1.   היוע”מ לממשלה שגה מספר פעמים, כאשר החליט שלא להעמיד לדין את אריאל שרון בפרשת האי-היווני וגם בפרשת הקרקעות לדודי אפל; כאשר החליט להעמיד לדין את חיים רמון, וכאשר החליט להגיש כתב אישום ראשון נגד הנשיא קצב; אולם, כעת כאשר החליט לעשות הסדר טיעון, הוא עשה פחות ממה שהיה חייב (קרי – לבטל לחלוטין הגשת כתב אישום), אך יותר ממה שהתכוון לעשות (קרי – כתב אישום חמור).

2.        א. איני ידיד של הנשיא קצב, מעולם לא פגשתיו, לא שוחחתי עמו, ואיני נמנה על “מעריציו”; אני כותב דבריי אלו (כפי שכתבתי בתחילת “הפרשה”), כאזרח וכמשפטן. דבריה של א’ במסיבת העיתונאים, חיזקו את דעתי כי הייתה ביניהם פרשיית אהבים (יתכן רומנטית ויתכן רק יצרית), ולא היו מעשי אינוס ולא כפייה של אקטים מיניים!

בניגוד לטענות של “ארגוני נשים” ונשים בכלל, הסדר הטיעון לא נעשה עקב עסקינן בנשיא המדינה; אלא נהפוך הוא, אלמלא היה מדובר בנשיא, כתב אישום לא היה מוגש, וחקירה משטרתית לא הייתה נפתחת!

דהיינו, אילו א’ הנ”ל הייתה משמשת ראש לשכה אצל מנכ”ל חברה, ולאחר 5 שנים בתפקידה, הייתה מגישה תלונה במשטרה כנגד המנכ”ל, ע”ס מערכת יחסים כפי שניהלה לדבריה עם הנשיא, אזי – דבר לא היה נעשה וספק אם כלי תקשורת כל שהוא,  היה מתייחס לכך!

האם יש ספק למישהו, כי אלמלא היה מדובר בנשיא המדינה, כלי התקשורת היו נותנים בימה כה רחבה לעו”ד כנרת בראשי?!

ב.      הנשיא השביעי, עזר ויצמן, קיבל כסף רב מאיש ההון – סרוסי ובמשך שנים; וזה הרבה יותר חמור (ציבורית) מאשר קיום יחסי מין ללא הסכמה! ולא זכור לי, כי כלי התקשורת והפוליטיקאים יצאו מגדרם, כאשר היוע”מ לממשלה דאז, החליט שלא להגיש כתב אישום נגדו (מדוע – כי עזר היה מח”א, סגן הרמטכ”ל, שר הבטחון, ולכן – לו היה “מותר” לקבל שלמונים?!)

3.      כל הדורשים את ראשו של קצב, לא יודעים וגם לא רוצים לדעת, כי לנשיא המדינה חסינות מוחלטת (הכוללת גם איסור חקירה פלילית) עד תום כהונתו; ולכן מזוז היה מנוע מלהורות על חקירה משטרתית, אלא להמתין עד תום הכהונה; מאידך, היוע”מ חייב היה לחקור מייד את טענת הסחיטה ע”י א’ (הקלטת שלפיה דרשה מהנשיא 200,000$).

לכן נשאלת השאלה: מדוע הנשיא הסכים להחקר בשלב דאז? התשובה: הוא העדיף להחקר כנשיא מאשר כאזרח רגיל; אך הוא לא לקח בחשבון כי התקשורת תעשה מטעמים מהפרשה, דווקא עקב “התפוצצותה” במהלך הנשיאות, ואי האהדה מקצב – כנשיא! דהיינו, אילו הפרשה הייתה נחקרת פורמאלית, לאחר כהונת קצב, אזי במקום גלי הצונאמי שעברו עליו, היינו עדים לגלים רבים אך קטנים.

4.        א. ארגוני הנשים ויפי הנפש, זועקים כי רק בימ”ש אמור להכריע בשאלה: אם הנשיא אנס, או כפה עצמו על א’, או הייתה מערכת אהבים ביניהם; ואל – לו ליוע”מ להתערב ולמנוע גילוי “האמת”! רק צבועים ו/או טיפשים יכולים לטעון טיעון שכזה, שכן אף אחד מהטוענים לא “טעם” דיון בכתב אישום, ואף אחד מאלו, אינו יודע את דרך היסורים שעובר נאשם – גם אם יזוכה!

ומי שלא מבין זאת, אני “מאחל” לו כי יעבור ויה-דולורוזה זו, יצא זכאי ואז נשמע כיצד הוא מגיב לאחר זיכויו!!

לא היה נאשם אחד בישראל (ובעולם כולו), אשר זוכה במשפט, ואח”כ אמר: לא נורא, העיקר שזוכיתי! (ראו – עמוס ברנס, עו”ד יעקב נאמן – לפני שנכנס לתפקיד של שר המשפטים, חברי “כנופיית מע”צ”, ועוד).

ב.      בתי-משפט לא נועדו לשפוט כל אדם אשר התעורר נגדו חשד לביצוע עבירה; אלא אך ורק כאשר בידי פרקליטות המדינה ראיות מוצקות המצביעות על עבירות שבוצעו.

ולכן,קיימות מסננות מוקדמות כגון: המשטרה שחוקרת ומאתרת ראיות ואח”כ הפרקליטים בפרקליטות המדינה, הדנים בחומר שהוגש ע”י המשטרה, ואם בסופו של דבר, יש ספקות, העניין מועבר להכרעת ראשי התביעה (היוע”מ לממשלה ו/או סגנו – פרקליט המדינה).

ג.       יתכן מצב, שבו היוע”מ לממשלה שקל שיקולים זרים, ו/או פסולים בהחליטו להעמיד מאן דהו – לדין, או שלא להעמידו; ואז – ניתן לעתור לבג”צ כדי שיבחן את הדבר!

אולם, בג”צ אינו שם עצמו בנעליו של היוע”מ לממשלה, ואינו אמור לקבוע אם היוע”מ שגה, אלא רק אם מתברר כי היוע”מ חרג באופן קיצוני מתחום הסבירות!

5.        א. אם נאמץ קביעה, לפיה כל נושא תפקיד ציבורי יועמד לדין, אם יתברר כי ניצל את כסאו ומעמדו, (ובעניין קצב, כי ניצל מעמדו כדי לכפות יחסי מין עם עובדות משכנו); אזי היה מקום להעמיד לדין את דוד בן-גוריון, כאשר החליט לפתוח במלחמת סיני (1956, שבה נהרגו 216 חיילים), ו-3 חודשים לאחר מכן, ישראל נסוגה מסיני, בעקבות אולטימטום של נשיא ארה”ב!

דהיינו, מותם של 216 מבנינו היה מיותר ונעשה עקב חוסר חשיבה מדיני!

היה מקום להעמיד לדין פלילי את אריאל שרון עקב החלטתו לפתוח במלחמת לבנון הראשונה (שבה נהרגו כ-620 חייל); שכן בסופו של דבר ישראל נסוגה מכל שטח לבנון; ואת אהוד אולמרט בגין מלחמת לבנון השנייה!

ב.      דהיינו, ראשי הממשלה הללו, פתחו במלחמה שלא הייתה מלחמת מגן, ובסופו של יום, ישראל עזבה את השטחים שכבשה, אך המתים לא קמו לתחייה!

האם המעשים של בן-גוריון, שרון ואולמרט, אינם יותר חמורים מאשר “פרשיית האהבים” של משה קצב?

בוודאי שהיו חמורים כפל כפליים, אך אף יוע”מ לממשלה ו/או מנהיגים פוליטיים, לא טענו כי יש להאשים את בן-גוריון ו/או אריאל שרון ו/או אולמרט, בגרימת מוות בכוונה תחילה או גרימת מוות עקב רשלנות!

6.      על רקע החלטת הנשיא קצב, להסכים להסדר הטיעון, מספר מילים על בתיהמ”ש בישראל; אחוז ההרשעות אצלנו, הנו הרבה יותר גבוה מכל אחת מבין המדינות הנאורות (אנגליה, צרפת, ארה”ב, קנדה וכד’), ונשאלת השאלה: מדוע?!

האם משטרת ישראל כה יעילה? האם פרקליטי המדינה כה מבריקים?

ברור כי התשובות לשתי השאלות הללו הינן – לא ולא!

ומכאן למסקנה, כי יתכן ואצלנו, בתיהמ”ש לוחצים בקלות על ההדק ואינם עושים מלאכת שיפוט אמיתית! (והדוגמאות הינן רבות, אך לא כאן המקום לפרטן).

לפיכך, מה הפלא כי האזרח משה קצב, העדיף להסכים לעיסקת טיעון ולא להגרר למשפט שהיה מקיז את דמו, ללא קשר לתוצאה המשפטית!

תארו לעצמכם מה היינו רואים על מסכי הטלביזיה אם וכאשר הייתה מתקיימת חקירה נגדית של א’ ושל הנשיא; את זה הנשיא רצה למנוע ובצדק!!

דהיינו, גם אם ביהמ”ש היה מחליט לזכות את הנשיא, אזי מה שהציבור היה זוכר, זה הכביסה המלוכלכת שכובסה בראש חוצות.

                                                                                                 בכבוד,

                                                                                            דב אבן אור, עו”ד