כישלונרים, לכו! ותנו לנו לתקן!

כישלונרים, לכו! ותנו לנו לתקן!

אביתר בן-צדף
האתר של אביתר 03.05.2007 02:32
כישלונרים, לכו! ותנו לנו לתקן!


חז”ל הבינו שמשגים לא יתוקנו במסגרת השיטה הקיימת, על-ידי מי ששגו * המפלה במלחמת יום הכיפורים המציאה את המונח “מחדל” * התבוסה במלחמה האחרונה יצרה את המונח “כישלונרים” * אין לאולמרט לחבר מרעיו ההדר להודות באי-התאמתם לתפקידיהם, ואין להם האומץ להניחנו לנפשנו * לפני שתיבעטו החוצה, כישלונרים, לכו! * לכו, אנשי הדמים, ותנו לנו לתקן את אשר הרסתם * למען השם, כישלונרים, עופו לנו מהעיניים אל ירכתי פח האשפה של ההיסטוריה היהודית



“אין האסיר מתיר את עצמו מבית-האסורים” ו”אין הבור מתמלא מחולייתו” – אמרו חז”ל. כלומר, חולה אינו יכול לרפא את עצמו, ואין לקוות שמי שכשל יתקן את מכשלתו.

רבותינו היו, כנראה, חכמים במיוחד. הם הבינו, כבר לפני כאלפיים שנה, מה שנלמד בהיסטוריה האנושית – משגים לא יתוקנו, במסגרת השיטה הקיימת, על-ידי מי ששגו. צריך להזרים דם טרי, להביא חשיבה חדשה, ולשנות את המערכת מן היסוד – כדי לתקנה.

את התנופה, שיכלה ליצור התבוסה במלחמת יום הכיפורים, בזבזנו. החלפנו פה-ושם פרדים צולעים בחמורים צולעים מסוג ב’ [תודה לשושי גרינפלד על הדימוי]. הוצאנו הון עתק על בניין צבא, שלא למד שום לקח מכישלונו בתשרי תשל”ד. לבסוף – אחר שבזבזנו זמן יקר – קיבלנו את אותו הצבא (רק חלש יותר) ואת אותה המדינה (תחת שלטון “הליכוד”) מול אויב משתפר ומול איומים גדלים. ראינו זאת מיד ובגדול (במבצע “ליטני”, מארס 1978), וקשי-התפיסה – במערכת שלום הגליל (יוני 1982).

ראשי מערכת הביטחון וראשי המדינה מופיעים מדי שנה בעצרות הזיכרון לנופלים, ומצהירים מצוות אנשים מלומדה על מחויבותם לקרבן הנופלים. בעצרת הממלכתית לפתיחת יום הזיכרון השנה התעלינו, ומשתמטת משירותה הצבאי העלתה בשפתה הגבוהה והחלולה את זיכרון הנופלים במערכה.

מדי שנה נמשכת ההצגה, אך איננו עושים את הנדרש למנוע את הרחבת שורות הנופלים. יכולנו לעשות זאת בשינוי מהותי של מערכת הביטחון ושל הצבא.

עתה מונח לפנינו דו”ח נוסף על כישלון ישראלי במערכה. לצערי, הוא, כנראה, לא האחרון. זאת, מפני שאנו משלמים מס שפתיים ללימוד הלקחים, ואיננו עושים דבר אמיתי ונכון. התזנו כמה ראשים (בצדק; ומעט מדי), ותו לאו. המולך יקבל את חלקו, הסערה תשכך – כמו אחרי מלחמת … – והדברים ישובו למרוצתם.

השיטה מבטיחה, שהון עתק, עבודה ורצון טוב יירדו לטמיון – כמו אחרי מלחמת … – ומדו”ח לדו”ח כוחנו מותש. איננו יחידים בזירה. האויב מפתיע אותנו בהתמדה ביכולתו ללמוד והשתפר.


האם קרה, שצבא מובס שיפר את עצמו?

ההיסטוריה מלמדת אותנו, שכישלונות מתמידים משמיטים את הקרקע מתחת לרגלי השליטים. לכאורה, מפלות רצופות יוצרות דלגיטימציה של השלטון – לא רק בדמוקרטיה. יתר על כן, הממסד הצבאי/ביטחוני נמצא בסכנה כשהוא מנפק רק כישלונות ותבוסות. לכאורה, זה יוצר מנוף עצום לשינוי. בפועל, זה לא אירע. המערכות הצבאיות מקרטעות הלאה כמו קרנף מפוטם – עד קריסתן. זה מצעד איוולתן.

ידועים כמה חריגים ספורים:

·        אחרי מפח-הנפש, שהנחיל הצבא הפרוסי במלחמות נפוליאון (בעשור הראשון של המאה התשע-עשרה), יזמה ועדה פרוסית בראשות גנרל גרהארד פון שארנהורסט שינויים. הרפורמה בצבא הפרוסי הבשילה, ותוך כשישים שנה – הפך הצבא הגרמני לחשוב ביותר באירופה.

·        בתחילת שנות העשרים החליט הצבא האדום הסובייטי, שעליו להתחדש מאחר שנכשל לחלוטין במלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים ובמלחמתו בפולין. כתוצאה מכך, יצרו הסובייטים תורת לחימה חדשנית ומקורית, שביטאה את עוצמתה של ברית-המועצות.

·        בתחילת שנות החמישים נכשלו מפקדי צה”ל ברמות השונות בביצוע משימותיהם הקרביות (עיינו בערכים תל מוטילה, פלמה ועוד). זה היה ביטוי למשבר העמוק, שצה”ל שקע בו אחרי מלחמת הקוממיות. יחידה 101 של אריק שרון הפכה את הגלגל, וחידשה את תורת הלחימה הישראלית כשהיא מזריקה רוח חדשה לצבא – מהפכה, שהחזיקה מעמד כעשור וחצי – עד מלחמת ששת הימים.

·        אחרי ביצועים בינוניים-ומטה במלחמת קוריאה ותבוסה במלחמת ויטנאם – החליט הצבא האמריקני לשנות את דרכו. בהתבססו על לקחיו מהקרבות בדרום-מזרח אסיה וממלחמת יום הכיפורים – יצר הצבא האמריקני תורת לחימה חדשה (AirLand Battle), שהופעלה בהצלחה במלחמת המפרץ הראשונה (“סופה במדבר”).


מיליונים בוזבזו כדי לחסוך מיל

ההיסטוריה האנושית מלמדת, שרק מעטים תיקנו את עצמם. כלומר, היא מצווה לזרוק את הכושלים, להרוס את השיטה הקיימת – כדי להתחדש, ולבנותה מחדש. קחו, לדוגמה, את מה שאיתרע לנו אחרי מלחמת יום הכיפורים.

צה”ל כשל בכל אשר עשה במלחמה בתשרי תשל”ד – במבצעים (פרט לזירה הימית, שבה הניבה המהפכה השקטה בחיל הים – המעבר לספינות-טילים קטנות – תשואה ניכרת), במודיעין, במינהלה, בניהול משאבי-אנוש ובתחזוקה. הרמטכ”ל דוד אלעזר נשלח בצדק הבייתה, ואחריו עזב את הצבא גם אלוף אלי זעירא, ראש אמ”ן. בייבוא אישי הטיסו ארצה גנרל, שכשל במלחמה במילוי תפקידו כנספח צבאי בוואשינגטון, ומינוהו לרמטכ”ל. מוטה גור לא רצה, שיבלבלו אותו עם העובדות. הוא ידע בדיוק מה צה”ל צריך. מיד עם כניסתו לתפקיד, הוא בזבז מיליונים כדי לחסוך מיל. מוטה חסך כסף קטן כשפירק את מחלקת היסטוריה, והורה על הפסקת תחקירי המלחמה. כך, צה”ל (שלא חקר את תפקודו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה) בזבז זמן יקר והון תועפות לבנות צבא מבלי ללמוד את שלוש מלחמותיו הקודמות.

אגף המודיעין של צה”ל כשל במלחמת יום הכיפורים – כמו בכל מלחמות ישראל. אגדה עירונית מספרת, שהכישלון הישראלי במלחמה נבע מטעות מודיעינית. שלמה גזית, ראש אמ”ן החדש, הורה מיד עם כניסתו ללשכתו להפסיק את חקר המחדל המודיעיני בספטמבר-אוקטובר 1973. כך, הבטיח, שטעויות בהערכה וליקויים באיסוף מודיעין ובהפצת מידע ימשיכו להכות בצה”ל.

בחיל האוויר קרה ההפך. בני פלד, מפקדו במלחמה, הבין היטב, כי שוררת בבסיסי חיל האוויר הרגשה של החמצה, ובצה”ל ה”ירוק” יש אכזבה מביצועי החיל. “איפה היה חיל האוויר?” – שאלו כולם. פלד – “עוף מוזר” ביותר, אחוז דיבוק – יזם מהפכה, שאת פירותיה הטובים קוטפים, כנראה, עד עצם היום הזה.


איבדנו הרבה בקיץ האחרון

איבדנו הרבה במלחמת הקיץ האחרון. עשרות רבות של הרוגים, שנשלחו למות בשחצנות, ברשלנות, בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות – עקב שיקולי אגו וכדי להיטיב תוצאות סקרי דעת קהל. מאות נפצעו. הרבה מהם לא יירפאו לעולם. אלפי תושבים הופקרו יותר מחודש ימים לאש רקטית של חיזבאללה. אלפי משפחות נהרסו. ילדים ומבוגרים נכנסו לטראומה קשה, ואני תפילה, שישתקמו. הכלכלה ספגה מכה קשה (והכישלונרים מממשלת המחדל הביטחוני אינם ממהרים לתקנה), ושאריות ההרתעה הישראלית נופצו לחלוטין.

זה סיכום הוגן ובלשון המעטה של האסון, שממשלת אולמרט החליטה לכנותו (כהרגלה – בשקר בוטה), “מלחמת לבנון השנייה”.

האם מגיע לה להמשיך לכהן אחרי האסון, שהמיטה עלינו?

להוותנו, יש לה רוב אוטומטי של בעלי עניין בכנסת להמשיך לעשות זאת – למורת-רוחנו.


נדבקים לקרנות המזבח

כמו בארבעת העשורים האחרונים, הוגי המחדלים, מבצעיהם והוזי הטיפשויות וההבלים נדבקים בכל כוחם לקרנות המזבח, ורוצים להמשיך לינוק מקרן השפע. כרגיל, הם מגייסים למענם את כתבלבי חצרותיהם וכל זב וצרוע ממוטביהם על מנת לשכנע את העם ההמום, שהם יכולים להמשיך.

אהוד אולמרט וחבר מרעיו למכשלת ישראל אינם שונים. הם הולכים לבטח בדרך כבושה ורחבה, שסללו קודמיהם. אין להם ההדר להודות באי-התאמתם לתפקידיהם, ואין להם האומץ להניחנו לנפשנו – כמו שהם עשו בזמן המלחמה כשהפקירו אותנו לחסדי חיזבאללה.

לעם היושב בציון – שהתרגל לספוג קיתונות גדושים במי רגליים, ולהגדירם כטיפות של גשם ברכה – מגיעה מנהיגות כזו. אך מה חטאם של פעוטות ושל תינוקות של בית רבן?

ולו רק למענם – לפני שתיבעטו החוצה, כישלונרים, לכו!

לכו, אנשי הדמים, ותנו לנו לתקן את אשר הרסתם. אנחנו מכירים אתכם, ויודעים, שרבה יכולתכם להזיק, להרע ולהציק, ורק בזה גדולתכם.

למען השם, כישלונרים, עופו לנו מהעיניים אל ירכתי פח האשפה של ההיסטוריה היהודית.

נ”ב – “עוז לתמורה בטרם פורענות”.

כמה דם צריך עוד להישפך?

השחץ, היוהרה, ודברי הרהב ממלאים פיהם

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר