש שהם יקבלו את משכורותיהם, ואם, חס וחלילה, הם יפלו בקרב, המדינה תדאג למשפחותיהם?

והלאה:

מאז נפילת גרמניה הנאצית, לא היה בעולם המודרני חוק אנטישמי כזה הקורא לרצח–עם. בעולם מוסרי מתוקן, מי שמחזיק מערכת חוקים כזו היה צריך להיות מוקע ממשפחת העמים כמצורע.

כמובא כבר לעיל, אין לי כל בעייה עם אנלוגיות מהשואה, אבל, שוב, איפה החוק שאת מדברת עליו?

ואת ממשיכה:

אבל בעולמו של בית הדין הבינלאומי ל“צדק” הוא יכול להגיש, באמצעות ידידיו הדרום–אפריקאים, תביעה נגד הנרצחים, ובית הדין ידון בה בכובד ראש.

ומה רצית, שבית הדין ידון בתביעה בקלות–ראש? האם זה יהיה לטובת ישראל, או אולי דווקא לרעתה?

והלאה:

את מחזה האבסורד האנטישמי המתנהל בהאג צריך היה להוקיע מראש, ולא להשתתף בו בתפקיד ה“נאשם” או ה“נתבע“.

אז יש לי “סיפור” בשבילך: מדינת ישראל כבר ניסתה את התרגיל הזה, וזה עלה לה ביוקר: אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!

והלאה:

צריך היה להודיע בקצרה ל“בית הדין“, שכל דיון ב“רצח–עם” חייב להתחיל ב“חוק רצח–העם” של הרשות הפלסטינית, ובדרישה משפטית תקיפה לביטולו, וכל עוד לא יצא מבית הדין הבינלאומי ל“צדק” פסק דין המחייב את ביטול החוק הקורא לרצח יהודים באשר הם – מדינת היהודים לא תוכל להשתתף בדיון. אם איסור הג‘נוסייד חל על כלל אומות העולם אבל לא כולל את העם היהודי, אזי בית הדין נגוע באנטישמיות לא פחות מזו שהתגלתה אצל נשיאות האוניברסיטאות בארה“ב שהודחו על רקע דומה, ומבחינתנו אין על מה לדון בפניו, תודה.

על החרמת ההליך דיברתי בפיסקה הקודמת, אבל, כפי שציינתי לעיל, כיוון שהרש“פ אינו מדינה, לביה“ד אין סמכות לדון בכל תביעה נגדו.

וחוץ מזה, לאור ה“מומחיות” שלך בניהול משפטים, אני לא הייתי מעסיק אותך כיועצת משפטית – אפילו בתיק חנייה הפשוט ביותר.

והלאה:

“לא נכון לעשות כן” – מגיב משה בהחלטיות להצעת פרעה “לכו זבחו לאלוקיכם בארץ“. והוא מנמק: “הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?” ורש“י מבאר: “דבר שנאוי הוא למצרים, זביחה שאנו זובחים, שהרי יראתם אנו זובחים.” ומוסיף: “ולא יסקלונו?! – בתמיהה“. הנורמות העקומות הקיימות במצרים, יביאו בהכרח לתוצאה של “יסקלונו“, ולכן אין טעם לדון בכלל בהצעתו של פרעה, ויש לתמוה על עצם הצגתה. כדאי שנלמד את הלקח שמלמד אותנו בפרשתנו משה רבינו: הנורמות והערכים הם שקובעים, ואותם יש לבחון קודם לכל החלטה. כשבית הדין בהאג מקבל כנורמה את הג‘נוסייד נגדנו – אין מה לצפות לדין צדק, הרבה יותר סביר ש“יסקלונו“.

להוותך, אני מסכים ש“הנורמות והערכים הם שקובעים, ואותם יש לבחון קודם לכל החלטה“, אבל איך נבחן אותם אם אנחנו נקבל את עצתך ונחרים את ההליך – מי יעלה את הטענות שלך?

את מוסיפה:

סכנותיו של הדיון האבסורדי הזה מתחילות מעצם קיומו, ולא מתמקדות רק בחשש מפסק דין סופי, אפילו לא רק מצווי–ביניים, שכמובן אין להוציא מכלל אפשרות שאכן יוצאו נגדנו. הרשות “להיקהל ולעמוד על נפשנו” היא שמועמדת בסימן שאלה בפני בית הדין, שבהחלט עלול לגזול אותה מאתנו. איזה עם בעולם מוכן שידונו בעצם זכותו להילחם על חייו? חשוב להבין שהסכנות נובעות גם מעצם קיומו של הדיון, ומעצם החשש שאותם “סעדים זמניים” שבית הדין ל“צדק” עלול להוציא נגדנו, ישפיעו כבר עכשיו על החלטותינו–שלנו.

אז ככה:

יש לי הפתעה בשבילך: איש לא חולק על זכותו של עם – כולל עם ישראל ומדינת ישראל – להגן על עצמו ולהילחם על חייו, אבל הטענה נגד ישראל היא שהיא חורגת מהדרוש להגנה על עצמה, חורגת מהמותר גם על פי דיני המלחמה המקובלים על כל העולם – גם עליה.

האם הטענות נגד ישראל בעניין הזה נכונות? בשביל זה בית הדין ישמע את הראיות ויחליט, וכמובן שאם ההחלטה לא תמצא חן בעינינו נוכל לבקר אותה כמו שמבקרים כל מוסד ציבורי – שיפוטי או לא שיפוטי.

ומה את מציעה? לתת למבקשי רעתנו לשחק לבד על המגרש, 90 דקות שלמות?!

כעת את חורגת מביה“ד הבין לאומי אל הבג“ץ:

כדי להבין את גודל הסכנה כדאי להתבונן על האופן בו מתנהלות כאן אצלנו בישראל עתירות לבית הדין הגבוה לצדק שלנו, הלא הוא בג“צ. הדרך הזו נלמדת היום באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס המכונה “המתודה המשפטית המנחה את פעולות רשויות המדינה“. שימו לב: מדובר בקורס במדעי המדינה, לא בקורס במשפטים. חשוב מאד להכיר את ה“מתודה” – כלומר השיטה – המוצגת בקורס החשוב הזה, כי היא למעשה השיטה שבה בית המשפט משפיע על התנהלות המדינה ללא שום צורך בפסק דין, רק באמצעות עצם קיומו של הדיון המשפטי בפניו.

הקורס עוסק ב“מעמדה של הרשות השופטת כמוסד פוליטי(!), והקשר בין הבאת נושאים ציבוריים להכרעה שיפוטית לבין דפוסי החלטות פוליטיות ומינהליות“. שימו לב להגדרת הנושא הנלמד בקורס: ההשפעה של עצם הבאת נושא ציבורי להכרעה שיפוטית, עוד בטרם פסיקה. המרצה המלומד, פרופסור הופנונג, מציג בפני תלמידיו את התהליך שגורם לצה“ל, למשל, לשנות את החלטותיו ובעצם כובל את ידיו ללא שום צורך בפסיקה.

ה“מתודה” הזו מתוארת היטב במאמר ארוך שכתבה אסנת מנדל, מי שכיהנה שנים ארוכות כמנהלת מחלקת הבג“צים ועיצבה את דמותה. “השינוי העמוק שחל בעשורים האחרונים… בעילות הביקורת של בית המשפט, חולל שינוי יסודי בשיקול הדעת שעל הפרקליט להפעיל” – כתבה מנדל – “עליו לסרב להציג טיעון שבחינתו–שלו מעלה שאינו עומד בקטגוריות הבחינה הקבועות במשפט“.

מי שמייצג את צה“ל בפני בית המשפט הגבוה לצדק, כאן אצלנו בישראל, נדרש לסרב להציג בפני בית המשפט החלטות שאינן עומדות באמות–המידה הערכיות המקובלות על השופטים, ובעצם עליו לדרוש מצה“ל לשנות את החלטותיו בהתאם, וזאת עוד לפני פסיקה וללא צורך בפסיקה. “הפרקליט הציבורי לא יגן על עמדה מבלי ששוכנע שהיא בת–הגנה משפטית” – כתבה מנדל. ומה יקרה לעמדה הבטחונית של צה“ל שהפרקליט “לא יגן” עליה? היא תיאלץ להשתנות, להתכופף או להתבטל עוד טרם הגעתו של הפרקליט לאולם בית המשפט.

אני מביא את כל הטקסט שלך, סטרוק, רק כדי שלא תגידי שאני “מוציא דברים מהקשרם“, אלא שאת לא מספרת מה בדיוק נאמר בקורס למדעי המדינה, מעבר ל“מסגרת” שאת מציגה, אבל הנה, הנה, את מגיעה לעניין:

זוכרים את הויכוח על רצח טלי חטואל ובנותיה? השאלה אם בג“צ כן או לא כבל את ידי צה“ל ומנע את הריסת המבנים בציר כיסופים, באופן שאיפשר לאת הרצח המזעזע הזה? כך בדיוק זה קרה.

אז לא, אנחנו לא “זוכרים” שום דבר. יש לך ביקורת על פסק–דין? תני את מס’ התיק, פרטי מה עמד לדיון, מה נפסק ומה היו הנימוקים – ובמה הוא שגוי, לטעמך.

בהמשך את תוקפת את ה“מתודה” של הבג“ץ, ומשתמשת במילה הזאת חמש פעמים – ותמיד במירכאות – אבל גם בביקורת על פסקי דין יש “מתודה“. ראי: מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק–דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב–מלל.

ודוקי: את לא צריכה להיכנס לפרטים של המאמר הזה, אלא רק לראות את ה“מתודה” שלי בביקורת על הפסיקה (ובדומה לכך גם את אותה המתודה בביקורת שלי על המאמר שלך).

מן הפרט אל הכלל

ומכאן, מן הפרט (החלטת הבג“ץ בעניין שהעלית) אל הכלל (ה“מתודה“):

בג“צ מעולם לא פסק נגד הריסת המבנים, צה“ל נאלץ לשנות את החלטותיו בנושא משום שהפרקליטים החליטו עוד בטרם דיון שהחלטות אלה לא יעמדו במבחן בג“צ. זו ה“מתודה” לפיה אמות–המידה הערכיות של שופטי בג“צ הן שקובעות כיצד יוכל צבא ההגנה לישראל לספק הגנה אפקטיבית למדינה, לאזרחיה ולחייליה, והן “עוקפות בסיבוב” את אמות המדינה הערכיות של נבחרי הציבור, וגם את אמות המידה הבטחוניות והמקצועיות של צה“ל עצמו.

אז יש לי עוד הפתעות בשבילך, סטרוק: כאשר לקוח בא אל עו“ד שייצגו בהליך משפטי, עורך הדין חייב – כן, חייב! חייב! חייב!!! – להבהיר לו מהם סיכוייו בבית המשפט – כך מקובל, וכך צריך להיות.

ומה את מציעה? לקחת את כספו של הלקוח וללכת איתו עם הראש בקיר?!

ולסיכום את מעלה “חששות“:

החשש הוא, שה“מתודה” הזו שפותחה כאן בישראל, תתקיים גם בנוגע לדיון בבית הדין הבינלאומי ל“צדק“. כלומר ההחלטות שיקבלו הדרג המדיני והצבאי יעוצבו בהתאם לאמות–המידה ה“צודקות” שיציב בית הדין, אותו בית דין שכאמור אינו רואה שום פגם לא בחוק האנטישמי של הרשות הפלסטינית, ולא בהקמתו של מנגנון רצח–העם שפיתח חמאס נגד העם היהודי ומדינתו. הוא דן רק בזכות שלנו להתגונן בפני אלה. רק שם מתחילה בחינת ה“צדק” שלו.

זה לא יעזור לך כבוד השרה: את אומרת שאותו בית דין, ש“כאמור” אינו רואה שום פגם לא בחוק האנטישמי של הרשות הפלסטינית, ולא בהקמתו של מנגנון רצח–העם שפיתח חמאס נגד העם היהודי ומדינתו, אבל, “כאמור“, את לא יודעת מה ביה“ד רואה, ו“כאמור“, החמאס אינו נאשם בפניו (והוא גם לא יכול להיות נאשם בפניו, כי גם הוא לא מדינה, הוא גם לא חתום על האמנה שהקימה אותו, וממילא לביה“ד הזה אין סמכות לגביו).

את מלינה על כך שביה“ד דן רק בזכות שלנו להתגונן בפני אלה, ורק שם מתחילה בחינת ה“צדק” שלו (המירכאות – שלך), וגם כאן יש לי הפתעה בשבילך: זו הטענה היחידה של מדינת ישראל, החל מהיציאה למלחמה הזאת, וכלה בהופעתה בפני ביה“ד – ואם הוא לא היה דן בה, או שהיה דן בנושאים שלא הועלו בפניו, או אז דווקא אני הייתי משתלח בו!

ואת מוסיפה:

הצהרת ראש הממשלה, שניתנה ערב תחילתו של הדיון בהאג, מעלה חשש של ממש מפני מדרון חלקלק כזה. אסור לישראל להיגרר למצב בו הוא תקבע את החלטותיה הבטחוניות בהתאם לאמות–המידה הבלתי–מוסריות בעליל של המיצג האנטישמי המודרני המתנהל בהאג. כדי לרכוש את היכולת להימנע מהידרדרות כזו, עלינו להבהיר כבר: ישראל לא תסכים לקבל נורמה שמעלימה עין מאנטישמיות ממוסדת ומאורגנת, ודנה רק בזכות להתגונן מפניה. טוב עשה ראש הממשלה שהבהיר זאת אמש בהצהרתו השניה, ועלינו לעמוד על כך שזו תהיה דרכנו גם מכאן ולהבא.

אנחנו לא יודעים לאיזו “הצהרה שנייה” את מתכוונת, כאשר זאת היא ה“מתודה” של ראש הממשלה שלך, מר ב’ נתניהו: על כל הצהרה “ראשונה” שלו באה מיד הצהרה “שנייה“, האומרת בדיוק את ההיפך – הכל לפי מה שקהל–יעד זה או אחר רוצה לשמוע בכל רגע נתון.

תרגיל אינטלקטואלי: נניח שהחמאס הוא מדינה החברה באו“ם

אני קצת מרגיש לא נוח להציע לטיפשים תרגילים אינטלקטואליים, אבל מי יודע, אולי יימצא בסביבתך, סטרוק, מי שיאיר את עינייך.

בואי נניח שהחמאס הוא מדינה חברה באו“ם, וגם חתומה על אמנת ג’נבה, שמכוחה הוקם ביה“ד הבינלאומי, בו עסקינן, ואין ספק כי מה שהוא עשה לנו ב-7.10.2023 היה פשע מלחמה, שבסמכותו של ביה“ד.

האם היית מציעה לתבוע את החמאס בביה“ד הזה, או שגם אז היית מציעה להחרים אותו, משום שהוא, לשיטתך, “אינו רואה שום פגם לא בחוק האנטישמי של הרשות הפלסטינית, ולא בהקמתו של מנגנון רצח–העם שפיתח חמאס נגד העם היהודי ומדינתו“?

ונניח שהחמאס, מצידו, מגיש נגדנו תביעה על פשעי מלחמה שאנחנו מבצעים, לשיטתו, בעזה (כיוון שלצורך התרגיל הזה הוא כבר מדינה, הוא לא זקוק לדרום אפריקה ש“תנענע לו את העריסה“).

כעת השאלה מורכבת עו“ד יותר, וכמה פנים לה:

א. האם היית מציעה להתגונן מפני תביעת החמאס, ולהגיש נגדו תביעה–שכנגד משלנו?

ב. האם היית מציעה להגיש נגדו תביעה משלנו, אבל לא להתגונן מפני תביעת החמאס?

ג. האם היית מציעה לא להתגונן מפני תביעת החמאס, וגם לא להגיש נגדו תביעה משלנו?

ד. נניח שאנחנו מגישים נגד החמאס תביעה משלנו, וגם הוא, כאמור, מגיש תביעה נגדנו, ובית הדין מחליט לאחד את שני התיקים … מה היית מציעה לעשות במקרה כזה?

דברי, כי שומע עבדך!

מה היית אומרת אם ביה“ד היה מוציא פס“ד כזה?

נניח שביה“ד מוציא בתביעה נגדנו פסק–דין כזה:

א. אנחנו מקבלים את טענתה של מדינת ישראל בדבר זכותה להתגונן מפני המאיימים על בטחונה ובטחון אזרחיה ותושביה.

ב. למעלה מן הדרוש אנחנו מרחיקים לכת עוד יותר, וקובעים כי כיוון שהחמאס הרצחני של יום 7.10.2023 הוא אותו החמאס שהיה לפני כן, מקובל עלינו שכל מה שהיה מותר למדינת ישראל בתגובה לטבח, מותר היה לה לעשות גם לפני כן, ולא היה עליה לחכות עד לטבח הנורא שהיה באותו היום.

ג. מהעובדה שמדינת ישראל לא מיצתה את זכותה הבלתי–מעורערת למכת–מנע מקדימה, אנו למדים שמעבר לזכות ההגנה העצמית היה כאן “דבר מה נוסף” אשר היטה את הכף לטובת יציאתה למלחמה הזאת.

ד. מהעדויות שלפנינו עולה כי אותו דבר–מה נוסף הוא יצר הנקמה של אלה אשר כשלו בהגנה על אזרחי ישראל ותושביה, והגנה על האגו הפצוע שלהם.

ה. מהעדויות שלפנינו אנחנו למדים כי מדינת ישראל הוכיחה בעבר את יכולתה להילחם “כירורגית“, וכי הפעם היא נטלה לעצמה חירות לפגיעה, ללא צורך וללא הצדקה, סובייקטיבית ואובייקטיבית, גם באזרחים לא מעורבים, ובמקומות שלא היה ידוע לה כי נמצאים שם אנשי חמאס.

ו. מהעדויות שלפנינו עולה כי ראש ממשלת ישראל, מר ב’ נתניהו, אמר, כבר בשנת 2009, כי “מי שרוצה למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינאית חייב לתמוך בחיזוקו של החמאס“.

ז. למטרה הזאת אפשרה מדינת ישראל, עד לימים האחרונים שלפני הטבח, להעביר לחמאס מיליארדי דולרים שנתרמו ע“י ממשלת קטאר, וכן העבירה לחמאס חומרי בנייה מתוצרת ישראל, אשר שימשו לבניית למעלה מ-500 ק“מ של מנהרות.

ח. בתמיכתה של ישראל בחמאס היא הסתכנה מרצון, ועל כך ייאמר “אין הרוצה נפגע” (volenti non fit injuria).

ט. אנחנו קובעים, איפוא, כי למדינת ישראל הייתה הזכות לפתוח במלחמה כנגד החמאס, אבל, מאידך, היא חרגה הן מהמותר והדרוש להגנה על האינטרסים הלגיטימיים שלה על פי דיני המלחמה שגם היא חתומה עליהם, וגם הפעילה שיקולים זרים ופסולים, בנוסף לשיקולים הלגיטימיים, דבר אשר בהכרח הוביל לפגיעה מודעת בתושבים שלא היו מעורבים בפעילות החמאס.

י. העתקים של פסק הדין הזה יועברו לצדדים, למזכיר הכללי של האו“ם, לעצרת הכללית ולמועצת הביטחון, ויפורסמו ברבים.

ניתן היום …

לא קשה לנחש שהתמיכה בפסק דין כזה בישראל תתפלג לפי קו פרשת המים הפוליטית, אבל לעולם הרחב אין שום עניין במחלוקות הפוליטיות הפנים–ישראליות, והתוצאה תהייה שמדינות העולם תעבורנה לצד השני של הרחוב כאשר הן רואות את מדינת ישראל על המדרכה מולן.

לא נעים, אבל הרווחנו את זה ביושר.

על ה“מוסריות” שלך

כמובטח לעיל, אני מתייחס לעניין המוסרי, שגם בו את נועצת את עקבייך, נועצת ולא מרפה.

בואי נתחיל משורשיו של הקונפליקט הישראלי–פלשתינאי, במתכונתו הנוכחית.

ביום 11.6.1967, בעקבות מלחמת–מגן מוצדקת, מצאנו עצמנו, מדינת ישראל, “אוחזת” בארץ לא–לה, ארץ שעד אז היא מעולם לא טענה לזכות כלשהי עליה.

באותה הארץ היה “ציבור אתני“, שהוא גם ציבור של בני אדם אשר לכל אחד מהם היו זכויות קנייניות ואחרות, מכוח הדין שהיה קיים שם לפני ה“אחיזה” שלנו.

לפי הדין הבין–לאומי, שגם מדינת ישראל מכירה בו, אם, בעקבות מלחמה, טריטוריה עוברת משלטון מדינה אחת לשלטון של מדינה אחרת, רכוש המדינה המקורית הופך להיות רכוש המדינה נוטלת השלטון, ואילו רכוש פרטי נשאר לנצח רכוש בעליו.

מה עשינו עם ה“שטחים” האלה?

ראשית – מאז הסכמי שביתת הנשק מ-1949 לא הכינונו שיעורי בית למקרה שהם יפלו שוב לידינו.

שנית – לא סיפחנו אותם למדינה (ואני לא נכנס לעניין מזרח ירושלים ורמת הגולן), דבר אשר יש בו יתרונות, אבל גם מחוייבויות.

שלישית – גם לא ראינו בהם כ“פיקדון” לצורך הסדרים מדיניים עתידיים, וזאת בניגוד למה שאמרה וועדת אדמונד לוי, יקירת הימין (ההדגשה לא במקור):

“לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”.

ורביעית – במקום שהמדינה תחליט מה לעשות איתם, היא הפקירה אותם לידי גורמים פרטיים, שאינם כפופים לדין ושלא האינטרס הכללי היה בראש מעייניהם, אלא האתוס הלאומי המשיחי שאנחנו, העם היהודי, כתבנו לעצמנו, ובפועל מי שכתבו אותו לא נבחרו ע”י הציבור שעתיד היה להכריע בשאלה מה לעשות בהם, בעוד אלפיים שנה.

ומה קרה מאז?

מה שעשיתם – ואני פונה אלייך בלשון רבים, כי את חלק מאותם גורמים פרטיים – נעשה פופולרי בציבור, והמערכת הפוליטית (זה התחיל עם שלטון השמאל, ששלט במדינה עוד 10 שנים, אבל שלטון הימין מאז רק העצים אותו) “התיישרה” לפי מה שעשיתם (וקראתם לו “מפעל ההתנחלויות”):

ומה עשיתם?

התחלתם במסע של נישול בני אדם מרכושם ומאדמתם, עליה הם ישבו, אותה הם עיבדו וממנה הם התפרנסו, במשך מאות בשנים, וכשלא הצלחתם לממש את מלוא תאוותכם, המשכתם בגירוש כפוי, בשריפת בתים על יושביהם, שריפת כלי רכב, ואפילו במעשי רצח לא בחלתם.

וכאשר חלק מהפושעים שלכם הועמד לדין, ונענש כדין, את, סטרוק, יחד עם חברייך, הזעקתם שמיים וארץ על ה“עוול” שנעשה לרוצחים האלה.

ואת, גבירתי השרה, את עוד מרהיבה עוז לדבר על “מוסריות“?!

אומרים יש אנטישמיות בעולם … מה זאת “אנטישמיות“?

ואסיים בהערה על ה“אנטישמיות“, מילה שאת השתמשת בה כאן לפחות שש פעמים.

התופעה הזאת חוזרת ונשנית: כל מי שמבקר את מדינת ישראל, מיד מגיבים ואומרים שזו “אנטישמיות“.

מדוע אנטישמיות? משום שקל לפלוט את זה, בלי צורך לנמק, ומשום שאם מדינת היהודים, שקמה כבית לעם היהודי אחרי השואה, פולטת אנטישמיות–אנטישמיות–אנטישמיות–אנטישמיות–אנטישמיות, כל העולם אמור לקפוץ לדום (אבל בפועל אף אחד לא קונה את זה – ובצדק).

כבר התייחסתי לנושא הזה בעבר, במאמר על סמכותו של ביה”ד הבינלאומי לדון בפשעי מלחמה שמתבצעים בשטחים, ועל הדמגוגיה של בנימין נתניהו, וכך אמרתי שם לבנימין נתניהו:

לא תישא את שם ה“אנטישמיות” לשווא!

נניח שמדינה כלשהי, או ארגון טרור כלשהו, מבצע פעולת טרור נגד מדינת ישראל ומדינת הוותיקן (הכל מתואם): האם החלק של הפעולה נגד ישראל הוא “אנטישמי” וחלקה שנגד הוותיקן אינו “אנטישמי“? ואולי ה“אנטישמיות” של הפעולה קמה ונופלת לגבי שתי המדינות יחד?

זאת הגדרת האנטישמיות, לפי ה-IHRA (International Holocaust Remembrance Alliance):

Manifestations might include the targeting of the state of Israel, conceived as a Jewish collectivity. However, criticism of Israel similar to that leveled against any other country cannot be regarded as antisemitic.

(ההדגשה – שלי).

ומה זה אומר?

זה אומר שאם, למשל, מדינת ישראל ומדינת הוותיקן מבצעות פעולה מסויימת, הביקורת על מדינת ישראל אינה “אנטישמיות“, בדיוק כמו הביקורת על הוותיקן.

תחשוב קצת, ביבי, לפני שאתה פולט אמירות שאין בהן אלא להמעיט מערכה של הביקורת על האנטישמיות האמיתית.

שמחתי לעזור!

_____________________

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

###

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

______________________

____________

מי רוצה לזרז את הדיון בבג“ץ הסבירות, מי רוצה לדחותו – ומדוע?

מה בדיוק אמר כבוד השר בן גביר?

המדינה במשבר, מיהו ה-Causa Sine Qua Non?

נאום–תשובה לתא”ל (מיל) עו”ד דני ון בירן, למאמרו על עליונות בית המשפט, על שלטון העם ועל אובדן הדמוקרטיה הישראלית

נאום–תשובה לתא”ל (מיל) עו”ד דני ון בירן (2): זה לא כבוד גדול להיות “ביביסט מצוי”!

יהיה בסדר! (דוקודרמה)

מחוללי ההפיכה המשטרית לא יודעים אנה הם מוליכים את עצמם

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס