השופטת גיליה רביד: ערעור פסלות מס’ 4
השופטת גיליה רביד: ערעור פסלות מס’ 4
|
אותה זה מצחיק
לאט-לאט מתברר יותר ויותר עד כמה המשחק מכור, ועד כמה כל חשיבתה של השופטת היא מונחית-מטרה (וזה, ככל הנראה, עוד לא הסוף) *** האם יידחה גם הערעור הזה בקלישאות המקובלות, או שסוף-סוף, כאשר מדברים כל-כך הרבה על “אמון הציבור בבתי המשפט”, תתחיל “המערכת” להתייחס לדברים האלה כפי שהם נראים בעיני הציבור – ולא בעיני עצמה? *** התמה ראוי שיתמה אם יש קשר בין התנהגותה בתיק הזה לבין ציפיותיה לקידום. אולי יש קשר כזה.
בבית המשפט העליון בירושלים
המערער: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
הודעת ערעור
על החלטתה של כב’ השופטת ג’ רביד, בימ”ש השלום בת”א-יפו, מיום 16.5.2007 שלא לפסול את עצמה מלדון בתיק פ 3410/06.
ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים, והומצאה למערער רק ביום 20.5.2007.
נימוקי הערעור
1. כה אמר המשנה-לנשיא של ביהמ”ש העליון (בדימוס), מישאל (“מי שירים יד על בית המשפט העליון, אגדע אותה”) חשין, במסגרת “קתדרה” בבית חיל האוויר בהרצליה, על שר המשפטים הפרופ’ דניאל פרידמן:
“פרידמן מונה לתפקידו על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט, בשל ועל רקע היותו האויב הגדול ביותר בשנים האחרונות למערכת המשפט. הוא מונה לפי סדר יום מסוים. אנו חייבים להניח שהדברים שכתב במאמריו לעיתונות הם דעותיו. אם הוא שינה את דעתו, הייתי מצפה לשמוע זאת ממנו. ראש הממשלה מינה אדם אנטגוניסטי למערכת, וזו המדיניות שלו. כשפרידמן קיבל את התפקיד הוא חתם על שטר חוב כלפי אולמרט, וכעת הוא פורע את השטר. ימים ספורים לפני מינויו אמר פרידמן כי ‘ישראל בדרך להיות מדינת משטרה’, וכי ‘זו דמוקרטיה למראית עין’. לקרוא ולא להאמין. לא שמעתי שהוא חזר בו מדברים אלה. שלושה ימים אחר כך הוא מונה לתפקיד, על רקע הביקורת ובגללה.
“ביקורת זה בסדר, וכל מערכת ראויה לביקורת, אבל במאמריו פרידמן ליבה שנאה ושטנה נגד בית המשפט העליון, ובפרט נגד העומדת בראשו, דורית ביניש. בטרם מינויו הוא כינה את הכרעת הדין בעניין השר חיים רמון “משפח”. התמה ראוי שיתמה אם יש קשר בין אותו מאמר לבין המינוי. אולי יש קשר כזה.
(הדברים עפ”י ארנון בן-יאיר, הארץ דה מארקר (ההדגשות לא במקור):
2. מבלי להיכנס לשאלת “נכונותם” או “אי נכונותם” של הדברים (ובאותה המידה גם לשאלת ה”תמיהה” אותה מעורר המאמר נשוא ביקורתו של חשין), מן הראוי לשים לב למשפט “התמה ראוי שיתמה אם יש קשר בין אותו מאמר לבין המינוי. אולי יש קשר כזה”.
הביטוי “ראוי שיתמה … אולי יש קשר …” משמעותו היא שיש כאן משהו המצריך בדיקה. משהו שאינו נקי מספקות. משהו שמעורר “חשש ממשי” למשהו לא-תקין, לא ראוי.
3. והוא הדין גם בהתנהלות של כב’ השופטת, בין אם המדובר בהתנהגותה לאורך כל הדרך, במהלך המשפט, בין אם המדובר ב”מאסה קריטית” של החלטות אשר על כל אחת מהן, כשלעצמה, אפשר לומר כי “גם אם היא שגוייה, יש בכך עלה לערעור, אבל לא לפסלות”, אבל כשהן מצטברות יחד הן מעוררות חשש ממשי לעיוות-הדין.
משל למה הדבר דומה: לשופט אשר טועה טעות חשבונית: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ואם הוא טועה פעמים רבות, פעם לטובת צד אחד ופעם לטובת הצד האחר, זה אומר שהוא לא יודע חשבון …
אבל אם כל הטעויות של השופט הן, “במקרה”, לטובת צד אחד בלבד – זה כבר מעורר חשש ממשי לצדייה של השופט ולמשוא-פנים.
4. התנהגותה של השופטת במהלך המשפט הינה רצף של נקודות מעוררות-תמיהה המגיע לכדי מאסה קריטית היוצרת את אותו “חשש ממשי” לעיוות-הדין.
5. נקודה ראשונה: השופטת קיבלה את התיק הזה בידעה כי במהלכו היא תצא לכמה חודשי שבתון – ופתאום אצה לה הדרך … לאורך כל הדרך!
להגיד שהדבר עצמו נקי מספיקות? קשה מאוד.
6. בבקשת-הפסלות נשוא ההחלטה נשוא ערעור זה נאמר:
2. ביום 12.4.2007 הגיש הח”מ בקשה נוספת להארכת המועד לסיכומים, ומאותם חלקי הסיכומים שהוא הגיש עד לאותו המועד עולה שהוא לא התבטל, ושהבקשה יש לה גם ידיים וגם רגליים.
3. הח”מ לא קיבל עד עצם היום הזה את ההחלטה באותה הבקשה, ועל כן הוא סבר, לפי תומו, כי כב’ ביהמ”ש נמנע במכוון ממתן החלטה, כדי להשאיר לעצמו “סולם לירידה מהעץ”, משהו ברוח “אמנם הסיכומים הוגשו באיחור, אבל משהוגשו לא ראיתי לעצמי חירות להתעלם מהם”.
4. והנה, למרבה ההפתעה, הורתה כב’ השופטת להחזיר לח”מ, פיזית, את הסיכומים שהגיש.
5. החלטה חסרת-תקדים זאת אומרת, במלים פשוטות, לא מעניין אותי אם בסיכומים ישנם ק”ן טעמים לזיכויו של הנאשם – זה בניגוד לאינטרסים שלי, בניגוד לאגו שלי, בניגוד לדיעה הקדומה שכבר גיבשתי לעצמי!!!
7. והנה, בהחלטה שלא לפסול את עצמה אומרת השופטת, בין השאר:
2. בית המשפט הורה … כי על הנאשם להגיש סיכומיו עד ליום … הנאשם, משום מה, ביכר פעם אחר פעם להתעלם מהחלטות בית המשפט.
8. בהמשך נביא את הציטוט המלא, על משמעויותיו, אבל די לנו במצוטט כדי לאשש את הטענה כי השופטת העדיפה את שיקולי-האגו שלה על עשיית-הצדק.
9. הוסף לכך את מפגש-האינטרסים (האמיתי או, לפחות, המדומה בעיניה של השופטת) שבין זה של “המערכת” (לסתום את הפה לעו”ד שמחה ניר) לבין זה של השופטת (לזכות בקידום, בעגלה ובזמן קריב), ומצאת מתגשמים את דבריו של השופט-בדימוס מישאל חשין אשר הובאו לעיל, בתיאומים המתבקשים:
“התמה ראוי שיתמה אם יש קשר בין התנהגותה של השופטת לבין המינוי לערכאה גבוהה יותר, לו מצפה כל שופט. אולי יש קשר כזה”.
10. וכאמור לעיל, הביטוי “ראוי שיתמה … אולי יש קשר …” משמעותו היא שיש כאן משהו המצריך בדיקה. משהו שאינו נקי מספקות. משהו שמעורר “חשש ממשי” למשהו לא-תקין, לא ראוי, למשוא-פנים ועיוות-הדין.
שופט לא יכול להמשיך ולדון במקום בו מרחפת מעליו עננה של תמיהות, ובמקרים כאלה אי-אפשר למתוח עד-אין-סוף את ה”חזקה ששופט מקצועי …”, וגו’, כי מראית פני הצדק נבחנת לפי ה”מראית”, דהיינו in the eyes of the beholder.
11. בערעור הקודם על החלטה קודמת של כב’ השופטת שלא לפסול את עצמה נאמר:
3. שוב ושוב כב’ השופטת נותנת להחלטותיה נימוקים חשודים, ובסוף, כשהם “נגמרים” לה, היא נותנת החלטות לא-מנומקות.
4. שוב ושוב פוגעת כב’ השופטת בהגנתו של המערער, כאשר, שוב ושוב, היא מגלגלת לפתחו של המערער את חטאות המחדלים הרובצים לפתחו של בית המשפט ו/או מזכירותו, בידעה היטב כי שום חטאת אינו רובץ לפתחו.
5. ולא זו בלבד, אלא שכב’ השופטת ייחסה למערער “ידיעה” של החלטה אשר נתנה בכתב-יד אשר אינה תואמת את התקליד אשר נמסר למערער במזכירות, בידעה היטב כי למערער לא הייתה כל גישה להחלטה המקורית.
והנה, שוב חוזר הניגון.
12. בסעיף 1 להחלטה נשוא ערעור זה נאמר:
1. חובה על צד המגיש בקשה לבית המשפט, לברר מה הוחלט בבקשה ואינו יכול להסתתר בטענה שההחלטה לא הגיע אליו.
ולהלן אנחנו נבחן את הסעיף הזה לאור אירועים קודמים בתיק הזה.
13. ביום 25.12.2006, לאחר שני נסיונות כושלים לקבל במזכירות את התיק לעיון (הראשון בהם היה ביום 8.11.2006) ועשרים ושניים ימים לפני הישיבה הבאה (16.1.2007) הגיש הח”מ בקשה לעיון-מחדש בטענת אין-להשיב ומספר בקשות נוספות – לחלופין ובמצטבר, כאשר אחד הסעדים המבוקשים התבסס על כשליה של המזכירות להעמיד לרשות הח”מ את התיק לעיון.
כך נאמר בבקשה, לעניין זה:
62. כאמור בסעיפים 1 – 4 לעיל, המזכירות לא כיבדה את זכותו של הנאשם בתיק זה לעיין במוצגים שהוגשו בפרשת התביעה.
ביום בו פנה הח”מ למזכירות לשם כך (8.11.2006) עמדו לרשותו של הח”מ 69 ימים כדי להיערך לפרשת ההגנה.
לאיעלה על הדעת כי מחדלי המזכירות יעמדו לנאשם לרועץ, והוא לא יוכל להכין כראוי את הגנתו.
לפיכך מבוקש להורות למזכירות להמציא לח”מ את העתקי כל המוצגים אשר לא הועמדו לעיונו כאשר פנה – פעמיים! – אל המזכירות, ולחלופין מבוקש להורות למזכירות להעמיד לעיונו של הנאשם אל כל המוצגים, ולדחות את המשך המשפט ל-69 ימים אחרי שתקויים הוראתו של כב’ ביהמ”ש.
14. כב’ ביהמ”ש לא טרח ליתן החלטה, אלא ביום 7.1.2007 (13 יום לאחר הגשת הבקשה), ולא טרח לשלוח לח”מ את ההחלטה אלא ביום 15.1.2007 (דהיינו יום לפני הדיון), והיא הגיע אל ביתו של הח”מ ביום הדיון עצמו, כאשר הוא היה בבית המשפט.
כן, עכשיו אני מחכה להתרסת באיזה סגנון אדוני מדבר, על האמירה שבית המשפט “לא טרח”, אבל בדיקה שערך הח”מ פעם באחד ממאגרי הפסיקה גילתה עשרות פעמים בהם ההגנה “לא טרחה”, פעם אחת בה התביעה “לא טרחה” ואפס פעמים בהן בית המשפט עצמו “לא טרח”.
האם פירושו של דבר הוא שרק ההגנה “לא טורחת”, שהתביעה כמעט לעולם טורחת, ואילו בית המשפט לעולם טורח, או שבתי המשפט מגלים סלחנות רבה רק לעצמם ולתביעה?
על כך יאים דבריו של מר מישאל חשין, המצוטטים לעיל: “התמה ראוי שיתמה”.
מכל מקום, הח”מ דוחה מראש כל התרסה על ה”סגנון” בעניין זה.
15. האם פירוש הדבר הוא שהמבקש צריך לכתת את רגליו יום-יום אל מזכירות בית המשפט כדי לבדוק אם ניתנה החלטה, כאשר לבית המשפט עצמו “שום דבר לא בוער”, והוא יוצא לחצי שנת שבתון, וגם בשובו הוא לא ממהר לתת החלטות, ולא ממהר להמציא אותן למבקש?
ומדוע צריך המבקש לכתת את רגליו יום-יום לבית המשפט כאשר אותו מכשיר-פקס המשמש את המזכירות למשלוח ההחלטה לתביעה יכול לשמש אותה גם כדי לשלוח אותה להגנה, וכאשר, במקרה ה”גרוע”, דואר ישראל מבצע את הדבר תוך יום אחד?
16. בנסיבות האמורות יש מידה לא מעטה של עזות-מצח לדרוש את הדבר הזה מההגנה, אבל זה עוד לא הכל.
בפתח אותה הישיבה (16.1.2007) אומר הח”מ (מהקשר הדברים ניתן להבין כי קדמו לכך דברים אוף-רקורד):
אני חיכיתי להחלטת גבירתי כדי לכלכל את צעדיי, לא תיתכן התכתבות סמויה בין בית המשפט לתובע.
על כך משיבה השופטת בהחלטה:
הבקשה שהגיש הנאשם לבית משפט נידונה וניתנה בהחלטה מיום 7.1.07 על פי תרשומת המזכירות, עותק מן ההחלטה נשלח לנאשם ביום 8.1.07, כך שטענת הנאשם לגבי התכתבות סמויה כלשהי איננה ברורה.
על כך אומר הח”מ:
אני מבקש להבהיר את דברי.
והחלטה נוספת:
אין מקום להבהרה נוספת.
לפי המקובל בעולם המשפט סירובה של השופטת לקבל הבהרות למה שלדבריה-היא לא היה ברור לה, כמוהו כעיוורון-מרצון אשר הופך לשקר במצח נחושה כל אמירה הנובעת מאותו העיוורון.
עיוורון-מרצון כזה הוא גם בכך שהשופטת לא בדקה את אופן המשלוח, את התיעוד המוכיח אותו, ואת ההמצאה-בפועל.
הרי ברור שהמצאת החלטות ע”י ביהמ”ש רק לתביעה, ולא לנאשם, הוא “התכתבות סמוייה”, ואומרת דרשני גם העובדה שאצה לו הדרך לבית המשפט להמציא את ההחלטה לתובע – למרות שמבחינות לא הייתה לדבר שום השלכה אופרטיבית- ולא לנאשם – למרות שמבחינתו ההשלכות הן קריטיות.
יצויין כי גם אם היה הח”מ מקבל את ההחלטה ביום הינתנה, עדיין לא היה בכך כדי להושיעו, ולתקן את מה שהקדיחה המזכירות – ובוודאי שלא תוך הזמן הקצר – 9 ימים עד לישיבה הבאה.
עוד יצויין כי גם לאחר אותההישיבה עדיין נאלץ הח”מ לכתת את רגליו פעמיים נוספות לבית המשפט כדי לממש את זכותו לעיין בתיק בית המשפט, ועד שזכותו זו מומשה נותרו לו יום או יומיים בלבד על לישיבההשנייה של פרשת ההגנה – אותה השופטת סירבה לדחות, והעמידה את הח”מ בפני מצב בלתי-אפשרי, בו הגנתו נמצאת מקופחת בגלל מחדלי המזכירות.
17. את ההחלטה הבאה אכן טרח הח”מ לקבל ביום הינתנה, אבל כב’בית המשפט מסר לנאשם תדפיס שונה מההחלטה המקורית (שבכתב-יד).
השוני שבין התדפיס לבין ההחלטה התברר לח”מ רק למשמע הפיסקה השנייה שבעמ’ 63, להחלטה שתחילתה עמוד הקודם, ועל כך הגיב הח”מ בעמ’ 64, שורה 6:
אני מבקש שבית המשפט יפסול את עצמו. נתנו לי החלטה לא נכונה במזכירות ומישהו מרמה אותי.
כבוד השופטת ג’ רביד, במה חטאתי הפעם?! רצית שאני אבוא למזכירות כל יום כדי לקבל את ההחלטה – באתי!!! רציתי שאני אפעל על-פי ההחלטות – פעלתי על-פי התדפיס שהמזכירות מסרה לי!!!
השוני בין המקור לבין התדפיס היה לנגד עינייך, ובכל זאת זקפת – גם הפעם – לחובתי את חטאיו של בית המשפט!!!
18. ומכאן להחלטה המוזכרת בסעיף 2 להחלטה נשוא ערעור זה:
ביום 12.4.2007 הגיש הח”מ את החלקים כב – כד לסיכומיו, אשר היוו את ה”צרור” השלישי לסיכומיו אלה, ו”סגרו” 45 וחצי עמודים של סיכומים, ויחד אתם גם בקשה נוספת להארכת המועד ב-30 יום לפחות.
מסך-כל הסיכומים שהגיש הח”מ היה ברור שהוא ישב עליהם לילות כימים, ושביחס לצרכי ההגנה הבקשה להארכת-המועד לא הייתה בקשה של מי ששקט על שמריו, לא עשה דבר, אבל מבקש הארכות-מועד, “ככה סתם”.
מההחלטה נשוא ערעור זה אנו למדים כי השופטת, ברוב “נדיבותה”, נתנה לח”מ הארכה עד ליום 15.5.2007, דהיינו שלושה ימים – לעג לרש!!!
אומרת השופטת כי “על הנאשם היה …” (ועוד נגיע לכך), אבל גם את נניח כי ההחלטה – אשר בפועל מעולם לא הומצאה לו – ניתנה באותו היום, והומצאה לח”מ באותו היום: מה ניתן היה לעשות בשלושה ימים נוספים?!
19. אמור מעתה: סעיף 1 להחלטה נשמע נהדר למי שלא מודע לאמור לעיל, אבל לאור האמור ברור שכל הביקורת על הח”מ לא הייתה מוצדקת – וגם לא הייתה רלוואנטית.
הסעיף הזה, איפוא, אינו אלא “ספין” – תרגיל של הסחת-דעת!
20. נחזור אל סעיף 2, האומר כי על הנאשם היה לכלכל מעשיו “ברוח זו” …
מה פירוש “לכלכל מעשיו ברוח זו”? לוותר על חלק מהטענות, או להתפרס על הכל בשטחיות ולהסתכן באמירות כגון “הנאשם טען כך-וכך, אבל טיעונו היה סתמי ולא מבוסס, ולא מצאתי בו כל ממש”?!
עוד נאמר באותו הסעיף כי “הנאשם, משום מה, ביכר פעם אחר פעם להתעלם מהחלטות בית המשפט”, אבל, כפי שראינו לעיל:
· אחת מההחלטות לא הומצאה לו בזמן, והשופטת בחרה להסתמך – ביודעין או בעצימת-עיניים אשר כמוה כידיעה – על תרשומת כוזבת לפיה ההחלטה כן הומצאה לו,כאשר אפילו היה אמת בתרשומת – עדיין קופחה הגנתו בגללמחדלי המזכירות.
· החלטה שנייה הומצאה לח”מ בתדפיס שאינו מתאים למקור;
· והחלטה שלישית לא הומצאה בכלל, אבל גם אם הייתה מומצאת לו עם נתינתה – לא היהבכך כדי להועיל לו.
אמור מעתה: גם הסעיף הזה אינו אלא המשכו של אותו “ספין”!
21. ביום 30.5.2007 הגיש הח”מ את הצרור הרביעי לסיכומיו, ובכך השלים כ”ו חלקים, אשר הסתכמו ל-57 עמודים, והובהר כי עדיין לא תמה המלאכה.
היה זה 24 ימים לפני המועד בו עתידה הייתה להינתן הכרעת-הדין.
ומה עושה השופטת? מורה להחזיר את הסיכומים פיזית לח”מ!
עם כל הכבוד, לא היה כדבר הזה בכרוניקה המתועדת שלהמשפט במדינת ישראל.
22. בבקשת הפסלות נשוא ערעור זה נאמר, בין השאר:
2. ביום 12.4.2007 הגיש הח”מ בקשה נוספת להארכת המועד לסיכומים, ומאותם חלקי הסיכומים שהוא הגיש עד לאותו המועד עולה שהוא לא התבטל, ושהבקשה יש לה גם ידיים וגם רגליים.
3. הח”מ לא קיבל עד עצם היום הזה את ההחלטה באותה הבקשה, ועל כן הוא סבר, לפי תומו, כי כב’ ביהמ”ש נמנע במכוון ממתן החלטה, כדי להשאיר לעצמו “סולם לירידה מהעץ”, משהו ברוח “אמנם הסיכומים הוגשו באיחור, אבל משהוגשו לא ראיתי לעצמי חירות להתעלם מהם”.
4. והנה, למרבה ההפתעה, הורתה כב’ השופטת להחזיר לח”מ, פיזית, את הסיכומים שהגיש.
5. החלטה חסרת-תקדים זאת אומרת, במלים פשוטות, לא מעניין אותי אם בסיכומים ישנם ק”ן טעמים לזיכויו של הנאשם – זה בניגוד לאינטרסים שלי, בניגוד לאגו שלי, בניגוד לדיעה הקדומה שכבר גיבשתי לעצמי!!!
23. ואכן, זה בדיוק מה שמשתקף מכל מילה אשרבהחלטה: האגו של כב’ השופטת חשוב מעשיית הצדק!
וכמובן שלא ייפקד גם מקומם של האינטרסים (הלגיטימיים בפני עצמם, כל עוד הם מוגשמים בדרכים לגיטימיות) של השופט, ושל הדיעה הקדומה – שהיא לעולם לא-לגיטימית.
וגם על כך יאים דבריו של השופט בדימוס מישאל חשין, אשר כבר צוטטו לעיל, בשינויים המתבקשים: “התמה ראוי שיתמה אם יש קשר בין ההחלטה להחזיר לנאשם את סיכומיו לבין האגו, האינטרסים והדיעה הקדומה של השופטת. אולי יש קשר כזה.
24. ההחלטה להחזיר לנאשם את סיכומיו היא החלטה שבעצימת עיניים, קהות חושים ואטימות-לב לאפשרות שיש בהם כדי לזכות את הנאשם.
25. החלטה כאמור היא החלטה שיש עימה קלון.
26. להשלמת התמונה מן הראוי לחזור אל הזמן שניתן לח”מ לצורך סיכומיו.
בבקשת הפסלות נאנר עוד:
6. ההחלטה הזאת הינה המשך ישיר להקצאה ה”שוויונית” לשני הצדדים של הזמן לסיכומים.
הקצאה “שוויונית” כאמור כמוה כהקצאה “שוויונית” של חצי ככר לחם ליום לשופטת רזה, שומרת דיאטה, ואותה ה”מיכסה” לאריה בעל-גוף, פועל-מכרות קשה-יום.
קל מאוד להפיל לבאר אבן אשר שמה “עינת הראל”, אבל קשה מאודלשלות אותה משם, ולהראות שהיא לא תקפה היום, ושהיא גם לא רלוואנטית לתיק דנן, וזו רק דוגמה אחת לכך שה”שוויון” המזוייף הזה אינו אלא פארסה, ולא עשיית-צדק.
27. והנה, בהכרעת-הדין (שניתנה בינתיים) נראה כי די בארבע מלים (“לאו דוגמה היא לענייננו”) כדי להרוס תיזה שלמה לה הוקדשו שלושה פרקים בסיכומים, ודי באיזכור השם עינת הראל יחד עם copy-paste של כמה קטעים מאותו פסק-דין כדי להרוס תיזה אשר גם לה הוקדשו – בינתיים! – שלושה פרקים, והיד הייתה עוד נטוייה, אלא שכב’ השופטת גדעה אותה, בהחליטה להחזיר לה את הסיכומים שהגישה.
28. ואם נחזור שוב אל אותה כיכר-הלחם, נראה בעליל כי תוספת של 50 אחוז לפועל קשה-היום עדיין רחוקה מליצור את השוויון.
מה תעשה השופטת הרזה עם חצי כיכר-הלחם, כאשר היא צורכת רק פרוסה אחת או שתיים ליום – אם בכלל?
· היא תזרוק אותה לאשפה, או –
· תיתן אותה לתרנגולות או לכלב אשר בחצר ביתה, או –
· תמכור אותה בשוק השחור – אולי לאותו הפועל קשה-היום, אשר עם העלות של הלחם הנוסף הוא לא יגמור את החודש, ובלי אותו הלחם הוא לא יגמור את היום.
29. צריך שופט להכיר בטעויותיו, במיוחד כאשר הוא רואה בעליל כי התחזית שלו לגבי “צרכי הלחם” של ההגנה חורגים בהרבה מהתחזית שלו.
וזה לא שהשופטת “טעתה” – אם היא רק “טעתה” התרופה היא בערעור – אלא שהיא, כאמור העמידה את האגו, האינטרסים והדיעה הקדומה שלה מעל לחובתה לעשות צדק.
30. בערעור הקודם על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה נאמר:
1. שוב ושוב מתחמקת כב’ השופטת מלדון בבקשות אשר ממילא היא תצטרך לדון בהן (והיא עוד מאשימה את המערער ב”חוסר יעילות”!
2. שוב ושוב עושה כב’ השופטת את עצמה כלא-מבינה (או שמא היא באמת לא מבינה?) עקרונות משפטיים בסיסיים ביותר, והמערער צריך ללמד אותה את העקרונות האלה – וללא הועיל.
3. שוב ושוב כב’ השופטת נותנת להחלטותיה נימוקים חשודים, ובסוף, כשהם “נגמרים” לה, היא נותנת החלטות לא-מנומקות.
4. שוב ושוב פוגעת כב’ השופטת בהגנתו של המערער, כאשר, שוב ושוב, היא מגלגלת לפתחו של המערער את חטאות המחדלים הרובצים לפתחו של בית המשפט ו/או מזכירותו, בידעה היטב כי שום חטאת אינו רובץ לפתחו.
5. ולא זו בלבד, אלא שכב’ השופטת ייחסה למערער “ידיעה” של החלטה אשר נתנה בכתב-יד אשר אינה תואמת את התקליד אשר נמסר למערער במזכירות, בידעה היטב כי למערער לא הייתה כל גישה להחלטה המקורית.
6. מעולם לא קרה שבית משפט התיר לתביעה להגיש, כראייה, פסק-דין, אך לא התיר לנאשם להגיש את התיק אשר בו ניתן פסק-הדין.
7. גם אם כל פרט בהתנהגותה של כב’ השופטת אינו מגיע עד כדי פסלות – כלל הפרטים בוודאי שיוצרים מאסה קריטית כדי כך.
8. מהתנהגותה של כב’ השופטת זועקת פזילה אל הוועדה לבחירת שופטים, במקום מבט ישיר אל הצדק.
31. מהדיון ביום 24.6.2007, לרבות הכרעת הדין, עולה כי כל האמור בערעור הקודם חזר והתרחש ביתר-שאת, והפעם בוודאי שנוצרה המאסה הקריטית האמורה.
האמור חל גם על תופעות אחרות עליהן עמד הח”מ: השופטת ממשיכה לא לקרוא את אשר לפניה, ממשיכה להתעלם מהנטען – ועוד מאשימה את הח”מ בהתעלומות “פעם אחר פעם” – וממשיכה לדקלם את טענותיו של התובע, אבל לא מתייחסת לתשובותיו של הח”מ לטענותיו.
ונשאלת השאלה על מה נתן המחוקק לנאשם את זכות המילה האחרונה, ואת זכות המילה בכלל, כאשר בית המשפט מתעלם מהן.
בגלל קוצר הזמן לא עלה בידי הח”מ להכין בצורה מסודרת את האמור בסעיף זה, אבל הדבר יתוקן בהמשך.
32. אכן, זה לא נעים לשמוע ששופט מעוות את הדין כדי לרצות את הממונים על קידומו, אבל מראית פני הצדק נבחנת, כאמור, בעיני המתבונן מבחוץ, ו”התמה ראוי שיתמה אם יש קשר …”.
אכן, יכול להיות שה”מתבונן מהחוץ” טועה, אבל בשיטת משפט כזו שלנו, בה אין חוקרין את השופט על אשר בליבו, אין מנוס מלראות את הדברים בעיניו של המתבונן, ואם שופט מגיע לכך – הוא “הרוויח את זה ביושר”.
33. אשר על כן מבוקש להורות על פסילתה של כב’ השופטת ג’ רביד מלדון בתיק פ 3410/06.
שמחה ניר, עו”ד
המערער
הערה:
צר לי על שנאלצתי למחוק את התגובה מס’ 4 ולחסום את הטוקבקים כאן.
הדברים שנאמרו באותה התגובה הם לגיטימיים, כשלעצמם, אבל ביקשתי שלא לגרור אותי לניהול הגנתי בפומבי (וממילא גם לא לתת רעיונות למבקשי-נפשי).
מה שעשית לי, המגיב האלמוני שנמחק, היה משהו לא-הוגן, תוך ניצול-לרעה (במסווה של “עצת ידיד”) של חופש-הביטוי עליו אני שומר בקנאות באתר הזה, גם כאשר הדבר אינו נוח לי.
אם ניתן היה, טכנית, להשאיר את התגובות הקיימות, ולחסום תגובות נוספות, הייתי עושה זאת, אבל מסתבר שהדבר בלתי אפשרי.
עם כולכם הסליחה.
שמחה