As a Dual British-Israeli citizen who survived 471 days in Hamas captivity, I am deeply saddened by your decision to recognise Palestinian statehood. This move does not advance peace—it risks rewarding terror. It sends a dangerous message: that violence earns legitimacy. By legitimising a state entity while Hamas still controls Gaza and continues its campaign of terror, you are not promoting a solution; you are prolonging the conflict. Recognition under these conditions emboldens extremists and undermines any hope for genuine peace. Shame on you.

As a Dual British-Israeli citizen who survived 471 days in Hamas captivity, I am deeply saddened by your decision.

ובתרגום גוגל, עם הגהות שלי:

כאזרחית בעלת אזרחות כפולה בריטית–ישראלית ששרדה 471 ימים בשבי חמאס, אני עצובה מאוד מהחלטתך להכיר במדינה פלסטינית. צעד זה אינו מקדם שלום – הוא מסתכן בפרס לטרור. הוא שולח מסר מסוכן: שאלימות מקנה לגיטימציה. על ידי מתן לגיטימציה לישות מדינית בזמן שחמאס עדיין שולט בעזה וממשיך במסע הטרור שלו, אינך מקדם פתרון; אתה מאריך את הסכסוך. הכרה בתנאים אלה מעודדת קיצונים ומערערת כל תקווה לשלום אמיתי. בושה לך.

כאזרחית בעלת אזרחות כפולה בריטית–ישראלית ששרדה 471 ימים בשבי חמאס, אני עצובה מאוד מהחלטתך.

במקום אחר, כנראה בחשבון האינסטגרם שלה (לא מצאתי את המקור, אבל הדברים פורסמו בכמה כלי תקשורת) היא אומרת גם:

“סטארמר אינו ניצב בצד הנכון של ההיסטוריה. זו איננה דיפלומטיה – זה כשל מוסרי. בושה לך אדוני ראש הממשלה“.

ומוסיפה:

“אילו היה בשלטון במהלך מלחמת העולם השנייה, האם היה תומך בהכרה בשליטת הנאצים במדינות הכבושות כמו הולנד, צרפת או פולין?”.

הדברים פורסמו בכלי תקשורת רבים בארץ, והדבר הראשון ששאלתי את עצמי הוא האם זה עד כדי כך אייטם חדשותי, רק משום הוא בא משורד/ת–שבי.

והשאלה הנוספת היא אם דעתו של שורדי–שבי בעניינים כאלה עולה על דעתו של כל אדם מהיישוב, אשר מטבעם של דברים תלוייה באוריינטציה הפוליטית שלו.

ואבהיר: כשהיא ושורדי–שבי אחרים מדברים על מה שחוו שם, ועל רצונם לראות בשובם של שאר בני הערובה – כאן בהחלט יש מקום להקשיב למה שהם אומרים, והתקשורת אכן נותנת להם ביטוי ראוי.

אשאיר את כל אלה בצריך עיון, ואגש לדברים עצמם.

אבל קודם מעין הקדמה.

על הכריכה

לא אחת בני אדם כורכים יחדיו דברים שונים, כדי להסיח את הדעת מן הדברים שבאמת במחלוקת.

לרוב זה מתחיל בדבר–אמת, ממשיך בדבר–אמת שהוא קצת בצד, ובהדרגה מביאים אותך למסקנה הרצוייה לאומרם של הדברים.

כך, למשל, בידיעה על החלטת הממשלה להעביר למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, את חקירת ההתנהלות של המשטרה והפרקליטות בפרשת חקירתו והעמדתו לדין של חיים רמון (רוני סופר, Ynet, 6.7.08):

בדיון היום אמר מזוז: “יש כאן הכרעת דין חלוטה של בית המשפט שלא עירערו עליה. אחרי שנה וחצי רוצים לפתוח את הנושא מחדש, אין סיבה להקים וועדת חקירה ממשלתית”.

שורו–שורו:

“יש כאן הכרעת דין חלוטה של בית המשפט” – אמת;

“שלא עירערו עליה” – אמת, אז מה? האם זה מכשיר את התנהגות המשטרה?!

“אחרי שנה וחצי רוצים לפתוח את הנושא מחדש” – גם כן אמת, אבל זה בדיוק הנושא–שבמחלוקת! ואם זה היה אחרי חודש וחצי זה כן היה בסדר?!

“אין סיבה להקים וועדת חקירה ממשלתית” – מה הקשר? אולי היום, דווקא בגלל שהכרעת–הדין היא חלוטה הדרך היחידה לבדוק “מה קרה שם” היא ע”י ועדת חקירה?

סליחה על הדוגמה הישנה הזאת – היא הייתה לי בכתובים, וכי למה אתאמץ לכתוב מחדש את אותם הדברים?

לפעמים הכריכה אינה של דברי אמת, אלא של משפטים סתמיים אשר כריכתם יחדיו יוצרת רושם של משהו אחר, מסודר, מנומק ומפורט, למרות שאין בהם ולא כלום.

על “חיבורים” כאלה אומר הסרג’נט במקבת של וויליאם שייקספיר:

Doubtful it stood;

As two spent swimmers, that do cling together

And choke their art.

(Macbeth: Act 1, Scene 2)

כריכה ראשונה

אתחיל בכריכה שמטרתה לטשטש את המחלוקת:

“צעד זה אינו מקדם שלום – הוא מסתכן בפרס לטרור”.

אז לא: יש כאן שתי נקודות, שכל אחת עומדת בפני עצמה, וכל אחת צריכה את הביסוס העצמאי שלה.

אתחיל עם “פרס לטרור“:

במאמר היידה, לספח! כתבתי בין השאר:

“…והשאלה היא אם אתם באמת מאמינים שהסיפוח יפתור את הסכסוך הזה, כאשר אין לכם שום מושג ושום תכנית מה לעשות בשטחים המסופחים וביושביהם?

“אתם הרי יודעים שיש רק שתי אפשרויות:

“האחת – להעניק ליושבי השטחים תעודות זהות כחולות, ואזרחות מלאה, אבל אתם לא תעשו זאת, כי כבר בבחירות הבאות זה ייתן למפלגות הערביות תוספת של כ-10 מנדטים, ולא ירחק היום בו המפלגות הערביות והמפלגות החרדיות תהיינה רוב בכנסת, רוב שלא משלם מסים, ולא משרת בצבא ובשום מסגרת אחרת של שיות לאומי.

“והשנייה – להשאיר אותם כתושבים חסרי–אזרחות, אשר יחיו ב“בנטוסטנים” משלהם (נתניהו דיבר על כך, אבל מעולם לא פעל לקידום רעיון האפרטהייד הזה), אבל רעיון–העיוועים הזה לא יעבור את משוכת הבג“ץ המשוקץ, וגם הקהילה הבין לאומית לא ממש תתאהב בו.

“נו, ואם אתם חושבים שהפיכת הפלשתינאים לציבור אתני ללא תקווה לעצמאות תעצור את הטרור הפלשתינאי, אז תשכחו מזה!

“תשכחו מזה, ותזכרו שגם אנחנו היינו טרוריסטים במאבקנו לעצמאות: פיצוץ מלון המלך דוד, ליל הגשרים, פרשת הסרג’נטים, ועוד.

“אז היינו טרוריסטים, ואלמלא כן לא הייתה לנו מדינה, ובזכות הטרור כיום יותר ויותר מדינות ידידותיות לישראל, וכן גם כלי תקשורת עולמיים ידידותיים לנו, מפנים לנו כתף קרה, ומכריזות על הכרה במדינה הפלשתינאית.

“ואתם תמשיכו להתבכיין על כך שההכרה במדינה הפלשתינאית היא “פרס לטרור“, אחרי שגם אנחנו זכינו בפרס הזה על הטרור שלנו.

וזה אומר שגם אנחנו היינו טרוריסטים, וגם אנחנו קיבלנו את הפרס הזה – בזכותו.

האם צעדו של רה“מ הבריטי “אינו מקדם שלום“?

בינתיים אשאיר לכותבת להתווכח איתו בלעדי, ואני אחזור אליו כאן, בהמשך.

הלאה:

“הוא שולח מסר מסוכן: שאלימות מקנה לגיטימציה“.

לדעתי הוא שולח מסר אחר, הפוך לגמרי: מי שמנסה לדכא שאיפות של עם להגדרה עצמית, מסתכן בטרור.

ראש הממשלה הבריטי, קיר סטארמר, נולד ביום 2.9.1962, למעלה מ-14 שנים אחרי פרוץ מדינת ישראל.

בניגוד לפוליטיקאי ישראלי ידוע, הוא מעולם לא אמר שהוא “זוכר” את מאבקו לעצמאות של היישוב העברי בארץ נגד שלטון המנדט הבריטי על פלשתינה (א“י), אבל סביר להניח שבמבחני הקבלה לעבודה בדאונינג 10 יש גם כמה שאלות על עלייתה ונפילתה של האימפריה הבריטית, וממילא סביר להניח שבקורסי ההכנה למבחנים האלה יש גם פרק על הטרור היהודי נגד שלטונות המנדט, שבסופו קמה מדינת ישראל.

אני מניח שאם ניתן היה לחזור במכונת הזמן לשנת 1917, אל כיבוש הארץ בידי הבריטים מידי האימפריה העותומנית, למנות את סטארמר כראש ממשלת בריטניה, ולשאול אותו מה לעשות עם האוכלוסיות היהודית והערבית בארץ, הוא היה מציע פתרון שהיה חוסך חיים של יהודים, ערבים וגם בריטים, פתרון שבקצה הדרך תצא האימפריה בקומה זקופה מארץ פורחת, במקום יציאתה מארץ מדממת עם היוניון ג’ק מקופל בין הרגליים, בנמל חיפה, 14.5.1948.

אז סטארמר למד משהו מההיסטוריה של עמו וארצו, ואילו אנחנו לא למדנו דבר מההיסטוריה שלנו, שמול כובש בעל תיאבון טריטוריאלי, רק בטרור משיגים עצמאות.

והלאה, בפנייתה של דמארי לסטארמר:

“על ידי מתן לגיטימציה לישות מדינית בזמן שחמאס עדיין שולט בעזה וממשיך במסע הטרור שלו, אינך מקדם פתרון; אתה מאריך את הסכסוך”.

אז ככה, הגברת אמילי: ראשית – העובדות הן שונות (ההדגשות – שלי):

“בהודעה שנמסרה הערב (שלישי) מטעמו של ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, נכתב כי הוא הודיע לקבינט שלו שהממלכה המאוחדת תכיר במדינה פלסטינית בספטמבר, עוד לפני העצרת הכללית של האו“ם – אלא אם ממשלת ישראל תנקוט צעדים משמעותיים לסיים את “המצב המחריד בעזה“.

“סטארמר הוסיף כי הוא לא משווה בין ישראל לחמאס, וכי דרישות בריטניה מארגון הטרור נותרות בעינן: לשחרר מיידית את החטופים, לחתום על עסקה, להתפרק מנשק ולקבל את העובדה שהוא לא ימלא שום תפקיד בממשלה הפלסטינית העתידית. רה“מ הבריטי התחייב לקיים הערכת מצב לפני העצרת הכללית, על מנת לקבוע עד כמה קיימו הצדדים את הצעדים לכיוון סיום המלחמה – לפני שיקבל החלטה סופית לגבי ההכרה.

“סטארמר הדגיש בפני הקבינט שהוא נקט בפעולה הזו על מנת להגן על חיוניותו של פתרון שתי המדינות, שנראה לדבריו “רחוק יותר היום משנראה במשך הרבה שנים“. עוד הוסיף כי תמיכתו בביטחון ישראל נותרה כשהייתה, ולפי מקורות בבריטניה, שוחח עם רה“מ נתניהו לפני הודעתו הערב”.

וזה אומר שהוא לא נותן “לגיטימציה לישות מדינית בזמן שחמאס עדיין שולט בעזה וממשיך במסע הטרור שלו“, אלא דווקא להיפך: הוא מתנה את ההכרה במדינה הפלשתינאית בקיום הדרישה “לשחרר מיידית את החטופים, לחתום על עסקה, להתפרק מנשק ולקבל את העובדה שהוא לא ימלא שום תפקיד בממשלה הפלסטינית העתידית“.

והלאה:

“אינך מקדם פתרון; אתה מאריך את הסכסוך”.

אז לא: מכל מה שנאמר על ידי סטארמר עולה דווקא הרצון לסיים את הסכסוך!

האם דוקטרינת נתניהו, לפיה יש לטאטא את הנושא הפלשתינאי אל מתחת לשטיח – היא תקצר את הסכסוך? האם לא די לנו ב-58 שנות הסכסוך כדי שנעצור ונעשה חושבים?

ואת יודעת מה, אמילי?

בואי תכתבי לנו מאמר מסודר, בו את מציעה פתרון שיקצר את הסכסוך. נראה אותך.

וכדי להקל עליך, אציע לך 2 פתרונות–מדף, לבחירתך (את יכולה להציע גם פתרון אחר):

האחד – חיים בביטחון ובשלום עם מדינה פלשתינאית בשכנותנו, במחיר ויתור על התיאבון הטריטוריאלי–משיחי שלנו.

והשני – הנצחת המצב הקיים, עם ספירת הארונות הנצחית על מזבח התיאבון הנ“ל.

במה תבחרי?

כריכה שנייה

והנה, עוד כריכה:

“סטארמר אינו ניצב בצד הנכון של ההיסטוריה. זו איננה דיפלומטיה – זה כשל מוסרי. בושה לך אדוני ראש הממשלה“.

להעמיד “דיפלומטיה” מול “כשל מוסרי” זה כמו לעמת בין כביש אגרה למאוורר תקרה: יכולה להיות דיפלומטיה עם כשל מוסרי, ויכולה להיות דיפלומטיה בלי כשל מוסרי, כשם שיכול להיות כשל מוסרי עם דיפלומטיה, וכשל מוסרי בלי דיפלומטיה, ונשאלת השאלה אם חתירתו של סטארמר לסיום הסכסוך הישראלי–פלשתינאי, בתנאים שהוא פירט, היא בלתי מוסרית.

והלאה, הפאנץ’–ליין המנצח:

התאפקתי עד עכשיו, משום כבודה של שורדת השבי, אבל לכל הבלגה יש גבול, והשאלה היא האם היא מזלזלת באינטליגנציה שלי/שלנו, או שהיא עד כדי כך טיפשה?

אז ככה, גברת אמילי: הנאצים לא היו ציבור אתני הנאבק על זכותו להיות עם חופשי בארצו, ואם את באמת מתעניינת בשאלה מיהם הנאצים במזרח התיכון, תמצאי לה הרבה תשובות אצלי באחר, בערך נאציזם כחול לבן.

הערה נוספת

בדברי אלה אין שום כוונה לתמוך – לא במה שעשה החמאס בשביעי ביביקטובר, ולא בכלל.

מה שהחמאס עשה, באותו היום הוא פשע מלחמה לכל דבר ועניין, ובאשר למאבקו הפוליטי – כיוון שאני לא בחרתי בו, והוא לא חייב לי דבר, אין לי שום חשבונות איתו, אלא עם ההנהגה שלי, עם ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא השכילו למנוע את הסכסוך הישראלי–פלשתינאי (והייתי אומר אף ליבו אותו), ןשהביאונו עד הלום.