אומרים על התקשורת שהיא הרשות הרביעית. יש המעדיפים את הכינוי המקובל בעולם: “המעצמה השביעית”. אני נימנה על אלה הבטוחים שבמדינות דמוקרטיות התקשורת היא המעצמה הראשונה, ובישראל היא מקור האנרגיה הראשי של נבחרי הציבור, ובמילים פשוטות: השלטון עצמו.  

קבלו שתי הוכחות מוצקות לעוצמת התקשורת. הראשונה: שליפת (הבלתי) אהוד אולמרט מתחתית רשימת הליכוד בכנסת הקודמת, והושבתו על ההגה. ההוכחה השנייה: אינוס שרון לממש אידיאולוגיה שנזרקה לפח ע”י המצביעים, כדי שישמש קבלן הריסה של התועמלן אמנון אברמוביץ’.

רק בישראל: ספין על בריאות טובה שהתבררה כ”נבצרות זמנית” הנחית את אולמרט בכורסתו של שרון, ולמועמד קדימה לראשות הממשלה. למעצבי דעת הקהל המגויסים היו שלושה חודשים, כדי למכור לנו לימון חמוץ בקופסת אתרוגים מהודרת. התקשורת ניצחה במרץ, נסראללה ניצח ביולי, ואנחנו המטומטמים שילמנו, ועוד נשלם את המחיר.

תחת הכותרת “המחדל התקשורתי הגדול” (הארץ / 30.3.07), מאשים העיתונאי הבכיר ארי שביט, את בכירי התקשורת בישראל בהמלכת אולמרט, למרות שעד אז, היה שר זוטר וראש עיר כושל. כל מי שעקב אחרי הקריירה הנכלולית של אולמרט ידע על הצטיינותו היחידה: עמידה איתנה מול חוקרי משטרה.

ללא שום רתיעה מצביע מר שביט על רשימת עיתונאים (חלקית) נחשבים, שהפקירו את משמרתם, תוך הפרה גסה של כללי האתיקה- כדי לעזור לאהוד אולמרט (אני אומר: כדי לחסום את ביבי) להיבחר לראשות הממשלה. הרשימה מכילה את השמות: ניסים משעל, אילה חסון, נחום ברנע, ירון לונדון ושותפו מוטי קירשנבאום, דן מרגלית, ו…ארי שביט בעצמו. מאמר חשוב, וניתוח אמיץ.

למרות הטעות שעשה מר שביט כשנתן עדות אופי לבן הנעקד של הרודן, שורות אלה נכתבות כדי להצדיע לו על אומץ ליבו, וכן, כדי להכניס לתוך המאמר החשוב שכתב, “חיזוקים” ממי שעוקב מקרוב אחר ההתנהלות המופקרת של התקשורת בשנים האחרונות.

ראשית, לגבי ההתחמקות של המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט מעימות טלביזיוני מול ביבי. זה לא מדויק לכתוב “התקשורת לא לחצה”. הנכון הוא  שהתקשורת תמכה בהתחמקות. ואולמרט הוא לא הראשון לחמוק מעימות טלביזיוני עם נתניהו. הראשון היה אהוד ברק, ואחריו שרון. המסקנה מבצבצת מעצמה: במקום שיש לביבי יתרון על יריביו, התקשורת מוכנה להקריב את האינטרס שלה (פצצת רייטינג), כדי לעזור למתחמקים.

את הראיון החשוב שהעניק אולמרט לניסים משעל (הערוץ השני / 7.2.06), ושאליו מתייחס שביט ראיתי הבוקר שוב (יש לי ארכיון עם אלפי קלטות ודיסקים מוקלטים). מי שראה את הראיון הזה בזמן אמת, יכול היה ללמוד, איך עשו ראיונות בטלביזיה הסובייטית בתקופת כרשצ’וב. שפת הגוף של שניהם, אמרה שירה. על שאלות קשות הולבשה מנגינה של שירי ערש. חלק ניכר מהשאלות היו מהז’אנר הקרוי במחוזותינו, “שאלות להנחתה”. הבעת פניו של המרואיין נעה בין איפוק סולידי, לחיוכי תודה.

אולמרט זכר כמעט את כל המנטרות ששתלו בפיו האדלרים: “נשבעתי שהמקררים יהיו מלאים”, “קדימה, זאת כלכלה עם חמלה”. “אעשה הכול כדי שהילדה הרעבה שראינו בטלביזיה תחייך עם בטן מלאה”, “אחרי הבחירות אני אשלב את דן מרידור”, וכו’ וכו’. חתם את הראיון הנשכן עם הכיפה בקביעה: “התקשורת מפרגנת לך”.

למחרת, הגדיר מבקר הטלביזיה של מעריב אסף שניידר את הראיון “כסוג מסוים של שערורייה”. עוד קראנו את השורה הבאה: “לעזאזל עם שאר המועמדים (ביבי ופרץ), שדקות הטלביזיה המצטברות של כולם ביחד, כולל הספיישלים המסעירים בערוץ 99 לא יגיעו לזמן האיכות שהעניק ניסים משעל למ”מ הנערץ בפקודה”.

ערב למחרת הראיון, בתגובה להודעה שהוציאה שלי יחימוביץ’ נגד התגייסות התקשורת לטובת אולמרט, קיימו “לונדון וקירשנבאום” דיון בנושא (8.2.06): האם התקשורת תומכת ב”קדימה”. מולם ישבו: ד”ר אורית גלילי, שמתחת דיוקנה הופיע הכיתוב “מומחית בתקשורת פוליטית”, והעיתונאי דורון רוזנבלום (הארץ).

וזה מה ששמעו צופי התוכנית מד”ר גלילי: “התקשורת מגויסת לטובת קדימה, …העיתונות לא בשעותיה המפוארות בשעה הזו, …אתמול הושיבו את המראיין מספר 1 (ניסים משעל), הנשכני ביותר בתקשורת הישראלית, מול אהוד אולמרט. ולמעשה אולמרט חזר על אותן קלישאות נבובות שהכינו לו יועצי תקשורת קודם, מבלי שהוא יישאל שאלות קשות. …זוהי פאשלה של התקשורת”. סוף ציטוט.

ההתנפלות של שביט על ידידו לשעבר של אולמרט, העיתונאי דן מרגלית, קצת אכזרית. מפני שמר מרגלית, באחת התוכניות של “מועצת החכמים” אמר על אולמרט: “טעיתי בו”. פעמיים! (מרגלית חייב הסברים בגין תמיכתו ללא סייג  בנשיאת ביהמ”ש העליון דורית בייניש, למרות שדבק בה רבב.).

השורה התחתונה: צודק ארי שביט כשהוא מאשים את התקשורת בהושבתו של האיש הלא מתאים על ההגה- ועל כך מגיע לו יישר כוח!! אלא שהוא היה צריך לתקוף גם את סיבת הטעות של חבריו העיתונאים: שנאת נתניהו. כל הצרות שלנו מתחילות משם…