בלי הגדה ובלי סדר-תענוג אמיתי

חג הפסח הוא עבורי כבר שנים מטרד. מה שאמור להיות חג חירות איבד מזה 40 שנות כיבוש את ערכו. לא זו בלבד שאין אנו בני חורין, אלא אנו משעבדים אחרים ומונעים מהם את חירותם.

ישראל היא מדינת שעבוד הן כלפי פנים, כך באשר לעובדי הקבלן, מהגרי עבודה, קרבנות סחר הנשים, והן כלפיי חוץ,  בשלילת חירותם של מיליוני בני העם הפלסטיני.

החג בישראל הפך למצג של צביעות, להפגנה של אגואיזם לאומני.

ההגדה היא טקסט בחלקו משעמם, בחלקו כוחני, בחלקו גזעני עם נימה ג’נוסיידית (“שפוך חמתך אל הגויים שלא ידעוך….שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי אדוניי”) אבל כולו טבוע בחותם האמונה הדתית, של התבטלות בפני כוח עליון, תוצר הבורות האנושית, שאדם חילוני לא יכול להזדהות איתו.

כאדם חילוני אני עושה שקר בנפשי אם אני קורא טקסט כמו “ברוך אתה אדוניי אלוהינו מלך העולם הזן אותנו ואת העולם כולו, בטובו, בחן, בחסד וברחמים רבים, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ..” וכך הלאה.

אלוהים זן ומפרנס ונותן לחם לכל בשר? כאשר המציאות היא שמיליונים בעולם מתים מחוסר תזונה, כאשר גם בישראל מאות אלפים לא מסוגלים לקנות מצרכי יסוד לחג. או למשל משפט תודה לאלוהים על “שהוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים,עשה באלוהיהם, הרג בכוריהם, נתן לנו את ממונם…” וכך הלאה. אדם חילוני ושוחר זכויות אדם לא יכול להיות שותף לטקסט לא מוסרי כזה. טקסטים אלה מחנכים לפסיביות, לקבלת המציאות מבלי להיאבק לשנותה. (“השם ירחם”).

אני בהחלט מסכים עם הגדרתו של הסופר והעיתונאי דב אלבוים, בוגר החינוך החרדי שכתב כי “החלק המרכזי של ההגדה הוא קשה, מלא שנאה, נקמה ורוע” ועוד קבע כי מדובר “בטקסטים בעלי רמה ספרותית ירודה כל כך” (הארץ ספרים 2 באפריל 2007).

השנה היינו, בת זוגי ואנוכי, במעגל הקטן שלנו באמת בני חורין. בני חורין מההגדה, בני חורין מהסדר, ובילינו ערב שקט ונחמד בכתיבה, בקריאה, בצפייה בסרט,  ובארוחת ערב הגיונית לא עמוסת קלוריות.

שמעון צבר – לזכרו

לאחרונה הלכו לעולמם שני אנשים רוח מיוחדים, הסופר, המשורר והאמן שמעון צבר והבלשנית פרופ’ טניה ריינהרט, ששניהם מילאו, כל אחד/ת בדרכו/ה תפקיד מיוחד וחשוב בתנועת ההתנגדות לכיבוש.

אולי זה סמלי, אולי לא, שטניה, לאחר עשרות שנות פעילות נגד הכיבוש,  בצד פעילותה האקדמית הפוריה, הגיעה למסקנה, סמוך למלאת 40 שנים לכיבוש, כי אין לה מה לחפש כאן יותר, והיא גלתה מישראל, מסקנה אותה קיבל שמעון צבר 40 שנים קודם לכן, עם תחילת הכיבוש לאחר מלחמת יוני 1967.

כמו שאין זה מקרה שבחוברת האחרונה של ISRAEL IMPERIAL NEWS   (חורף 2002) שהוציא שמעון צבר, הופיעה רשימתה של טניה A BRIEF POLITICAL ANALYSIS OF THE PRESENT.

שמעון צבר היה דמות נדירה בנוף הישראלי. אינטלקטואל במלוא  שיעור הקומה של המלה. אמן רב תחומי בעל כישרונות מגוונים: סופר, משורר,  עיתונאי, מאייר, סטיריקן. איש בעל עקרונות, ששילם מחיר יקר עבור עמדותיו. בעקבות מלחמת יוני 1967 היה הסופר הישראלי הראשון שהפך לגולה פוליטי.

על הצפוי ממנו אפשר ללמוד משני אירועים בימי המדינה הראשונים. הוא היה בלח”י, באצ”ל ובפלמ”ח. ב-1948, לאחר שהתחתן, אמר לו הצבא, לך ליפו, תסתובב ותבחר בית. כך עשה. לאחר שבחר את הבית, חזר לתל-אביב, התיישב בבית קפה, חשב על העניין, והחליט שמשהו כאן לא תקין. מה פתאום שהוא ייקח בית שלא שייך לו? והוא ויתר על כל העניין.

לאחר מכן הוצע לו בית בעין הוד. כסופר ואמן ישראלי הוא היה “כשר” לקנות בית בכפר  הערבי שהוחלט כי יהיה כפר אמנים. הוא לווה 50 לירות לקניית בית. כאשר החל להכין את הבית למגורים, יצא באחד הימים לטיול בסביבה ופגש רועה ערבי. הרועה סיפר לו כי הצבא ביקש מתושבי הכפר לפנות את הבתים לשבועיים, ולאחר מכן יוכלו לחזור. הצבא לא עמד בדיבורו. שמעון החליט לחזור בו מהכוונה לרכוש בית וביקש שיחזירו לו את 50 הלירות ששילם על החשבון. כך היה.

שני אירועים אלה מלמדים על הקוד המוסרי שכיוון את מעשיו כבר בשנות המדינה הראשונות. הוא לא השלים עם החמדנות וההשתלטות על רכושם של בני המקום, שגורשו או ברחו בגין המלחמה. יש לרכוש הזה בעלים והם זכאים לקבלו חזרה.

לאחר מלחמת 1967, בה לקח חלק כאיש מילואים, היה מן הראשונים להעריך כי הכיבוש הוא לא אפיזודה קצרה. הוא היה בין יוזמי וחותמי המודעה שהתפרסמה ב-22.9.1967 ותזכה את 12 חותמיה לתהילת עולם. אי אפשר להפריז בציטוט חוזר שלה, הנה הנוסח:

“זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים.

כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד”.

51 מלים האומרות הכל, קביעות בעלות תוקף מתמטי. כל מה שקרה מאז יש במודעה בתמצות מופלא. אילו רק שמעו בקולם, כל ההיסטוריה הייתה שונה, להערכתי הרבה יותר טובה לישראל ולאזור, וגם היינו מרוויחים את שמעון צבר ממשיך לתרום מכוחו היצירתי לתרבות הישראלית.

(בסוגריים: מישהו שאל אותי מדוע אינך חתום על המודעה? היה לי פתח מילוט טוב. לא הייתי אז בארץ, ולכן לא פנו אליי לחתום. מה שלא פותר אותי מהשאלה: הייתי אז חותם? לך תהיה חכם לאחור).

משעה ששמעון הבין כי מדינת ישראל הולכת להיות מדינת דיכוי וכיבוש, הוא החליט החלטה גורלית: הוא אינו מוכן להיות חלק מהסיפור הזה. הוא עוזב והלך לגלות פוליטית.  יש רבדים שונים של קשיים הניצבים לפני גולים פוליטיים בתהליך המעבר מארץ האם לארץ הגלות. יש כאלה שמתאקלמים ונקלטים, יש כאלה שמקימים ארגוני אופוזיציה בגלות ושם מוצאים את מקומם. יש בעלי מקצוע , כמו רופאים או בעלי הכשרה מקצועית אוניברסלית שמאפשרת התערות קלה יחסית.

ויש גולים כמו שמעון צבר, ששייכים לקטגוריות הקשות. כי שמעון היה סופר משורר ועיתונאי. מקצועו הוא המלה העברית. השפה היא הים ממנו הוא שואב חיים. הוצאת אותו מאזור התרבות והשפה בה הוא פעיל, כאילו זרקת דג מהים ליבשה.

מבחינה זו שמעון החמיר עם עצמו ללא שיעור.

יחד עם אשתו ובנו הקטן איוו להם את אנגליה למקום מקלטם ומושבם.

שמעון עבד עשרות שנים באנגליה כפועל בניין עד שיצא לגמלאות. יש מעט מאד אנשים שיעמדו בתפנית כזו לאורך שנים, וגם יהיו שלמים עם עצמם.

שמעון התנתק אמנם פיזית מישראל אבל המתרחש בה ובאזור המשיכו להטרידו. גם ממקום גלותו הוא יצר, ככל שהזמן איפשר לו. הוא יזם את החוברת ISRAEL IMPERIAL NEWS, הוא פירסם בלונדון את הספרון “שירי חרפת כיבוש” המכיל פנינים כמו “אל תירא עבדי יעקב”. הוא יצר את הקולאז’ “גרניקה 1967”.

שמעון היה בעל שנינות יוצאת מהכלל. בינואר 2002 הוא שלח לי פקס בזו הלשון:

“הצלחתי למצוא את ההמנון של החמאס ותרגמתי אותו לעברית:

חיילים אלמונים

הננו בלי מדים

מסביבנו אימה וצלמוות.

אנחנו גויסנו

לכל החיים,

משורה ישחרר רק המוות”.

(זה  היה ההמנון של הלח”י – למי שתוהה, שכח או לא ידע).

שמעון לא סבר שדרכו, הגלות הפוליטית מרצון, היא האופציה היחידה וכיבד גם את אלה שנשארו והמשיכו להיאבק בתוך ישראל נגד הכיבוש.  הוא הוציא דף שאלות, ותשובות בצידן, שהיה מיועד לדור הצעיר. הנה מספר ציטוטים ממנו:

שאלה1: כיצד אתה מעריך את המצב היום?

תשובה: מה שהצענו ועדיין אנחנו מציעים להם באמת (נשכח לרגע את ההצהרות הפומביות המלאות שקרים), אפשר לסכם כך: או שתשתעבדו לנו כעבדים  או כפועלים (חוטבי עצים ושואבי מים) בזיל הזול (אתם תחליטו), או שנהרוג אתכם. כיוון שהם פתאום מסרבים להיות עבדים כמו שהיו במשך 37 שנים, ברור שהם בחרו באפשרות השנייה ולכן אנחנו הורגים אותם. אבל הם, נבלות שכאלה, לא מסכימים למות. אם כבר אז מוטב למות יחד עם הפלישתים ומה שיותר מהם בכל פעם. אני מצדיק אותם מפני שהייתי עושה אותו דבר אם הייתי במקומם. אין לי ספק שגם אתם הייתם עושים אותו דבר אם הייתם במקומם.

שאלה 2: מדוע נקלענו למצב הזה?

תשובה: בכל ימי ילדותי והתבגרותי, בין שהייתי באצ”ל, בלח”י או בפלמ”ח (כן, הייתי חבר בכל שלושת המחתרות!) כולם לימדו אותי שהערבים מבינים רק שפה אחת, והיא שפת הכוח. היום, חמישים וכמה שנים מאוחר יותר, אני יודע שזה לא יכול להיות נכון. אני עדיין לא יודע בדיוק איזו שפה הערבים מבינים, אבל מה שברור הוא, שאת שפת הכוח הם לא מבינים. הצרה היא, שאנחנו, מרוב שדיברנו אליהם בשפת הכוח, שכחנו כבר לדבר ולהבין כל שפה אחרת.

שאלה 3: אם אנחנו דמוקרטיה, אז לא צריך לקבל החלטת רוב?

תשובה: דמוקרטיה. איזו דמוקרטיה אנחנו? אנחנו דמוקרטיה יהודית. יהודים יכולים להצביע. לא יהודים יכולים להצביע רק אם הם מיעוט. כל זמן שהם מיעוט אנחנו מרשים להם להצביע. מה יהיה כשהם יהיו רוב? לזה אנחנו דואגים עכשיו ואם אתם קוראים עיתונים אתם גם יודעים את התשובה: יהיה מה שיהיה, אנחנו לא ניתן להם להיות רוב. אם זאת דמוקרטיה, אני צפרדע. זה גם מסביר כיצד “דמוקרטיה יהודית” מאפשרת לרוצח להיבחר כראש ממשלה. אין מה להתפלא שאנחנו מתחילים להיות מוקפים בארונות מתים.

שאלה 4: מה אתה מבלבל  את המוח! לא הצענו להם שלום?

תשובה: הצעתם להם שלום? איזה שלום? הרי אנחנו עושים את המלחמה ולא הם. אם אנחנו רוצים שלום, כל מה שצריך לעשות, זה להפסיק להרוג אותם ולהפסיק להרוס להם את הבתים. אם מה שאנחנו עושים נקרא אצלנו שלום, אז זה בדיוק השלום שהם מנסים להחזיר לנו.

שאלה 5: יש לך הצעה יותר טובה?

תשובה: בטח. מה שאני מציע זה פשוט מאד. המנשר הפוליטי שלי מכיל רק 3 סעיפים:

א)            לספח את כל השטחים הכבושים למדינת ישראל.

ב)            לתת לכל התושבים הגרים בשטח זה זכויות אזרחיות שוות.

ג)              בחירות חדשות.

בעניין גלותו בלונדון, כותב שמעון “לדור הצעיר שלא ידע את יוסף”:

“אחרי מלחמת 1967 והכיבוש, שבו השתתפתי כחייל מילואים, ראיתי את העם חוגג את הכיבוש, כמעט רוקד משמחה ברחובות. אני ועוד כמה מעטים בציבור שראו את הסכנות שהכיבוש הזה יביא עלינו, פרסמנו מודעה בעיתון הארץ. (ראו לעיל – ג.ס.) כשיצאתי למחרת מהבית , כמעט כל מי שפגשתי אמר לי: ‘אם הכיבוש הזה לא מוצא חן בעיניך, לך מפה, מצא לך מקום אחר לחיות’.

הלכתי והתיישבתי בלונדון. מפה המשכתי להילחם בכיבוש.

איך שאני מפרסם כל מיני דברים נגד הכיבוש, אני פוגש בישראלים שאומרים: ‘אם יש לך משהו נגד הכיבוש, מדוע אתה אומר את זה בלונדון? תגיד את זה בארץ’.

אני לא כל כך עשיר ולא כל כך צעיר שאני יכול לנסוע כל הזמן מפה לשם ומשם לפה. החליטו אתם בעצמכם היכן אני צריך לחיות. אני מוכן, ללא ערעור, לקבל את החלטת הרוב”.

כאמור, אילו נשאר שמעון צבר בישראל, הוא היה הופך לנכס צאן ברזל של התרבות, האמנות והספרות בישראל. עמדותיו הפוליטיות החורגות וישיבתו הרחק מישראל, הקלו על הממסד התרבותי להתעלם ממנו. אני מסכים עם מה שכתב ב. מיכאל בטורו ב”ידיעות אחרונות” שגם בהתבסס על מה שכתב כאשר עדיין חי בישראל, למשל בספרות הילדים, די בהם למקם אותו בין חשובי היוצרים, אולי החשוב שבהם.

הזכרתי את שנינותו שת שמעון. היא לא הייתה רק במישור הפוליטי. ספרו “כה אמר טוSברHAינדי” (הוצאת עקד 1967) מורכב מפתגמים ומכתמים, מלווה באיורים מקסימים,  ששמעון, בהומור שנון, עושה להם “סוויץ” קטן, והדברים הם גם מצחיקים וגם חכמים.

כמה דוגמאות:

• לשקר אין רגליים, אבל גם עם פרוטזה אפשר להגיע רחוק.

• כבד את בניך ובנותיך למען לא יקצרון את ימיך.

• ההשכלה עוד לא הפריע לאף אחד הישאר בור.

• יש הקונה עולו בשעה אחת ואחר כך לא מצליח להיפטר מזה כל החיים.

• כל הטורח בערב שבת – עייף בשבת.

• החכם עיניו בראשו, אבל לא רואה כלום בלי משקפיים.

• כל ישראל ערבים זה לזה אבל אין כיסוי לשטרות.

• אסור להאמין באמונות טפלות מפני שזה מביא מזל רע.

• שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תלמד לשחות.

• הבורח מפני הכבוד מקבל שרירים ברגליים.

• על שלושה דברים העולם עומד, אבל אף אחד אינו יודע איפה.

• אשה נאה, דירה נאה וכלים נאים – מרחיבים דעתו של אדם השקוע בחובות.

• מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צריחותיו.

שמעון היה אדם בעל טווחי התעניינות מרובים. הוא אהב לבשל. ב-1963 פירסם יחד עם רנה ד. מוקדי ספר “מאכלים צרפתיים” (הוצאת יסעור).

בהרבה מובנים שמעון המשיך להיות ישראלי, בוודאי בכל הקשור לאנגלית מי ששמע אותו לא יכול היה לטעות באיתור המבטא. היה ברור שזהו מבטא המאפיין  ישראלים ילידי הארץ.

אולם בדבר אחד התערה שמעון באנגליה במלואו – באהבת הפטריות. הוא היה חבר באגודה המלכותית הבריטית לחקר הפטריות. היה משתתף קבוע במפגשים ובסיורי הפטריות, איתם הגיע עד סיביר.

כאשר ביקר בישראל ב-1994, התארח גם בביתי בירושלים, ויחד הלכנו לקטוף פטריות ביער ירושלים. המומחיות שלו, היכולת לזהות כל פטריה, הטיפול שלו בפטריות כמו היה רופא מומחה , היו מרשימים. בביתי מתנוססת תמונת זיכרון ממסע הפטריות בירושלים.

אהבתי את שמעון. את שמעון האדם, שמעון איש הרוח, שמעון המארח, שמעון איש הרעיונות הפוליטיים, שמעון האכפתניק, שמעון איש העקרונות, שמעון החבר.

הוא נפטר בגיל 81. יהודית, בת זוגו, סיפרה לי כי מותו לא היה כרוך בסבל רב, והוא מת שלם עם עצמו. הוא הוריש את גופו למדע.

השאיר אחריו שני בנים, שהם כבר אנגלים לכל דבר. הבכור רופא, והצעיר עורך תכניות מדע בבי.בי. סי.

אני מסיים בשיר האחרון מ”שירי חרפת כיבוש”.

תפילה

אין עוד כמוך באלים, אדוני

המולך על כל היקום

על הדומם, הצומח והחי

ולכן

זה מוזר ואפילו מפליא,

שאין לך כל שליטה, אפיל כזית –

על העם שבחרת,

היושב סוף סוף, בבית.

 

העם הזה, העם הנבחר,

שסבל המון צרות,

בבית ובארצות נכר –

העם הזה,

כשהרגיש רווחה ושיש לו גם קצת כוח

מיד שכח את כל מה שסבל

והתחיל בעצמו לשדוד ולרצוח.

 

יהי זכרו ברוך

 

מאמרים: גדעון ספירו