ההסכם עם איחוד האמירויות – אובמה היה נותן הרבה יותר, 11 שנים קודם

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57291

זהו פרק ממאמר נרחב יותר, הנמצא כעת בכתובים, תחת הכותרת “ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלא–כלום, אבל …”, וה“אבל” הוא למעלה מעשרים הערות כיצד ניתן היה להפיק משהו טוב בהרבה

 

שמחה ניר, עו“ד

אובמה היה נותן יותר, כבר ב-2009

לכל נשיא אמריקני, בעבר וגם בעתיד, יש אינטרס להביא שלום לעולם, ובמיוחד את השלום הבלתי–אפשרי בין ישראל לפלשתינאים.

למה? למה לא?!

למה? לפחות כדי להיכנס להיסטוריה כמי שהביא את השלום הבלתי–אפשרי הזה.

מהו הצעד הראשון במהלך כזה? בדיקת ההיתכנות של כל אחת מהאפשרויות ההיפותטיות, וכך עשה גם נשיא ארה“ב, בשעתו, ברק אובמה, כאשר נכנס לתפקידו, בראשית שנת 2009: הוא בדק את הסקרים ואת כל מה שצריך ואפשר לבדוק.

הסקרים באותה העת הראו שהן בקרב הציבור הישראלי והן בקרב הציבור הפלשתינאי יש רוב, אפילו דחוק, להסדר שתי המדינות, ואין רוב לשום הסדר אחר.

באותה העת בנימין נתניהו נשא את נאום בר–אילן המפורסם, בו הוא תמך ברעיון שתי המדינות. בהמשך הוא זיגזג בין בר–אילן לבין “לא במשמרת שלי“, וגם את אובמה הוא סובב בכחש, כמו שרק נתניהו יודע, וכמו שאנחנו, נתיניו, מכירים אותו היטב: כן, אבל; כן, אבל התנאים צריכים להבשיל; כן, אבל השותפים הקואליציוניים שלי; כן, אבל אחרי הבחירות …

אובמה לא היה אנטישמי

אובמה לא היה שונא ישראל, ובוודאי שלא אנטישמי, ר“ל. למרות שביבי סובב אותו בכחש כל שמונה שנות נשיאותו, הוא לא התחשבן איתו על גבה של מדינת ישראל, ולקראת סיום כהונתו הוא נתן לנו תמיכה ביטחונית בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים – יותר ממה שנתן נשיא אמריקני כלשהו למדינה אחרת כל שהיא – 3.8 מיליארד לשנה, עד שנת 2026, ועד בכלל.

את מטוסי ה-F-35 החדשים שנוחתים אצלנו כל בוקר קיבלנו מאובמה, בניגוד למה שסבורים אוהדיהם של בנג’מין טראמפ ודונאלד ג’יי נתניהו.

והמסקנה הבלתי–נמנעת: אם ביבי היה שם לאובמה על השולחן את מה שהוא שם עכשיו על השולחן, הוא היה מקבל – תוך חמש דקות – הסכם שלום מלא, כולל יחסים דיפלומטיים מלאים, עם כל העולם הערבי והמוסלמי – גם הסונים וגם השיעים – ואפילו עם איראן וסוריה.

וגם – לא לשכוח – עם אינדונזיה, המונה 273,895,380 נפש, מעודכן לרגע כתיבתה של השורה הזאת ממש.

ואולי – אולי! – גם שלום בין היהודים לבין עצמם, אשר, כפי שאנחנו נוכחים עכשיו, אינו מן הדברים הקלים להשגה.

היהודים היו מקבלים את זה

לא, אני לא צוחק: חלוקת המנדטים בכנסת ה-18, הייתה כך:

קדימה – 28 קולות

הליכוד – 27 קולות

ישראל ביתנו – 15 קולות

העבודה – 13 קולות

ש“ס – 11 קולות

יהדות התורה – 5 קולות

האיחוד הלאומי – 4 קולות

חד“ש – 4 קולות

רע“ם–תע“ל – 4 קולות

הבית היהודי – 3 קולות

מרצ–יחד – 3 קולות

בל“ד – 3 קולות

חישוב מהיר מראה שהסכם כזה היה מקבל לפחות 82 קולות בטוחים בכנסת: הליכוד – 27, קדימה – 28, העבודה – 13, חד“ש – 4, רע“ם–תע“ל – 4, מרצ–יחד – 3, בל“ד – 3.

הוסיפו לכך גם את 16 קולות החרדים, שקופצים על כל עגלה תמורת נתח נאה מהתקציב הלאומי, וכבר יש לנו 98 קולות בכנסת – איחוד לאומי שכל האיחודים והאחדויות היו מחווירים לעומתו.

ואם לא די בכך, תוך כתיבתן של השורות האלה אנחנו מתבשרים כי כמעט 80% מהציבור העדיף את ההסכם עם האמירויות על החלת הריבונות, ואם ההסכם הזה היה מוכפל לפי מספר המדינות הערביות שהיו מצטרפות אליו – לא כל שכן!

אם ביבי היה מדינאי אמיתי, איש בעל חזון – הוא היה נוהג כך, והיה נכנס לא רק לחלקת גדולי האומה, אלא לחלקת גדולי המדינאים בהיסטוריה העולמית.

ולא ניתן לסיים את הפרק הזה בלי להזכיר את הסיפור הידוע על ג’ורג’ ברנארד שו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1925 וחתן פרס האוסקר לשנת 1938, שפנה אל גברת חסודה אחת, ושאל אותה אם היא תסכים לשכב איתו תמורת 1,000 לירות סטרלינג – סכום לא מבוטל בראשית המאה העשרים.

משענתה הגברת בחיוב, שאל אותה שו: ותמורת שתי לירות, תסכימי?

התרתחה הגברת: מה אתה חושב שאני?

השיב לה שו: מה שאת אנחנו כבר יודעים, עכשיו אנחנו מתמקחים על המחיר.

בנימין נתניהו יכול היה, כאמור, להיכנס להיסטוריה העולמית כאחד המדינאים הגדולים בכל העולם, בכל הזמנים, אבל בסוף הוא ירד לזנות.

ביבי אינו מדינאי דגול, הוא בכלל לא מדינאי, הוא פוליטיקאי קטן אשר נגרר אחרי האפשרויות, ובוחר מהן את זו הנוחה לו יותר לחמש הדקות הקרובות.

והוא איש–מכירות מוצלח, אשר מסוגל לשווק מוצרי סידקית כאילו היו שלום עולמי, לעולם ועד.