יעקב טירקל, אנחנו לא עובדים אצלך!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57212

השופט בדימוס יעקב טירקל הואשם ברציחתו של עו“ד שמחה ניר (להלן: “המנוח“) *** במשפטו הוא מביא להגנתו את “המנוח“, אשר מעיד כי הוא “חי ברציפות מגמר לידתו, ועד לרגע הזה ממש” *** בית המשפט מתעלם מהעדות הזאת, ומרשיע אותו ברציחתו של ה“מנוח“, למרות שהוכח כי הוא עדיין חי *** טירקל לא מבין מדוע הציבור איבד את אמונו בשופטים, ומציע שהתקשורת תצניע את התופעה

 

שמחה ניר, עו“ד

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מדוע השופטים מאבדים את אמון הציבור?

מתי הם מדברים, ומתי הם שותקים?

מדוע אתם שותקים?

התקשורת לא עובדת אצלכם!

כשם שמותר לפגוע בשאר עובדי הציבור – מותר לפגוע גם בכם!

רדו אל העם

על “הפרופורציות המתאימות“

“העיתונות צריכה להיות חופשית לגמרי, אבל …”

גם לפרשנות “המעוותת והלא נכונה” יש זכות קיום במדינה דמוקרטית

אפשר להגן על הפסיקה באופן מכובד, גם בלי להסכים איתה

על “המבוגר האחראי“

 

 הקדמה

במאמר בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה! הבטחתי לעצמי, בין השאר:

עוד על אמון הציבור בשופטיו

כאמור […] יש בדעתי לתלות את הנעליים ביום 16.10.23, בו אהיה בן 84 וכמה חודשים, כאשר אסתר חיות, הנשיאה הנוכחית, תגיע לגיל הפרישה. לתלות את הנעליים – אבל לא לשתוק. לתלות את הנעליים, אבל לנעול אותן שוב אם אקרא לדגל.

איך לממש את הבטחתי זו לעצמי – אני עדיין לא יודע, במיוחד משום שעדיין לא מצאתי את קימקא 2.0, שייקח את הלפיד וימשיך את מפעל–חיי.

בינתיים, אולי כשלב–הכנה לפרישה, יש בדעתי להתמקד ב“סניף” של המאבק שלי: שיקום האמון בין הציבור לשופטיו, והמכתב לשופטי נתניהו, אותו הבאתי בראשית הדברים, הוא יריית–הפתיחה.

היום אני ממשיך במימוש ההבטחה הזאת.

מדוע השופטים מאבדים את אמון הציבור?

תחת הכותרת השופט טירקל: התקשורת צריכה להצניע כתבות ולהגן על בית המשפט מביאה לנו אסתי פלד (93fm, 16.06.2020) ראיון שופט ביהמ“ש העליון בדימוס יעקב טירקל, בו הוא משתלח במי ש“מעז” לבקר את השופטים, ומצפה שהתקשורת תשכב על הגדר למען השופטים.

אתחיל מהדברים המוקלטים שהושמעו, ואמשיך עם הדברים כפי שנכתבו.

מראיין: כמה פרשיות שהצטברו בתקופה האחרונה, והאחרונה שבהן היא סטיקרים שהודבקו על רכושו של שופט, וכל מיני אמירות, והרשתות החברתיות, ואנחנו עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט יעקב טירקל. שלום, ערב טוב לך.

טירקל: ערב טוב.

מראיין: איומים על אנשים זה בכלל עבירה על החוק, על אחת כמה וכמה כשמדובר על שופטים, וכמובן שצריך להוקיע את המעשה הזה, ואני שואל אותך האם מבחינת המערכת אדוני יודע מה צריך לעשות.

טירקל: אני לא חושב שמבחינת המערכת יש הרבה מה לעשות במצבים כאלה, צריך להשתדל, במידת האפשר, ליצור אווירה שהציבור יוקיע תופעות כאלה.

סליחה, טירקל, מבחינת המערכת אין “הרבה מה לעשות במצבים כאלה”?!

האם “המערכת“, קרי השופטים, כולם יחד וכל אחד לחוד, ישתוללו כאוות נפשם, ואחר כך יתבכיינו על אבדן אמון הציבור?

האינך מבין שהאמון, כמו האהבה, כמו כל רגש אחר, הוא דבר שהחפץ בו צריך לשקוד עליו, צריך לטפח אותו יום–יום, ושעה–שעה?

האם מותר לכם, השופטים, לסמן מטרות מראש, ולהתעלם מטענות ומראיות שאינן מתיישבות עם המטרה המסומנת, ואחר כך ליילל על אבדן אמון הציבור, ולהתבכיין על כך שהתקשורת לא מתנדבת להגן עליכם, כאשר אין כל אפשרות וכל עליה להגן עליכם.

תאר לעצמך שאתה נאשם ברציחתו של עו“ד שמחה ניר (להלן: “המנוח“);

תאר לעצמך שאתה מביא להגנתך את מנהל אבו כביר, אשר מעיד, בלויית רישומים שנערכו בזמן–אמת, ואומתו בחתימתו בזמן–אמת, כי במועד האירוע אתה היית עצור אצלו (על עבירה אחרת, ממנה זוכית מאוחר יותר);

תאר לעצמך שאתה מביא להגנתך גם את “המנוח“, אשר מזדהה כדין ומעיד כי הוא “חי ברציפות מגמר לידתו, ועד לרגע הזה ממש“;

תאר לעצמך שבית המשפט מתעלם מהעדים האלה, ומרשיע אותך ברציחתו של ה“מנוח“, אשר הוכחת שהוא עדיין חי;

ותאר לעצמך שגם ערכאת הערעור מתעלמת מכל אלה …

נשמע “הזוי“? קרא את המחזה אהרן ברק נרצח פעם שלישית – הרוצחת הפעם: מרים נאור, אשר כל הדוגמאות בו הן מהחיים, מניסיוני המקצועי (פרט לאחת, שבזמן הכתיבה נראה גם לי הזוייה, אבל אחר כן, גם היא כמעט התממשה), ואחלר כך חזור אלינו, ונדבר.

טירקל, אתם השופטים פוחדים פחד–מוות מאמון הציבור, ובורחים ממנו כמפני אש. אתם יודעים כי במצב תיאורטי של אמון אבסולוטי מערכת המשפט הייתה מוצפת קשות, ואתם כולכם, ביחד ולחוד, הייתם מבקשים את נפשם למות, מרוב עודף של אמון הציבור!

גם אתה, טירקל, לא נקי מזה אישית, אבל הפעם לא אנהל אתך חשבונות אישיים (למרות שיש לי, ולא תצא מהם טוב), אלא חשבון ציבורי.

מתי הם מדברים, ומתי הם שותקים?

שופטת ביהמ”ש לעניינים מקומיים בחיפה, הילה כהן, הורשעה בדין משמעתי, על כך שהיא פיברקה פרוטוקולים. נמה זה “פיברקה”? עורכי–דין השאירו לקלדנית שלה פתקים בהם הם מבקשים דחיית הדיון, והיא, במקום לרשום על כל פתק את המילה “כמבוקש”, “תירגמה” את הפתקים לפרוטוקולים לפיהם עורכי–הדין אכן התייצבו לפניה וביקשו מה שביקשו, נתנה את ה”כמבוקש” כאילללו בפני המבקשים – והשליכה את הפתקים לסל.

אין ספק שהיא לא נהגה כדין, היא גם נהגה בטיפשות, אבל כוונת זדון לא הייתה לה – וגם לא נטען שהייתה לה.

אתה וחברך, הבדימוס אליהו מצא, יצאתם כנגד השופטת הזאת:

המשנה–בדימוס אליהו מצא אמר כי “גזר הדין גורם להרבה מאוד אי–נחת ומעורר חשש לפגיעה של הציבור באמון במערכת השפיטה”, וכי “הקביעות העובדתיות הצדיקו את ההדחה“, הוא גם הוסיף וחיזק בשאלה רטורית: “איזה מעשה חמור יותר יכול לעשות שופט מאשר ייצור פרוטוקול כוזב?”

ואתה החרית–החזקת אחריו:

הבדימוס יעקב טירקל […] סבור כי היה ראוי שהשופטת כהן תתפטר מיוזמתה, וגם מסביר: “אני שואף למערכת שתהיה למעלה מכל ביקורת … שתהיה לנו מערכת שיפוטית מפוארת, והיא פחות או יותר כזאת. אנו יכולים להיות גאים במערכת. הייתי שמח יותר אם לא היינו מגיעים למצבים כאלה …)”.

לא חלפו ימים רבים, והשופטת ורדה אלשיך, סגנית נשיא ביהמ“ש המחוזי בת“א–יפו, פיברקה בזדון פרוטוקול כדי שיהיה לה בסיס לתלונה כנגד עו”ד רפאל ארגז, והדברים ידועים.

הדגשתי את “בזדון” כי, בניגוד לטעות המטופשת, אבל התמימה שלא הזיקה לאיש, של הילה כהן, שופטת זוטרה, ורדה אלשיך, שופטת בכירה ביותר, פעלה בזדון ובכוונת–מכוון, כדי להזיק לעורך–דין ולפגוע בקריירה המקצועית שלו.

ההמשך ידוע: הנתל“ש אליעזר גולדברג מצא את התלונה נגד אלשיך כמוצדקת, וקבע כי היא ביצעה 36 תיקונים טכניים ומהותיים בפרוטוקול דיון שהתנהל בפניה, כדי להחמיר בתיאור התנהלות עו“ד שנגדו התלוננה.

גולדברג לא מצא לנכון להמליץ שום דבר, מן הסתם הניח כי שר המשפטים ונשיא ביהמ“ש העליון הם “ילדים גדולים“, ולא צריך “להאכיל אותם בכפית” עם המלצה מה בדיון נכון לעשות עם קביעתו הברורה כל כך.

בהמשך, שר המשפטים דאז, יעקב נאמן–לעצמו, גרר רגליים, ובסוף כופף את הידיים לראש לשכת עורכי הדין דאז, אפרים אפי נוה, ולחבריו עסקני הלשכה, באיימו עליהם שהוא יפעל לפירוק הלשכה אם הם לא יתקפלו, ואכן הם התקפלו באופן מביש, ואחר–כך הם סידרו לעצם “סקר” שיתמוך בהתנהלותם בפרשה הזאת.

גם נשיא ביהמ“ש העליון דאז, אשר יגורתי (אשר גרוניס, למי שעו”ד לא יודע) גילה סלחנות מפליגה כלפיה, והסתפק בנזיפה שתירשם בתיקה, מבלי שהיא תועף אחר–כבוד מהשפיטה, וגם זה ידוע. ישנה סברה עקשנית שאלשיך מחזיקה את יגורתי באשכים, עם מידע שהוא לא ישמח לראותו מופץ בשער–בת–רבים, אבל מעבר לחשד מוצק (ומוצדק) לא ידוע על שום פרטים ספציפיים.

ואיכן הייתם שניכם, אתה ואליהו, שגם הוא לא מצא לנכון לפתוח את הפה? ומדוע לא יצאתם משתיקתכם, גם כאשר הצגתי את השאלה פרשת ורדה אלשיך: מדוע אליהו מצא ויעקב טירקל שותקים?

אז אני אגיד לך, טירקל: אתם חכמים על חלשים. נוח לכם לתפוס דג רקק, להשתלח בו, להציגו כמקרה “קל וחריג“, לפשוט טלפיכם כאומרים “טהורים אנו“, אבל כאשר מגיע מקרה אמיתי וקשה, אתם ממלאים מקלדתכם מים.

מדוע אתם שותקים?

אתם שותקים, משום שאם תגיבו, תצטרכו להודות בכך שבמערכת ה“טהורה” שלכם צומחים עשבים שוטים, וגם לענות על שאלות קשות, כגון האם המקרה של ורדה אלשיך הוא חריג, או שהוא חלק ממערכת של כלים שלובים, והאם החיפוי שהעניק אשר יגורתי לאלשיך הוא תקין, ו/או אם גם הוא “מקרה חריג“.

ומה יש לך לומר על כך? אתה “לא חושב שמבחינת המערכת יש הרבה מה לעשות במצבים כאלה, צריך להשתדל, במידת האפשר, ליצור אווירה שהציבור יוקיע תופעות כאלה“.

אז אני אגיד לך, בסוד שאף אחד לא ישמע, שאכן “יש הרבה מה לעשות“: כיוון שלמרות בדימוסותך אתה רואה עצמך כחלק מהמערכת, אתה יכול לזעוק חמס, וגם לקרוא לחבריך, המכהנים והבדימוסים כאחד, לשפר את תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.

ולא לשתוק, כי “שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש“, כפי שלימדנו זאב ז’בוטינסקי ז“ל.

אתה מציע “ליצור אווירה שהציבור יוקיע תופעות כאלה“, אבל בהקשר שאתה דיברת בו, באמירה “תופעות כאלה” אתה לא מתכוון לתופעות כמו ורדה אלשיך, ושאר רעות חולות, אלא לביקורת הציבורית עליכם, אשר מחריפה והולכת ככל שאתם מאבדים את אמון הציבור.

אכן, לפעמים הביקורת עליכם אינה מוצדקת, ולפעמים היא קוראת לפעולות המנוגדות לחוק, אבל במקום שתייבשו את הביצה שורצת היתושים בה אתם מבוססים להנאתכם המפוקפקת, אתם קוראים לציבור להתנדב להרוג יתוש–יתוש.

אבל זה לא יעזור לכם, כי קצב התרבות היתושים בביצה שלכם הוא כזה שעל כל יתוש שנהרוג לכם תעלה מעל צחנת הביצה עננת יתושים שלמה.

התקשורת לא עובדת אצלכם!

הלאה:

השופט בדימוס יעקב טירקל התייחס לפרסומים כנגד שופטי העליון וניגוד עניינים וכנגד היועמ“ש, לדבריו מדובר ב“תופעות ממש מחפירות של כל מיני פרסומים כנגד השופטים שהם סיפורים חסרי ערך וחסרי שחר וחסרי משמעות“.

אז תסלח לי מאוד: אולי תיתן לנו לפחות דוגמה אחת של “תופעה ממש מחפירה של כל מיני פרסומים כנגד השופטים שהם סיפורים חסרי ערך וחסרי שחר וחסרי משמעות“.

מילא, אם אתה מדבר על “תופעות ממש מחפירות” של איומים על השופטים – אני מבין, ואפילו מקבל, אבל אם אותן “תופעות ממש מחפירות” שהן “כל מיני פרסומים כנגד השופטים שהם סיפורים חסרי ערך וחסרי שחר וחסרי משמעות“, אתה כבר נכנס לביקורת עצמה, והנסיון שלך לומר למבקרים מה, מבחינתם, “חסר ערך“, מתאים למשטרים דיקטטוריים שאומרים לאזרח מה הוא “צריך“.

בדומה לכך, אם אתה מדבר על סיפורים “חסרי שחר“, או “חסרי משמעות”, וכאן אתה כבר נכנס לוויכוח לגופם של עניינים, ואם כך רצונך – בוא ונראה מה באמת “חסר שחר“, ומה באמת “חסר משמעות“. סתם ככה לקשקש?!

והלאה:

השופט בדימוס טוען כי “התקשורת עצמה הייתה צריכה להצניע ולא להביא להם ערך מוסף ע“י פרסומם. צריך לקוות שתופעות כאלו ייעלמו מאליהם“.

אז תסלח לי מאוד: אם עיתונאי מבצע תחקיר, ומוצא ניגודי עניינים אצל השופטים – מה “התקשורת עצמה” צריכה לעשות? להצניע, או דווקא “להביא להם ערך מוסף ע“י פרסומם”?!

אז לידיעתך, בסוד שאף אחד לא ישמע: התקשורת לא עובדת אצלכם, התקשורת היא מיזמים כלכליים, היא חיה מפי צרכניה, והיא מספקת להם את התמורה על מה שהם משלמים לה.

יש לכם בעיה עם זה? תקימו תקשורת מתחרה, נראה כמה זמן היא תחזיק מעמד.

כשם שמותר לפגוע בשאר עובדי הציבור – מותר לפגוע גם בכם!

ומדוע השופטים זכאים לחסינות מפני הביקורת הציבורית?

“אמון הציבור” – זב”שכם, כפי שהסברתי, ואם מותר לפגוע באמון הציבור ברמטכ“ל, במפכ“ל, ביו“ר הכנסת, בנשיא המדינה ובמנהל משרד הרישוי זרנוגה גימ“ל – מותר לפגוע גם באמון הציבור בשופטיו, בין כיחידים, בין כקולקטיב.

ואם אתה, טירקל, אומר ש“צריך לקוות שתופעות כאלו ייעלמו מאליהם” – אז לא, ממש לא. צריך לקוות ש“התופעות האלה” רק תתעצמנה, ואולי זה ילמד אתכם, השופטים, שאתם משרתיו של הציבור ולא אדוניו, ושאמירתו של אהרן ברק, “כשאנחנו יושבים לדין אנחנו גם עומדים לדין” אינה נפיחה נבובה, אלא הצהרה מחייבת, שגם אהרן ברק עצמו לא עמד בה, ולא ענה לי כאשר שאלתי אותו למה אתה מתכוון כשאתה אומר “אנחנו עומדים לדין”? איפה הטריבונל (במרכאות או בלעדיהן) הזה?

רדו אל העם

אתה ממשיך עם הקלישאות החבוטות–לעייפה, ועל ההתמודדות של השופטים עם הביקורת התקשורתית אתה אומר:

“השופטים גם לא צריכים לדבר אל העם אלא באמצעות פסקי הדין שלהם”.

אז תסלח לי מאוד: איש לא הכריח אתכם לגזור על עצמכם שתיקה, ואם אתם לא רוצים להגן על עצמכם אישית, יש לכם דוברים ויש לכם נשיאי ביהמ“ש העליון, בתיהמ“ש המחוזיים, ובתימ“ש השלום, ויש לכם גם נשיאים ורוח.

ויש לכם גם שופטים בדימוס, שיודעים לקשקש בתקשורת, וכל אחד מהם יכול לאמץ לעצמו שופט מכהן או שופטים מכהנים, ולהגן עליהם כמה שהוא רוצה.

וחוץ מזה, אולי תסביר לי איך שופט יסביר לי “באמצעות פסק הדין” מדוע הוא מתעלם מטענותי ומראיותי? אם הוא מסביר לי, זו כבר לא התעלמות, ואם הוא מתעלם זו אינה הסברה!

על “הפרופורציות המתאימות“

והלאה, אתה עם סדרת החינוך שלך, המיועדת ל“תקשורת על כל צורותיה“:

“הדבר הטוב ביותר שתעשה התקשורת על כל צורותיה זה לא לתת לכך הד נוסף. לא צריך לנפח יותר מידי ולעלות מהאוב מהעבר כל מיני סיפורים. גם כשמשהו עולה צריך לטפל בו בפרופורציות המתאימות“.

אולי תגיד לי מה פירוש לנפח “יותר מדי”? 10%? 20, 30, 50, … 90 … 100 … 500 או אלף אחוזים? ואותה השאלה מתעוררת גם לגבי “הפרופורציות המתאימות“.

ומדוע לא “להעלות מהאוב מהעבר כל מיני סיפורים“? מדוע לא להעלות מה“אוב” את הסיפור על התייחסותכם המחמירה עם “אזובי הקיר” (השופטת הילה כהן), ושתיקתכם על ה“ארזים” (השופטת ורדה אלשיך)?

האם אלה הן “הפרופורציות המתאימות“, לשיטתך?

“העיתונות צריכה להיות חופשית לגמרי, אבל …”

ומה דעתך על חופש העיתונות? שורה שור:

בעקבות דבריו שנראים שמשתמע מהם כי יש להגביל את הפרסומים כנגד בית המשפט, אומר טירקל, “העיתונות צריכה להיות חופשית לגמרי. אבל העיתונאי צריך להבין שיש לו אחריות גדולה, והוא צריך להבין שהוא מסקר נכס כזה, חלק מתפקיד התקשורת זה להגן על המוסד הזה. ולא לתת הד יותר מדי“.

סלי – – – חה????????

אולי תסביר לי מה זה “חופשית לגמרי. אבל …”?

ואם “חלק מתפקיד התקשורת זה להגן על המוסד הזה“, קרי: מערכת המשפט, מדוע שהיא לא תגן גם על הרמטכ“ל, המפכ“ל, יו“ר הכנסת, נשיא המדינה ומנהל משרד הרישוי זרנוגה גימ“ל?

ומה זה “לא לתת הד יותר מדי“? כמה “הד” מותר לתת, לשיטתך?!

גם לפרשנות “המעוותת והלא נכונה” יש זכות קיום במדינה דמוקרטית

והנה, הפינאלה שלך:

לדבריו ההתקפות העממיות כנגד מערכת המשפט, “נובע מפרשנות מעוותת ולא נכונה של כל מיני החלטות“. עוד הוסיף על התערבות בג“ץ בחוקי הכנסת, “לצד הכנסת צריך שיהיה מבוגר אחראי והוא בית המשפט העליון“.

אכן, חלק מ“ההתקפות העממיות כנגד מערכת המשפט” אכן “נובע מפרשנות מעוותת ולא נכונה של כל מיני החלטות“, אבל גם לפרשנות “המעוותת והלא נכונה” יש זכות קיום במדינה דמוקרטית, גם בלי להתייחס לכך שלעולם אנחנו לא יודעים מה “נכון” ומה “לא נכון“, ולא מן הנמנע שמה שהיום נחשב “לא נכון“, מחר ייחשב כ“נכון” – וכן להיפך.

ואתה יודע מה, טירקל?

כאשר נתקלים ב“פרשנות מעוותת ולא נכונה של כל מיני החלטות“, צריך להתמודד עם הפרשנות הזאת, וכאן אראה לך איך אני עושה את זה בהתנדבות, ומגן עליכם, כפויי הטובה, יותר ממה שאתם מגינים על עצמכם, ולמרות כל החשבונות שיש לי אתכם – גם אתך אישית, מיינד יו.

אפשר להגן על הפסיקה באופן מכובד, גם בלי להסכים איתה

טול, למשל, את המאמר על פסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני, בו אני מגן על הלגיטימיות של פסק–הדין הזה, למרות שאני ממש לא אוהב אותו (וגם מצהיר על כך), וגם חוזר על מה שאני טוען תמיד: הלכה שנפסקה ע“י ביהמ“ש העליון היא בגדר “חוק המדינה“, ותיקון המצב הוא בכנסת, ע”י תיקון החוק, ולא בהתקפות על השופטים.

גם אתם טוענים את זה, אבל כאשר הדיבורים על תיקון המצב, כהצעתכם, תופסים תאוצה, אתם קופצים על רגליכם האחוריות עם הרגע–רגע שלכם: זו פגיעה בדמוקרטיה! זה עוקף בג”ץ!!!

ועם הרגע–רגע שלכם אתם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור …

ראה אין אפשר להגן על פס“ד לא פופולרי של הרוב בבג”ץ, כאשר דעת המיעוט נותנת להמון הסוער הרבה הרבה שמן למדורה: על קבורתו הזמנית של נוסח החוק.

ומשהו יותר כללי, מול ההמון הסוער: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

ללמדכם שאפשר להגן על הפסיקה שלכם, אבל זה לא “צומח על העצים“, זה מחייב גם אתכם: ראשית – לצאת מקונכית ה“אנחנו מדברים עם העם רק בפסקי הדין שלנו“;

ושנית – כאשר אתם כותבים החלטה או פסק–דין, עם כל מילה אתם מוציאים ממקלדתכם, תשאלו את עצמכם מה יגיד הקורא, ותענו לו בגוף ההחלטה. כך אני נוהג כשאני כותב מאמרים, וכך גם אתם יכולים.

על “המבוגר האחראי“

ואחרון–אחרון: לעניין התערבות בג“ץ בחוקי הכנסת, אתה אומר כי “לצד הכנסת צריך שיהיה מבוגר אחראי והוא בית המשפט העליון“.

ואתה יודע מה?

כשהאיש ברחוב שומע את זה, הוא אומר עליכם שאתם “מתנשאים“, ושאתם “פקידים לא נבחרים, שמעמידים את עצמם מעל חוקי הכנסת, שנבחרה כדין על ידי הציבור, בלי שהוסמכתם לכך“.

עכשיו ראה איך אני מגן על אותו “מבוגר אחראי“, אבל אני עושה את זה על סמך החוק עצמו. על סמך חוק–היסוד:

על סמכותו של הבג”ץ לדון בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה

ואני אפילו מרחיק לכת, יותר ממה שאתם עצמכם מעזים אפילו לחשוב:

על סמכותו של הבג”ץ לפזר את הכנסת.

הגיע הזמן שתתחילו לחשוב “חיובית“, לרדת אל העם במקום לקשקש על כך שאתם “יושבים בתוך עמכם“, כאשר אתם סמל המנותקים מהעם.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס