ב”ה

בכ”ח באייר, התש”ל (3.6.1970) נשלח פגז בודד מירדן לטבריה. רסיסי אותו פגז הרגו שני אנשים ופצעו עשרה. אחת ההרוגות היתה מסודי בן-חיים, הי”ד, אמה של חברתי למאבק למען העם והארץ, נאוה, מטבריה. בת 39 היתה מסודי ביום הירצחה במרפסת ביתה.

בהפגזה זו נהרג גם יעקב ג’ומעה, הי”ד.

הבשורה האיומה על הילקח ממנה אמה מצאה את נאווה בבסיס ביר-גפגפא, שם שירתה כחיילת.

בכ’ בחשון, תשכ”ט (11.11.1969) הופגז כפר רופין במשך עשרים דקות תמימות בעשרות פגזים. באותה עת היתה נאוה חברת גרעין נח”ל ששהה בכפר רופין. חברתה הטובה, אילנה נגר, בת 18, בת תימן חיננית ומצויינת, נהרגה באותה הפגזה.

לנאוה יש היכרות קרובה מאד, לצערנו, עם “פעולות האיבה”, במקרה זה, במחוותיו של חוסי החביב, הרוצח מעמאן, במסגרת תכנית השלבים להשמדת הישוב היהודי בארץ ישראל.

את הדברים הבאים נשאה נאוה ביום השנה ה-27 לרצח אמה, בבית הספר “ענבלים” בטבריה (פורסמו באינדקס-הגליל).

אמא ומולדת יש רק אחת

נאוה קורן

חלפו להן 27 שנים ונדמה שהכל קרה רק לפני שנה ודבר לא השתנה. הכל כבר נאמר ונכתב על האשה המופלאה והמיוחדת במינה, אמא שלי, שהיתה בסך הכל בת 39 במותה. הפעם ברצוני לספר בתמצית ובקצרה על אהבתה המיוחדת לארץ ישראל, האחת והיחידה ועל שהופך את כולנו, על אפנו וחמתנו, לעם אחד.

בהיותה בת 17 עבדה אמי ביחד עם אחותה מרגלית, ז”ל, במתפרה בקזבלנקה שבמרוקו. בוקר אחד קרא מנהל המתפרה לשיחה “חשובה” את אמי ואת אחותה, שלבשה שמלה צהובה. הוא ביקש מהן לתפור טלאים צהובים מן השמלה בצורת מגן דוד לזיהוי. הוא הסביר להם שהצורר היטלר בדרכו למרוקו, לחסל את כל היהודים. עבור אמי היה זה צו קריאה משמים ומאלוקי אברהם, יצחק ויעקב. ובצו זה נכתב באותיות קדושה “קומי לכי מארצך וממולדתך אל הארץ הטובה אשר הבטחתי לאבותיך ולך – ארץ ישראל”. כך החל מסעה אל הארץ המובטחת.

אמי ראתה בעליה לארץ ישראל עליה במדרגות הגאולה ולקראת בנית בית המקדש בירושלים, שתחובר לה יחדיו, ככתוב וכשליחות אלוקית וזכות נדירה שלא כולם זכו בה. לצערה וליגונה הקודר, ששת מליון אחיה ואחיותיה באירופה הנאצית נספו בשואה הנוראה, ובכל שנה נהגה להדליק לזכרם נר נשמה.

אמי היתה מחוברת בנשמתה לכל פיסת אדמה, עץ וקבר. במלחמת ששת הימים בנתה אמי במו ידיה מקלט מתחת למדרגות ביתנו, מוקף בשקי חול. ליתר בטחון החביאה בסתר ומבלי שנדע, בקבוק נפט וגפרור, אם חס וחלילה היו מצליחים אותם המרצחים הארורים, שלא הצליחו לממש את זממם במרוקו, לשלוח את זרועם הרוצחת על ילדיה. היא בחרה למות בכבוד, כיהודיה גאה וזקופה, ולא לאפשר לעמלק לבצע את זממו, כאן בנחלת האבות. אך רצה הגורל והתעקש, שאמי תסיים את חייה, כמי שנפלה על קדושת הארץ הזאת, כך היתה תמיד מאחלת לעצמה, למות כמו חייל בצבא.

היא ידעה חלמה והתנבאה, זמן רב לפני מותה. והיום, יותר מכל יום, אין לי ספק שאמי היתה צדיקה גמורה, אחרת לא היתה זוכה שילדי ישראל האהובים, מבית ספר “ענבלים”, שחונכו על ידי מנהלים, מורים ועובדים יקרים, יאמרו בכל שנה ושנה דברים לזכרה ויהללו את שמה כיהודיה נאמנה לעמה ולמולדתה, בחלקת האנדרטה שהוקמה לזכרה, בדיוק כמו לחיילי צה”ל הקדושים שכה אהבה וידעה שגם בזכותם אנחנו כאן.

זה לא מקרה שנלקחה מאיתנו ביום ירושלים; זה היה כתוב לה למעלה, בשמים. החיבור שלה לירושלים היה דרך הנשמה והדמעות שבעינים. כך, ללא מלים, הצליחה להעביר אלי בירושה את אהבת ישראל וירושלים, ירושתנו הנצחית והיחידה, והיום, יותר מכל יום, אני יודעת מניין ירשתי את האהבה והגאווה הבלתי מתפשרת לארצי מולדתי. ממנה למדתי להודות לקדוש-ברוך-הוא, שבחר גם בי, הקטנה, להיות חלק מעמו הנבחר, וזוהי זכות אדירה בעיני.

ממנה למדתי שלכל אומות העולם יש מדינה, ולנו, העם הנרדף, מאז שנבחרנו ועד עצם היום הזה, יש בית ויש מקלט, והבית הזה נקרא – ארץ ישראל, לעם ישראל. אדון העולם-והעם הזה, בגדולתו, בחכמתו ובתפארתו, דאג לצייד אותנו בנשק סודי ומיוחד. הנשק הזה נקרא התנ”ך, שטומן בתוכו חוזה וטאבו, תורת חיים ואמת, דרך ארץ וחוק לישראל, בן אלפי שנים. ואת החוק הגדול מכולם למדתי מאמי – על אמא ועל מולדת אין מתמקחים, אין מתפשרים ואין מוותרים, כי אמא ומולדת יש רק אחת. וכל מה שאומר לך, אמא, תודה שזכיתי להיות לך לבת.