זה היה אחרי הקרב על אל-חיאם, במלחמת לבנון השניה. מיד אחרי הניתוח, נדרש הפצוע קל לתפס מיוחד, של מתכת, לשתי אצבעותיו. התפס מגרה את אצבעות היד במהלך כל היום, ובעצם מעסה את העצב שנדפק, עד לשיקומו, בעזרת השם.

הניתוח נקבע ליום חמישי בצהרים. ההודעה על הצורך באותו תפס נמסרה עשרים וארבע שעות קודם לכן. מהיכן אני מביא את התפס הזה, שאל הפצוע קל. רוכש, ענה לו הרופא, אין בעיה, זה מוכר לכם. ‘מוכר לכם’ פירושו שהמדינה מחזירה את ההוצאה, לפי קבלה. הפצוע קל פנה לנערה המרכזת את הטיפול בפצועי חיל הרגלים, נועה שמה. נועה מטלפנת מעת לעת, שומרת על קשר, שואלת אם צריך משהו, ומבטיחה בשפה מתוקה להיות לעזר בכל שיצטרך. הפצוע קל אמר שהוא צריך תפס. נועה אמרה שתבדוק. היא בדקה מהר, וחזרה אחרי שלושים דקות.

זה לא מוכר אצלנו, היא אמרה.

כלומר, שאל הפצוע קל.

כלומר, שאנחנו לא משלמים את זה, אמרה נציגת הצבא.

אני משלם את זה? שאל הפצוע קל.

אני באמת לא יודעת מה לומר לך, אמרה המרכזת.

אז אני משלם את זה, הוא אמר, את שומעת מה את אומרת?

אני מבינה, היא ענתה לו, אבל אולי נוכל לחשוב על איזה מעקף, אולי תפנה לוועדת חריגים, היא הציעה.

אני לא פונה לשום ועדת חריגים, ענה הפצוע קל.

אז אולי בוועדה הרפואית שתהיה לך יאשרו לך את ההוצאה, היא אמרה, אם נגיש להם מסמכים מראש.

כמה עולה התפס הזה, שאל הפצוע קל, את יודעת כמה הוא עולה?

בערך שמונה מאות וחמישים שקל, היא אמרה לו.

אז אני צריך לשלם עכשיו שמונה מאות וחמישים שקל, הוא אמר לה.

כן, היא ענתה לו בסוף, זה מה שצריך.

בדיוק אותו רגע נכנס אביו של הפצוע קל לחדר. חכה רגע, אמר לבנו, בוא נבדוק את יד שרה.

תודה, מלמל הפצוע קל.

אחר כך מצא שדמע מעט, דמעה אחת בטוח זלגה. אחר כך הוציא פנקס שקים וכתב שיק על סך שמונה מאות וחמישים שקל בלבד, תרומה, עכשיו, ליד שרה.