נשיא המדינה, שמעון פרס, קצב את עונשם של חמשת המורשעים ברצח דני כץ ז”ל, אשר נשפטו למאסר-עולם, והרוחות געשו: איך זה קוצבים את עונשם של הרוצחים המתועבים האלה?! עכשיו יורידו להם שליש, ו-הופה, הם בחוץ, וימשיכו לרצוח!!!

השאלה אם ראוי לקצוב את עונשם של מורשעים ברצח היא שאלה כללית, אשר היא-עצמה אינה אלא סניף של השאלה הכללית יותר, אם ראוי להקל בעונשם של נאשמים, אחרי שבית המשפט גזר עליהם את מה שגזר. אפשר להגיד שכן, ואפשר להגיד שלא, ומי שיש לו דיעה בנושא – שיקום ויציגנה.

אבל הזועקים-חמס על ההקלה-בעונש המסויימת הזאת אינם שוללים עקרונית את מוסד החנינה, גם לא במקרים של רצח. הם שוללים את החנינה המסויימת הזאת, משום שהמורשעים הם ערבים, והנרצח הוא ילד יהודי.

יופי: תציעו תיקון לחוק יסוד: נשיא המדינה, אשר ישלול מהנשיא את האפשרות לחון ערבים אשר רצחו ילד יהודי … אבל את זאת הם לא מציעים, ובצדק, כי זה “מדיף גזענות”, ר”ל …

מה נשאר להם, אם לא הנימוק הגזעני?

“רוצחים מתועבים” – כל רצח הוא מתועב, אלא אם יש לו צידוק (רצח הסרג’נטים, למשל, אשר נועד למטרה חיובית מסויימת (וגם השיג אותה));

“רצח על רקע לאומני” – השב”כ קבע שלמורשעים האלה, גם אם הם הרוצחים, לא היה כל מניע לאומני, או כל קשר עם ארגוני הטרור;

“קדושת החיים”? – הנה, זה בא! … איפה הייתם, למשל, כאשר שחררו לחופשי את יורם שקולניק, אחרי שבע שנות מאסר בלבד?!

יורם שקולניק, להזכירכם, הגיע למקום הרצח וראה את חבריו מחזיקים אדם – ערבי, איך לא – כשהוא כפות, כך שממילא לא נשקפה ממנו סכנה לאיש, וירה בו למוות. שקולניק הורשע ברצח, ושוחרר, כאמור, אחרי שבע שנים.

גם כאן היה רצח מתועב, על רקע לאומני, ואף אחד לא קפץ על רגליו האחוריות עם “קדושת החיים”.

כי הרוצח היה יהודי – חובש-כיפה, אם זכרוני אינו מטעני, וחובשי-הכיפות, כידוע, אין להם דבר וחצי דבר עם הנורמה החילונית המוזרה, המעמידה במקום גבוה את עקרון קדושת-החיים – והנרצח היה ערבי.

כן, עכשיו גם טוענים כי קציבת עונשם של המורשעים ברצח דני כץ היא “חנינה פוליטית”, במטרה לרכוש את אהדתו של הציבור הערבי, ואת קולותיו, בבוא יום הקלפי. קצת קשה להאמין שבהמלצה לחנינה, העוברת תחת ידיהם של כל-כך הרבה גורמים מקצועיים, בתיק כל-כך מתוקשר, מישהו יסתכן בשיקולים זרים כלשהם.

יחד עם זאת, כאשר קוצבים מאסר-עולם ל-45 או 30 שנה, ייתכן כי הרצון לקרב את הציבור הערבי למדינה ישפיע, במקרים גבוליים, על ההחלטה לכמה לקצוב. אם השיקול הזה יביא לכך שבמקום קציבה ל-35 שנה תהיה הקציבה ל-30 שנה, זה אפילו יכול להיות לגיטימי, אבל אם הקציבה היא ל-10 שנים, עם הפחתת שליש באופק הקרוב, כאשר הזוכה בחנינה הוא מסביבה הפוליטית הנכונה, וריח הבחירות הקרובות חותך את האוויר – זה כבר פחות לגיטימי – אם בכלל.

ושאלת ה-64,000 דולר היא, כמובן: האם חנינתו של שקולניק לא הייתה חנינה פוליטית?!

כעת הרשו לי לומר מספר מלים למשפחתו של הנרצח, דני כץ ז”ל.

יהיה זה נדוש לומר כי אני שותף לאבלכם, גם אחרי שנים כה רבות, כי כל בן-תרבות משתתף באבלו של הזולת, אבל אני אכן שותף לאבלכם.

אבל צערה של המשפחה אינו מצדיק את ההיתפסות בנאשם הזמין, וראייתו כמי שביצע את הפשע – אפילו אם יש לכך אסמכתא משפטית, החתומה על ידי כך-וכך שופטים. פסק-דין מהווה נקודה ארכימדית לרשות המבצעת את גזר-הדין, אבל, מעצם הגדרתו של המושג “נקודה ארכימדית”, שום פסק-דין לא יכול להוות נקודה ארכימדית עבור עצמו.

קחו, למשל, את משפחתה של חנית קיקוס ז”ל. גם הם יכלו למצוא נחמה בפסק דינו של בית המשפט העליון, בגלגול השני, עם הדיון הנוסף בהרכב המורחב, אבל הם יותר סקפטיים, ומדריכה בלילות את שנתם האפשרות שרוצח בתם מהלך חופשי, ובכלא נמק אדם חף-מפשע (גם הוא ערבי…).

או, למשל, משפחתה של תאיר ראדה ז”ל, אשר רואה בעיניים כלות את התביעה מטפסת על קירות חלקים, ומסרבת לבדוק את עצמה ולפתוח מחדש את החקירה, שמא, חס-וחלילה, יימצא הרוצח האמיתי, ו”רשויות החוק” תיחשפנה במלוא ערוותן. גם את שנתם של בני משפחת ראדה מדריכה בלילות האפשרות שרוצח בתם מהלך חופשי, ובית המשפט ייגרר אחרי התביעה, לעשות מלאכתו קלה.

התיק שלכם, משפחת כץ היקרה, מעורר יותר מדי שאלות מכדי שתנוח דעתכם, ותמצאו מרגוע-מה בהרגשה שרוצחי בנכם שילמו את המחיר, אפילו שהמחיר הזה אין בו די, לטעמכם.

אני עצמי נגעתי בנקודת-חולשה אחת בהרשעתם של אלה במאמרי מדוע השופטים אוהבים כל-כך את המלכה, אבל אחרים, בקיאים ממני בפרשה, הביאו נימוקים רבים, וטובים יותר, לכך שהרשעתם של אלה תלוייה על בלימה.

המשטרה עושה לעצמה חיים קלים, נטפלת למי שהיא מוצאת מתחת לפנס הקרוב ביותר לתחנת המשטרה, גומרת מהר ורצה לספר לחבר’ה – קרי: לשופטים, לבתי המשפט.

כן, זה מתחיל במשטרת התנועה, בבתי המשפט לתעבורה ובערכאות הערעור עד לבית המשפט העליון, וההנחות שבתי המשפט נותנים למשטרה ולתביעה בתחום התעבורה מחלחלות אופקית, ובכך מורידות לזנות את שלטון החוק כולו.

יכול להיות שאני זורה כאן מלח על פצעיה של משפחת כץ, אבל האינטרס הציבורי מחייב שמישהו יקום לעשות בצפר לרשויות האכיפה. לכן אני ארקוד על הגגות ביום בו יתברר – פוזיטיבית – כי רוצחיו של הנער אינם אלה שהורשעו ברצח, וכי את רוצחיו האמיתיים כבר אי אפשר להעמיד לדין, מחמת ההתיישנות.

ובחזרה לחנינה: מנגנון החנינה, עם נשיא המדינה בראשו, הוא חלק מהחברה, הוא מייצג את החברה, ופועל בשמה ולמענה. כאשר החברה מטילה ספק בהרשעתו של נאשם, אחרי שמוצו כל האפשרויות המשפטיות, מותר לה להשתמש במכשיר החנינה כדי להתגבר על החשש לעשיית עוול, העולה מהספקות.

אני לא יודע אם הנימוק הזה – החשש מעיוות-הדין – נטל חלק גם בחנינה המסויימת הזאת, אבל אם כך הווה – גם זה לגיטימי.