בית המשפט העליון בירושלים                                                  בג”צ  258/07

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק                                                             

 

העותרת:                  ח”כ זהבה גלאון, הכנסת, ירושלים

                               באמצעות ב”כ עוה”ד דפנה הולץ-לכנר

מרח’ המעפילים 2, רמת השרון   47215

                                    טל’: 5477921 -03    פקס’: 03-5473097

 

                                    נ ג ד

 

המשיבה:               וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006

                                    ת.ד. 34399

ירושלים    91343

                           

עתירה למתן צווים על תנאי וצו ביניים

 

 

בית המשפט הנכבד מתבקש להוציא מלפניו צווים על תנאי המופנים אל המשיבה והמורים לה להתייצב וליתן טעם, אם רצונה בכך:

 

1.       מדוע לא יורה בית משפט נכבד זה למשיבה לקיים את דיוני וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006, (להלן: “וועדת וינוגרד” או “הוועדה”) ואת שמיעת העדויות בפני הוועדה, בדלתיים פתוחות, למעט כאשר קיימת וודאות קרובה לפגיעה ממשית, קשה וחמורה בבטחון המדינה.

 

2.       מדוע לא יורה בית משפט נכבד זה למשיבה לפרסם את פרוטוקולי דיוני וועדת וינוגרד בתום כל ישיבה, למעט כאשר קיימת וודאות קרובה לפגיעה ממשית, קשה וחמורה בבטחון המדינה.

 

 

 

 

 

בקשה למתן צו ביניים

 

בנוסף מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ביניים המכוון אל המשיבה והמורה לה שלא להמשיך בדיוני הוועדה ובשמיעת העדים, לרבות עיכוב שמיעת עדותם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ, עד למתן החלטה סופית בעתירה זו.

 

ואלו נימוקי העתירה

 

העותרת

 

העותרת, ח”כ זהבה גלאון, הינה חברת-כנסת מטעם מפלגת מרצ – יחד ומשמשת כיו”ר סיעת מרצ-יחד בכנסת. העותרת פועלת רבות לשמירה על זכויות האדם ולהגנה על שלטון החוק והמינהל התקין בישראל, כפועל יוצא מכך חותרת העותרת להגברת שקיפות התנהלותן של רשויות השלטון.

 

המשיבה

 

המשיבה הינה וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006, אשר מונתה מכח הוראת סעיף 8א לחוק הממשלה, לבדיקת התנהלות הדרג המדיני ומערכת הביטחון במלחמה. ועדת וינוגרד התבקשה לבדוק את מכלול ההיבטים של המערכה בצפון, בפרישה עניינית רחבה ביותר.

בראש הוועדה עומד כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (בדימוס), השופט א’ וינוגרד וחבריה הנוספים הינם פרופסור רות גביזון, פרופסור יחזקאל דרור, והאלופים במילואים ד”ר חיים נדל ומנחם עינן.

 

 

העובדות

 

1.         ביום 12 ביולי 2006 פתח ארגון החיזבאללה בירי מסיבי של רקטות לעבר ישובי צפון מדינת ישראל. במקביל חצה כוח של החיזבאללה את גבול הצפון ותקף סיור שגרתי של צבא ההגנה לישראל (להלן: צה”ל), בלא שקדמה לכך כל התגרות מצידה של ישראל. במהלך המתקפה חטף החיזבאללה אל תוך שטח לבנון שני חיילי צה”ל, רצח שמונה חיילים ופצע חיילים ואזרחים נוספים. בשעות הערב כונסה ממשלת ישראל לישיבה מיוחדת, במסגרתה החליטה, בין השאר כי:

 

“ישראל חייבת להגיב בחומרה המתחייבת ממהלך התקפי זה, והיא אכן תעשה כך. ישראל תגיב בצורה תקיפה וקשה כנגד מחוללי הפעולה והגורמים האחראים לה, וכן תפעל לסכל מאמצים ופעילות המכוונים נגד ישראל”.

 

הלחימה בלבנון (להלן: המלחמה) נמשכה 33 יום, עד לבוקרו של יום 14.8.06,  עת נכנסה לתוקפה הפסקת האש, עליה החליטה מועצת הביטחון של האו”ם. המלחמה גבתה מחיר כבד ביותר: 117 חיילים נפלו בקרב, 39 אזרחים נהרגו מפגיעות טילים, ועוד רבים אחרים, חיילים ואזרחים, נפצעו. נוסף על הקורבנות בגוף ובנפש, נגרמו לתושבי הצפון נזקים קשים. אלפי הטילים והרקטות שניחתו על ישובי הצפון שיבשו את אורחות החיים השגרתיים, אילצו מאות אלפי אזרחים לשהות במקלטים או לעזוב את ביתם למרכז הארץ, וגרמו נזקים עצומים לרכוש. 

 

2.       “במהלך המלחמה נוצר בקרב הציבור הרחב הרושם כי רבים הליקויים בהתנהלות החזית והעורף…… היורדים למקלטים לקולות נפץ עזים, מצאו במקרים רבים דלת מקלט נעולה ורשויות ללא תשובות ופתרונות בעניין. משהצליחו להיכנס למקלט, מצאו כי אף רשות מהרשויות אינה דואגת להם, למשך שבועות ארוכים, אפילו למזון, או לכל ליווי מצד עובדים סוציאליים או פסיכולוגיים, נוכח חרדות המלחמה והתנאים המאוד קשים במקלטים. לא ניתן כל מענה בעניין הסדרי פיצוי לנזקים לרכוש, לעובדים או למעסיקים במשך שבועות ארוכים. חיילי המילואים, שלא אומנו ברמה מספקת, מצאו קיטבגים נטולים ציוד לחימה בסיסי… חיילים נלחמו לעיתים במשך שלושה-ארבעה ימי קיץ רצופים מבלי שיסופקו להם מים או מזון, וקיבלו פקודות מהוססות, שלא בהתאם לתוכניות אופרטיביות, ואשר הוחלפו ושונו שוב ושוב, בקצב אבסורדי… המחדל – במובן של העדר מעשה ממש – מצד הרשויות היה כה גורף, שמי שבסופו של דבר סיפקו את הצרכים של האזרחים במקלטים, של אלה שיצאו מאזור העימות ושל החיילים בחזית, היו אנשים פרטיים וארגונים מהמגזר השלישי”….. זאת ועוד. חלק ניכר מיעדי המלחמה, כך טוענות העותרות, כלל לא הושג: החיילים החטופים לא הוחזרו לבתיהם, איום הטילים לא הוסר מעל תושבי המדינה ואף יציאת ארגון החיזבאללה מאזור דרום לבנון לא בוצעה. לאור האמור… גברו הקולות בקרב הציבור הקוראים להקמת ועדה לחקירת התנהלות הדרג המדיני והביטחוני במהלך המלחמה, על מנת שניתן יהיה להפיק את הלקחים הנדרשים, וליישמם בהקדם האפשרי.”

(מדברי כב’ המשנה לנשיאה, הש’ ריבלין, בפסק דינו בבג”צ 6728/06, עמותת אומ”ץ נ’ ראש ממשלת ישראל).

 

3.       ביום 17.9.06, החליטה הממשלה, ברוב גדול של שרים, עשרים בעד, שניים נגד ונמנע אחד, (החלטה מס’ 525) להטיל על ראש הממשלה ועל שר הביטחון להקים ועדת בדיקה ממשלתית לפי סעיף 8א לחוק הממשלה, לבדיקת התנהלות הדרג המדיני ומערכת הביטחון במלחמה. בהחלטת הממשלה נקבע כי בראש ועדת הבדיקה יעמוד כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (בדימוס), השופט א’ וינוגרד וכי חבריה הנוספים יהיו פרופסור רות גביזון, פרופסור יחזקאל דרור, והאלופים במילואים ד”ר חיים נדל ומנחם עינן (ועדת הבדיקה הממשלתית, להלן כאמור: “ועדת וינוגרד”).

 

4.       על פי החלטת הממשלה מספר 525, הוטל על ועדת וינוגרד לבדוק את מכלול ההיבטים של המערכה בצפון, בפרישה עניינית רחבה ביותר. נוסחה של ההחלטה הוא כדלקמן:

 

“הועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות, וכן תגיש המלצות ככל שתמצא לנכון, בנוגע לדרג המדיני ולמערכת הבטחון בכל הנוגע למכלול ההיבטים של המערכה בצפון שהחלה ביום 12.7.06 בנושאים הבאים:

 

הדרג המדיני

הועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות באשר להתנהלות הדרג המדיני בכל הנוגע לניהול המערכה בצפון שהחלה בפועל ביום 12.7.06 מן ההיבט המדיני, הצבאי והאזרחי. הועדה תתייחס כפי שתמצא לנכון, גם להתנהלות הדרג המדיני בכל הנוגע להיערכות ולמוכנות לקראת ארועי לחימה ותרחישי איום מאז החל ארגון החיזבאללה להתבצר על גבול הצפון.

 

מערכת הבטחון

הועדה תבדוק ותקבע ממצאים ומסקנות וכן תגיש המלצות ככל שתמצא לנכון, באשר להיערכות ולהתנהלות מערכת הבטחון בכל הנוגע למערכה בצפון (שהחלה בפועל ביום 12.7.06) לרבות בתחומים ובנושאים כדלקמן:

 

(א)  היערכות ומוכנות מערכת הבטחון מול האיום מלבנון, לרבות היערכות מודיעינית ובניית הכוח והכנתו מול תרחישי האיום השונים.

 

(ב)   ניהול הלחימה, הפעלת הכוחות, ובכללם פיקוד העורף, והמערכים המסייעים והתומכים במהלך הלחימה, לרבות תהליכי קבלת ההחלטות, החל ממועד אירוע חטיפת החיילים ביום 12.7.06 ועד למועד כניסת הפסקת האש לתוקף ביום 14.8.06″.

 

 אשר לבדיקה בענין מוכנות העורף וההיערכות האזרחית לאיום מלבנון, וכן אופן הטיפול בעורף במהלך המערכה, קיבלה הממשלה החלטה לפיה מאחר שענין זה נבדק על ידי מבקר המדינה, לא יכלל היבט זה במסגרת נושאי הבדיקה המוטלים על ועדת וינוגרד, והממשלה תקיים דיון בדוחות מבקר המדינה שיוכנו בענין זה (החלטה 526).

 

5.       בהחלטת הממשלה 525 נתבקשה ועדת וינוגרד להגיש את ממצאיה ומסקנותיה, וכן המלצות ככל שתמצא לנכון, לרבות “באשר לשיפור תהליכי קבלת החלטות בעתיד של הדרג המדיני ושל ראשי מערכת הבטחון, ובכלל זה החומרים והייעוץ הניתנים לגורמים הנ”ל”. ראש ממשלה וחברי הממשלה, עובדי המדינה ואנשי צה”ל ומערכת הבטחון לזרועותיה נצטוו להופיע בפני הועדה על פי בקשתה, ולמסור כל מידע ומסמכים שיתבקשו להציג. לועדה ניתנו סמכויות ועדת חקירה על פי סעיפים 9 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה.

 

6.       כנגד החלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית ולא ועדת חקירה ממלכתית, הגישו עמותת אומ”ץ (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי), מרדכי אשכנזי והתנועה לאיכות השלטון עתירות לבג”צ (בג”צ 6728/06, ובג”צ 7607/06) בדרישה כי תוקם ועדת חקירה ממלכתית, על פי חוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה), לחקירת התנהלות הדרג המדיני והצבאי בתקופת המלחמה וכן שתחקור את המלחמה ותעמוד על הכשלים בניהולה, על מנת למנוע הישנותם של כשלים אלה בעתיד. בנוסף התבקש בית המשפט לבטל את החלטת הממשלה בדבר הקמת ועדת וינוגרד.

 

7.       בעתירות נטען כי המלחמה בצפון היא “עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית”, במובן סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, ולפיכך דרך המלך לחקירתה הינה באמצעות הקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהינה הגוף המיועד על פי דין לבחינת אירועים בסדר גודל לאומי, הנוגעים לתפקוד רב מערכתי של כלל זרועות השלטון. ועדה כזו, כך נטען, הינה בלתי תלויה, חפה מכל שיקולים זרים, ונהנית מן הסמכויות המוקנות לה על פי חוק, המאפשרות לה להגיע לחקר האמת. רק ועדת חקירה ממלכתית, כך נטען, תזכה לאמון הציבור, בשל היותה ועדה עצמאית הממונה על ידי נשיאת בית המשפט העליון, ובשל ההליכים המשפטיים על פיהם היא מתנהלת. עוד נטען כי כל ניסיון להקים ועדה אחרת לבדיקת נושא כה מהותי, לא יזכה לאמון הציבור ויתפרש כניסיון לטייח את הכשלים שנתגלו במלחמה. לבסוף נטען כי במדינת ישראל נוצר מנהג, לפיו שאלות הנוגעות למלחמה ולדרך התנהלותה מובאות לחקירת ועדת חקירה ממלכתית, דוגמת ועדת אגרנט, בעניין מלחמת יום הכיפורים, וועדת כהן, בעניין סברא ושתילה.

 

8.       דגש מיוחד ניתן בעתירה לטענה כי סיטואציה שבה הנחקר ממנה את הגוף החוקר, כפי שמצב במינוי וועדת וינוגרד, יוצרת מראית עין לפיה האובייקטיביות של החוקר מוטלת בספק, ופוגעת עמוקות באמון הציבור בהליך הבדיקה ובתוצריו. עצמאות ועדת החקירה הממלכתית, כך נטען, מובטחת, בין השאר, בכך שגורם נפרד ובלתי תלוי – נשיא בית המשפט העליון, הוא שממנה את חברי הגוף החוקר. ועדת הבדיקה, לעומת זאת, ממונה על ידי הגוף הנחקר – הממשלה, שתפקודה הוא שעומד בלב הביקורת. נסיבות המקרה שלפנינו ממחישות עד כמה חשובה זהותו של הגוף הממנה את חברי הוועדה, למניעת פגיעה בעצמאותם וענייניות שיקול דעתם, שהרי כמחצית מחברי ועדת הבדיקה, שנבחרו על ידי ראש הממשלה, נפסלו בינתיים, בגין היותם מצויים בניגוד עניינים. עוד טענה התנועה לאיכות השלטון כי המחוקק לא העמיד לרשות ועדת הבדיקה את כל הכלים העומדים לרשות ועדת החקירה הממלכתית, ולפיכך נמנעת ממנה האפשרות להגיע לחקר האמת.

 

9.       בית המשפט העליון, בדעת רב שופטי בית המשפט, קבע כי לא קמה עילה משפטית להתערב בהחלטת הממשלה, זאת לאור מסגרת ההתערבות השיפוטית הצרה בתחום זה והמצאות ההחלטה במתחם הסבירות, אולם בית המשפט הבהיר כי אין בקביעתו זו כדי ללמד שלא נפל פגם או פסול במעשי השלטון וכי אין הדבר מבטא בהכרח נחת רוח מן ההחלטה. לאמור:

 

“כבר אמרנו במקום אחר (בג”ץ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נא (3) 46, בעמ’ 60-61) כי “כאשר בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטה של ראש הממשלה… אין בית המשפט מתכוון לומר כי ההחלטה של ראש הממשלה טובה וראויה… בית המשפט אומר רק זאת, שההחלטה של ראש הממשלה [אינה נוגדת את הדין]… אכן, אפשר שבית המשפט, לו עמד במקומו של ראש הממשלה, היה מקבל החלטה אחרת… אולם האחריות… ליעילות ולתבונה של ההחלטה המינהלית, להבדיל מן האחריות לחוקיות, אינה מופקדת בידי בית המשפט…. ראו בג”ץ 1843/93 פנחסי נ’ ממשלת ישראל, פ”ד מט (1) 661, 698. כדברי המשנה לנשיא אלון בבג”ץ 1635/90 ז’רז’בסקי נ’ ראש הממשלה, פ”ד מה(1) 764, 749: ‘פעילותה של הרשות הציבורית היא אכן בתחום המשפט הציבורי, אבל הפיקוח על פעילות זו והשיפוט עליה הם, בראש ובראשונה, בתחום משפט הציבור, והאחרון הוא שיבקר את הרשות הפוליטית, יביע אי-אמונו בה בשעת הצורך וידון אותה, בבוא יום דין הבחירות, לפי מעשיה והתנהגותה'”.….

אכן, הימנעות מהתערבות אינה באה להעניק גושפנקא לבחירת הממשלה; דחייתה של עתירה אין בה בהכרח כדי להטביע בה חותם של “כשרות” במישור הציבורי. אין בה כדי לשחרר את נבחרי הציבור מאחריותם הציבורית. נבחרי הציבור אחראים לתוצאות מעשיהם – הם עומדים לדין הבוחר וחייבים לו דין וחשבון. זו מהותה של הנשיאה באחריות (accountability). יש להשמר מפני יצירת הרושם כי ההתערבות השיפוטית משחררת את הגופים המוסמכים מאחריות כזו. יש להימנע גם מיצירת הרושם כי בשל העובדה שטווח ההתערבות של בית-המשפט רחב מצד אחד, ובשל העובדה, שבמקרה הקונקרטי, לא קמה עילת התערבות מצד אחר – לא נפל פגם ואין פסול במעשי השלטון.”

(שם, פסקה 17 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב’ הש’ ריבלין).

 

 

 

10.   ביום 29.11.06 פנתה העותרת אל יו”ר ועדת הבדיקה הממשלתית, כב’ הש’ בדימוס ד”ר וינוגרד, בבקשה כי יורה על פתיחת דיוני הוועדה לציבור הרחב ולתקשורת ועל פרסום פרוטוקולים של העדויות שנמסרו עד כה בפני הוועדה, למעט כאשר קיימת סכנה קרובה לוודאית לפגיעה בבטחון המדינה, זאת בהתאם לפסיקתו של בית משפט נכבד זה. במכתבה ציינה העותרת כי לא יתכן שחקירה בנושא בעל חשיבות כה רבה, הנוגעת לכל אחד ואחת מאזרחי המדינה, ייעשה בדלתיים סגורות באופן שהצדק, גם אם נעשה, אינו נראה. עוד הבהירה העותרת בפנייתה כי “מראית פני הצדק חשובה במיוחד כאשר מראש הוטל ספק ביכולת ועדה שמונתה על ידי ראש הממשלה עצמו לבדוק ולחקור את הדרג המדיני שמינה”.

(מצ”ב העתק מכתב העותרת ומסומן כנספח א’).

 

11.   ביום 30.11.06 השיב כב’ הש’ בדימוס, ד”ר וינוגרד לעותרת וציין כי מרבית הנושאים אשר בדיוני הוועדה כוללים סודות מדינה ועל כן לא התאפשרה פתיחת העדויות לציבור הרחב. במכתב זה מציין ד”ר וינוגרד באופן כללי ומעורפל כי בעיניו הצורך לשמור על בטחון המדינה עדיף על זכות הציבור לדעת, אולם במכתבו אין כל הבהרה מפורשת כי בכל מקרה של התנגשות תפעל הוועדה בהתאם להלכה הפסוקה ותתיר את פומביות הדיון אלא אם כן קיימת סכנה בהסתברות קרובה לוודאית לבטחון המדינה.

(מצ”ב העתק תשובת יו”ר הוועדה ומסומן כנספח ב’).

 

12.   באופן דומה, בהודעה שפרסמה ועדת וינוגרד לאמצעי התקשורת ביום 3.12.06 נכתב בפסקה האחרונה כי “מטבע הדברים, רב העדויות והדיונים סודיים. ככל שיתאפשר בלי לפגוע בבטחון המדינה ייערכו דיונים ועדויות בפומבי”.

(מצ”ב העתק הודעת הוועדה לתקשורת ומסומן כנספח ג’).

 

13.   מדברים אלה עולה כי לשיטתה של הוועדה, די בסיכוי כלשהו לפגיעה כלשהי בביטחון המדינה בכדי שהדיונים והעדויות יערכו בדלתיים סגורות, הא ראיה – שעד היום כל דיוני הוועדה, ללא יוצא מהכלל, התקיימו בדלתיים סגורות. בכך יש משום פגיעה קשה, שלא כדין ובניגוד להלכה הפסוקה, בזכות הציבור לדעת.

 

14.   אשר על כן, בכדי לקבע את הכלל לפיו דיוני וועדת וינוגרד יתקיימו בדלתיים פתוחות ופרוטוקולי הדיונים יהיו גלויים לציבור, אלא אם קיימת וודאות קרובה לפגיעה ממשית, קשה וחמורה לבטחון המדינה בגילוי מידע או חומר מסויים, זאת בהתאם להלכה הפסוקה של בית משפט נכבד זה, נדרשה העותרת להגיש עתירה זו.

 

 

 

תמצית הטיעון המשפטי

13.      זכות הציבור לדעת הינה זכות יסוד הנגזרת מעקרון חופש הביטוי, המהווה עקרון על במסגרת עקרונות היסוד של מדינת ישראל.   זכות זו – עוצמתה גוברת ככל שהנושא בו מדובר מעסיק את הציבור הרחב ונוגע לחיי אדם ולשמירה על בטחון הציבור, ובמיוחד כאשר עסקינן בנושא הרה גורל שעניינו תיפקודם של הדרג המדיני ומערכת הבטחון בעת לחימה. בכדי שהציבור בישראל, החרד לביטחונו, לעתידו ולעתיד ילדיו במדינת ישראל, יוכל לבחון כראוי, בהסתמך על נתונים ועובדות מוצקות, את תיפקודם, התנהלותם והערכותם של הגורמים האמונים על שמירת חייו וביטחונו במדינה, יש להורות באופן מיידי על פומביות הדיון, היינו קיום דיוני הוועדה בדלתיים פתוחות ועל פרסום פרוטוקול ישיבות הוועדה והעדויות המובאות בפניה, בסמוך, ככל הניתן, למועד מסירתן. 

14.      על-פי ההלכה הפסוקה, זכות הציבור לדעת תיסוג למול האינטרס בדבר שמירת בטחון המדינה, אך ורק אם קיימת סכנה ממשית, קשה וחמורה, ברמת הסתברות של “קירבה לוודאות” לביטחון המדינה מעצם חשיפת המידע המבוקש.

העותרת תטען כי בענייננו ביישום איזון האינטרסים בהתאם להלכה הפסוקה, יש לקיים את מרבית דיוני הוועדה בדלתיים פתוחות ולפרסם את פרוטוקולי הדיון. ויודגש – הוועדה אינה רשאית להורות על דלתיים סגורות כל אימת שיש חשש כלשהו לביטחון המדינה, אלא יש לבחון כל דיון וכל עדות תוך בחינת מידת הפגיעה בביטחון המדינה בשקלול הסתברות התרחשותה. רק כאשר משוכנעת הוועדה כי נשקפת סכנה ממשית, קשה וחמורה בהסתברות של קירבה לוודאות לביטחון המדינה מעצם חשיפת המידע – רשאית היא שלא להציגו בפומבי.

15.      הסמכויות והכוחות שהעניקה הממשלה לוועדה בכתב המינוי, רבים ומקיפים לאין שיעור על אלו המנויים בסעיף 8א’ לחוק הממשלה. סמכויות וכוחות אלו נועדו להשלים את החסר הטבעי בכוחות ועדת הבדיקה שאינה ערוכה על פי החוק לחקור בהרחבה נושא בעל משמעות לאומית כללית, כארועי הלחימה בלבנון ואירועים בסדר גודל לאומי, הנוגעים לתפקוד רב מערכתי של כלל זרועות השלטון. לפיכך, משקבע בית המשפט הנכבד בג”צ 6728/06, ובג”צ 7607/06, כי החלטת הממשלה בדבר מינוי וועדת בדיקה ולא וועדת חקירה ממלכתית מצויה במתחם הסבירות, הרי שמן הראוי שיוקנו לוועדה זו סמכויות נוספות הניתנות לועדת חקירה על פי חוק ועדות חקירה, ולא ניתנות מכח סעיף 8א לחוק הממשלה, ובין היתר, הוראות בדבר פומביות הדיון (כאמור בסעיף 18 לחוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968), פרסום (סעיף 20). יש לזכור כי, ככלל, אופיו המוגבל של הנושא הנחקר בועדת בדיקה ממשלתית, והמעמד המינורי שהוקנה לה בחוק, הצדיקו את היקפם המוגבל של הסמכויות והאמצעים שניתן להקנות לה. הרחבתם של אמצעי הבדיקה של הועדה בענייננו, באמצעות הוספתם בכתב המינוי, מעבר לסמכויות הסטטוטוריות הקבועות בסעיף 8א לחוק – מחייב את התאמתם להוראות חוק וועדות חקירה, לרבות בכל הנוגע לפומביות הדיון ופרסום הפרוטוקולים.

 

אשר על כן תטען העותרת כי יש להורות למשיבים לקיים את דיוני הוועדה ואת שמיעת העדויות בפניה בדלתיים פתוחות, למעט בהתקיים החריג של סכנה בהסתברות של קרבה לוודאות לביטחון המדינה, כאמור.

 

הטיעון המשפטי

זכות הציבור לדעת כזכות יסוד חוקתית

16.        בית המשפט הכיר זה מכבר בקיומה של זכות הציבור לדעת וקבע כי זכות זו הינה אחד מנגזריו המרכזיים והחשובים של חופש הביטוי. כשם שהשמירה על חופש הביטוי מהווה ערובה ראשונה במעלה לקיומו של ההליך הדמוקרטי ולהבטחתן של זכויות יסוד אחרות, כך אף כיבודה של זכות הציבור לדעת מהווה תנאי להגשמתו של חופש הביטוי.
הגשמת הזכות באה לידי ביטוי בשניים: החלת עקרון הפומביות על תוכן החלטותיהן ופעולותיהן של רשויות הציבור ובכיבוד גישתם של אמצעי התקשורת למקורות המידע בנושאים שהם מעניינו של הציבור.

(בג”צ 259/84, מ.י.ל.ן בע”מ נ’ רשות השידור, פ”ד לח(2) 673;

בג”צ 5771/93, ציטרין נ’ שר המשפטים, פ”ד מח(1) 661;

וראה גם: ר’ גביזון, “הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת”, זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרים 1982) ,180;)

17.       עוד קבע בית המשפט כי זכות הציבור לדעת קשורה קשר אמיץ לתפישה של חירות, כבוד אנושי ודמוקרטיה, העומדת ביסוד המחויבות לזכויות האזרח. בפסק הדין בעניין מ.י.ל.ן ציטטה כב’ הש’ בן-פורת ממאמרה של פרופ. גביזון, המשמשת כחברת וועדת וינוגרד, כי “אין צורך להכביר מילים על החשיבות המרכזית של הגנה על זכות הציבור לדעת…בכל תפיסה של דמוקרטיה, חירויות אזרח וחירות פוליטית בכלל”.

18.      חובה זו של רשויות השלטון מבוססת על התפיסה הבסיסית לפיה המידע המוחזק על-ידי הרשויות איננן רכושן הפרטי, אלא שייך לציבור, והוא מופקד בידי השלטון על מנת שיעשה בו שימוש לטובת הציבור. לפיכך, כאשר יש לציבור עניין באותו מידע, זכותו לקבלו, וחובתו של השלטון להחזיר לציבור את פקדונו.

“לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידה כנאמן…”.

 

(בג”צ 142/70, שפירא נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ”ד כה(1) 325;

וראה גם: בג”צ 1601/90, שליט נ’ פרס, פ”ד מד(3) 353, בעמ’ 364-365;

פרופ. א. רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, כרך ב’ מהד’ חמישית, הוצאת שוקן, בעמ’ 1048-1049;).

 

מכח עקרון זה נקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק כי מסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני צד הנוגע בדבר.

 

(בג”צ 142/70, שפירא נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים, פ”ד כה(1) 325;

ע”א 3786/90, ברון נ’ שר הבריאות, פ”ד מו(1) 661;

ע”א 6926/93, מספנות ישראל בע”מ נ’ חברת החשמל בע”מ, פ”ד מח(3) 749;)

יתרה מזאת, משטר דמוקרטי מחייב כי היחיד בחברה יקבל את מירב הנתונים הדרושים לו לשם קבלת החלטות בענייני משטר ושלטון. גישה זו הביאה להכרה בחובה לפרסם הסכמים קואליציוניים.

 

בפסק הדין בע”פ 11793/05, חברת החדשות הישראלית בע”מ נ’  מדינת ישראל, פרטה כב’ הש’ ארבל את המסגרת הנורמטיבית לעניין פומביות הדיון וזכות הפרסום של הליך משפטי בבית משפט. לטענת העותרת עיון בפסק דין זה מלמד בברור כי התכליות העומדות בבסיס הנורמה החלה לעניין הדיונים בבתי המשפט, זהות לאלו שבמקרה שלפנינו, ועל כן יש להחילן על דיוני ועדת וינוגרד, לאמור:

 

“העיקרון לפיו על ההליך המשפטי להתנהל בפומבי, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), “הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו” (ע”פ 353/88 וילנר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(2) 444, 450). שלושה רציונלים מרכזיים עומדים מאחורי עיקרון פומביות הדיון. הרציונאל הראשון הינו זכות הציבור לדעת, והוא מבוסס גם על חופש הביטוי וחופש העיתונות (רע”א 3007/02 יצחק נ’ מוזס, פ”ד נו(6) 592, 598). רציונל זה שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט (ע”א 2800/97 ליפסון נ’ גהל, פ”ד נג(3) 714, 718 (להלן: עניין ליפסון)). לרציונל זה שני היבטים: האחד, הוא זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת (רע”א 3614/97 אבי יצחק נ’ חברת החדשות הישראלית, פ”ד נג(1) 26, 45-46 (להלן: פרשת אבי יצחק)). בדרך זו מתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. “אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן” (בש”פ 2484/05 פרי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.05)). רציונאל זה מצא את ביטויו בחוק חופש המידע, התשנ”ח-1998, המקנה לכל אזרח ותושב את הזכות לקבל מידע מן הרשויות הציבוריות, בהתאם להוראות החוק. אומנם, החוק אינו חל על תוכנם של הליכים משפטיים בבתי משפט, אולם הדבר נובע מכך שפומביות הדיון בבתי המשפט מוסדרת בחוקים אחרים (פרשת אבי יצחק, בע’ 46). ההיבט השני עניינו התרומה של פרסום ברבים של דברים לשם גיבוש סדר היום הציבורי, וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם ודעותיהם. לעניין זה יפים הם דבריו של הנשיא שמגר:

 

“התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף עליהן דעות בצורה חופשית…בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פירסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, דבר ההופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן…כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת” (ב”ש 298/86 ציטרין נ’ בית הדין המשמעתי של לשכת  עורכי הדין, פ”ד מא(2) 337, 356, 358).

 

לעניין היבט זה חשיבות רבה נודעת לעניין הציבורי שיש בפרסום הדברים. עמד על כך השופט גולדברג בפרשת אבי יצחק:

 

“…זכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ודעותיהם” (פרשת אבי יצחק, בע’ 47).

 

הרציונאל השני בבסיס עיקרון פומביות הדיון הינו תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך (פרשת אבי יצחק, בע’ 46). “פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק” (דברי השופט ברנזון בע”א 550/75 מורלי נ’ בגון, פ”ד ל(2) 309, 314-315) עינו המבקרת של הציבור היא אמצעי העשוי, כשלעצמו, “לבטל כל אפשרות של שפיטה מתוך משוא פנים ודעה קודמת” (ע”פ 152/51 טריפוס נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד ו(1) 17, 23 (להלן: עניין טריפוס)).

 

 הרציונאל השלישי מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל, ובבתי המשפט בפרט. “עקרון זה מהווה גורם-בלעדיו-אין לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת” (ר”ע 176/86 פלונית נ’ פלוני, פ”ד מ(2) 497, 499 (להלן: ר”ע 176/86)). באמצעות פומביותו של המשפט, נמנע הרושם שהדין נעשה במסתרים ותוך הפעלת שיקולים זרים (עניין טריפוס, בע’ 23), והצדק נראה ולא רק נעשה.

 

לעיקרון פומביות הדיון שני היבטים: האחד, ניהול המשפט גופו בדלתיים פתוחות, כך שכל מי שחפץ יוכל להיות נוכח באולם בית המשפט; והשני, היתר לפרסם ברבים את תוכן ההליכים (רע”פ 5877/99 יאנוס נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.9.04) (להלן: פרשת יאנוס)). כפי שציין השופט חשין (כתוארו אז) בפרשת יאנוס, בימינו חשיבותו העיקרית של עיקרון פומביות הדיון היא באפשרות לפרסם את ההליכים, ופחות בזכות להיות נוכח באולם בית המשפט, באשר אמצעי התקשורת מעבירים את שמתרחש באולם בית המשפט לכלל הציבור, ובכך מסייעים בהגשמת ארבעת הרציונלים האמורים.

 

הגבלת הפרסום

 

עיקרון פומביות הדיון, על זכויות היסוד העומדות בבסיסו, אינו עומד בדד. “כמו מרבית העקרונות עליהם בנוי המשטר הדמוקרטי והמשפט הנוהג בו, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים”. (דברי הנשיא ברק בבג”ץ 1435/03 פלונית נ’ בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ”ד נח(1) 529, 533). כפי שנקבע גם בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ניתן לפגוע בעיקרון פומביות הדיון רק באמצעות הוראה מפורשת בחוק או על-ידי הוראת בית משפט שניתנה על-פי חוק (וראו גם: עניין ליפסון, בע’ 719). כאשר מתבקש בית המשפט לפגוע בעיקרון פומביות הדיון (אם בדרך של הוראה על סגירת הדלתיים, לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט, ואם בדרך של איסור פרסום, לפי סעיף 70 לחוק בתי המשפט), שומה עליו לבחון שתי שאלות: האחת, האם מתקיימת עילה העשויה לכאורה להוות בסיס לבקשה. השנייה, האם השיקולים השונים (של הצדדים ושל הציבור) – הן האינטרס העומד בבסיס העילה האמורה, והן שיקולים אחרים התומכים בעיקרון פומביות הדיון – מצדיקים את הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון (פרשת וילנר, בע’ 451). יש לזכור, כי בבואו לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לו, על בית המשפט לפרש את היוצאים מן הכלל לעיקרון פומביות הדיון בדרך של צמצום, ולעולם תיטה הכף אל עבר התרת הפרסום (ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ מרום, פ”ד מט(1) 318, 341).“

 

 

לטענת העותרת, מכח קל וחומר, בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר הדיון נסב בנושא כה מהותי, בעלת חשיבות ציבורית שאין עצומה ממנה – והיא התנהלות והערכות הדרג המדיני והמערכת הצבאית בעת לחימה והליך קבלת ההחלטות שקדם וליווה את אופן ההתנהלות, אין כל ספק כי הציבור זכאי למלוא המידע המהימן והמקיף ולמירב הנתונים האפשריים על המעשים, המחדלים, ההישגים והכשלונות שליוו את הלחימה, בכדי שיידע איך מתנהלת המדינה בה הוא חי במצבי חירום, כיצד שומרים על בטחונו הגורמים האחראים והאמונים על תחום הבטחון במדינת ישראל, כיצד מתבצע הליך קבלת ההחלטות בדרג המדיני, והכל בכדי שיוכל לקבל בעתיד החלטות רציונליות ותבוניות בענייני משטר ושלטון.

 

זכות הציבור לדעת נסוגה רק בהסתברות של “קירבה לוודאות” כי יגרם נזק ממשי, קשה וחמור לבטחון המדינה מחשיפתו לציבור

19.   בהתאם להלכה הפסוקה, האינטרס בדבר זכות הציבור לדעת ייסוג רק באם קיימת הסתברות  של “קירבה לוודאות” כי חשיפת המידע יגרום לפגיעה קשה, חמורה ורצינית בבטחון המדינה.

       (ראה: בג”צ 73/53, קול העם בע”מ נ’ שר הפנים, פ”ד ז 871; בג”צ 14/86, לאור נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מא(1) 421; בג”צ 806/88, יוניברסל נ’ המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ”ד מג(2) 22; בג”צ 680/88, שניצר נ’ הצנזור הצבאי הראשי, פ”ד מב(4) 617;)

מבחן זה מעיד על ההכרה שניתנה לעקרון חופש הביטוי, אשר זכות הציבור לדעת הינו מנגזרותיו, כעקרון מרכזי ויסודי בשיטת המשפט הישראלית, שכן עוצמתו ומעמדו של עקרון-על זה נקבע לא על-פי סיסמאות אלא בהתאם למעמד שניתן לו בפועל, בעת עריכת האיזון אל מול האינטרס הנוגד ומעמד זה, הינו חזק ומרכזי.

 

20.   לטענת העותרת, גם אם במהלך דיוני ועדת וינוגרד עולים נושאים העשויים לפגוע (פגיעה כלשהי בדרגת הסתברות כלשהי) בביטחון המדינה, הרי שאין כל ספק שלא כל מידע שעולה במהלך דיוני הוועדה, הוא בעל הסתברות קרובה לוודאית כי בחשיפתו יגרם נזק ממשי, קשה וחמור לביטחון המדינה. 

מתשובות יו”ר ועדת וינוגרד אל העותרת, ח”כ גלאון, במענה לפניותיה אליו, עולה כי ועדת וינוגרד אינה ערה דיה להבחנה שנקבעה בפסיקה בדבר אופן איזון האינטרסים אותו יש לבצע בהתנגשות בין זכות הציבור לדעת לבין ביטחון המדינה. במכתבו של יו”ר הוועדה אל העותרת (נספח ב’) מציין הש’ (בדימוס) וינוגרד כי בטחון המדינה וסודותיה “עדיפים”, כלשונו, על זכות הציבור לדעת, ועל כן לא התאפשרה עד כה פתיחת העדויות לציבור הרחב – וזאת ללא כל התייחסות לשאלת הסתברות התרחשותו של הסיכון הבטחוני ומבלי שנעשתה כל בדיקה פרטנית בדבר מידת הפגיעה (ממשית, קשה וחמורה). – יש להדגיש ולומר כי דווקא העובדה שכל העדויות כולן, ללא יוצא מהכלל, לא נפתחו לציבור הרחב, מחזקת ביותר את המסקנה כי הפגיעה בזכות הציבור לדעת הינה גורפת, שרירותית ובלתי מידתית כלל וכי היא לא נשקלה לגופה בכל עדות ועדות.

כך גם בהודעה לתקשורת שהוציאה הוועדה (נספח ג’) בה צויין בלשון כללית ורפה כי “ככל שיתאפשר בלי לפגוע בביטחון המדינה ייערכו דיונים ועדויות בפומבי.” – אין כל זכר לאיזון כלשהו בין הפגיעה בביטחון המדינה לבין אינטרסים אחרים ובוודאי שאין כל רמז לאופן עריכת איזון האינטרסים, במובן זה שרק אם קיימת הסתברות קרובה לוודאית לסכנה ממשית, קשה וחמורה לבטחון המדינה – זכות הציבור לדעת תיסוג.

21.  

 

תמיכה בהשקפה המעניקה משקל כבד לעיקרון זכות הציבור לדעת בתחום הביטחוני ובתחום יחסי החוץ של המדינה ניתן למצוא בבג”צ 7748/99, יצחק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, (טרם פורסם), בה נדונה שאלת פרסום הפרוטוקול הפנימי בעניין העמדתו לדין של סוכן השב”כ, אבישי רביב שסווג כ”סודי”. בדיון שהתקיים בבג”צ, מתחו השופטים ביקורת נוקבת על עמדת פרקליטות המדינה כנגד פרסום המסמך. כדברי השופטים בדיון, אין מדובר בסכנת פגיעה בביטחון המדינה אלא ב”פרסום מביך” של מסמך, שאינו נוח לרשויות. השופטים העלו תמיהות על עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה נטענה הטענה כי מדובר בפרסום “ידיעה סודית” מבחינה מהותית. נוכח הערות אלה, קיבל בא-כוח המדינה את גישת השופטים, שלפיה יתבטל צו איסור הפרסום שהוצא, וכי הצנזור הצבאי הראשי הוא שיכריע בשאלת הפרסום. לאור הצהרה זו של בא-כוח המדינה, מחק העותר את עתירתו. הצנזור, שנכח באולם בית המשפט, אישר באופן מיידי את פרסומו המלא של המסמך, לאחר עיון קצר בו, משלא ראה בו ודאות קרובה לפגיעה חמורה בביטחון המדינה.

(מתוך: פרופ’ ז. סגל, הזכות לדעת באור חוק חופש המידע,  ת”א – 2000, בעמ’ 178-180.)

 

 

לאור סמכויותיה הנרחבות של ועדת הבדיקה הממשלתית יש להחיל את הדין החל על וועדת חקירה ממלכתית, לרבות פומביות הדיון ופרסום פרוטוקולים

 

22.   סעיף 8א לחוק הממשלה, שמכוחו מונתה ועדת הבדיקה, קובע:

 

“8א.   סמכויות לועדת בדיקה ממשלתית

(א)  מינה שר ועדה לבדיקת נושא או אירוע מסוים המצוי בתחום אחריותו (בסעיף זה – השר הממנה), ובראש הועדה עומד שופט בדימוס, רשאי שר המשפטים, לבקשת השר הממנה ובאישור הממשלה, לקבוע כי לאותה ועדה יהיו הסמכויות של ועדת חקירה, לפי סעיפים 9 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968 (להלן – ועדת בדיקה ממשלתית); השר הממנה יפרסם ברשומות הודעה על מינויה של ועדת בדיקה ממשלתית, הרכבה, תפקידיה וסמכויותיה.

(ב)   לא יתמנה ולא יכהן כחבר בועדת בדיקה ממשלתית מי שעלול להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כחבר הועדה לבין תפקיד אחר שהוא ממלא או עניין אחר שלו.

(ג)   על ועדת בדיקה ממשלתית יחולו הוראות סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968.

(ד)   מצאה ועדת בדיקה ממשלתית כי קיים חשש לביצוע עבירה פלילית, תביא את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה.

(ה)  ועדת בדיקה ממשלתית תגיש לשר הממנה דין וחשבון על תוצאות בדיקתה והמלצותיה; השר יביא את הדין וחשבון בפני הממשלה.

(ו)   לענין סעיף זה, “שר” – לרבות כמה שרים הממנים ועדה אחת”.

 

23.   בבג”צ 6728/06, עמותת אומ”ץ נ’ ראש ממשלת ישראל, קבע בית המשפט כי במובנים רבים דומים סמכויותיה וסדרי עבודתה של וועדת וינוגרד לאלו של וועדת חקירה ממלכתית.

ביהמ”ש קבע כי הוועדה נהנית “מן הסמכויות העיקריות של ועדת חקירה ממלכתית לפי סעיפים 9 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה. לאמור: ועדת הבדיקה מוסמכת לזמן עדים ולכפות עליהם להעיד ולהציג מסמכים או מוצגים אחרים שברשותם (סעיף 9(א)(1) לחוק ועדות חקירה); לחייב עדים להעיד בשבועה (סעיף 9(א)(2) לחוק ועדות חקירה); לכפות התייצבות של אדם שלא ציית להזמנה לבוא להעיד (סעיף 9(א)(3) לחוק ועדות חקירה); ולצוות על גביית עדות בחוץ לארץ (סעיף 9(א)(4) לחוק ועדות חקירה). הועדה נהנית מסמכויות של בית משפט, כולל סנקציות על עדות שקר (סעיף 10 לחוק ועדות חקירה) ועל סירוב להעיד (סעיף 11 לחוק ועדות חקירה). עדות שנמסרת לפני ועדת וינוגרד זכאית אף היא לחסינות: הוראות סעיפים 14 ו-22 לחוק ועדות חקירה, לפיהן העדויות שינתנו לוועדה וכן הדוחות שתוציא הועדה לא ישמשו כראיה בכל הליך משפטי, למעט בהליך פלילי בשל אותה עדות, חלות על הועדה מכוח הוראת סעיף 8א(ג) לחוק הממשלה.

סעיף 15 לחוק ועדות החקירה, המחייב את ועדת החקירה ליידע אדם שעלול להיפגע ממסקנותיה, ומסדיר, למעשה, את זכות הטיעון למי שעלול להיפגע ממסקנותיה של ועדת חקירה ממלכתית, אינו חל אמנם על ועדת וינוגרד מכוח חוק; אולם המדינה הבהירה בכתב תשובתה כי מתן זכות טיעון למי שעלול להיפגע פגיעה של ממש מפעולה מסוימת היא זכות המוקנית לכל אדם, כחלק מעיקרי הצדק הטבעי, אף אם אין הוראת חוק קונקרטית המחייבת זאת. לפיכך, כך הובהר, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי גם במקרה של ועדת בדיקה ממשלתית יש להחיל הסדר דומה להסדר המפורט בסעיף 15 הנ”ל. ואכן, בפועל, כך הצהיר נציג המדינה, הוסמכה הועדה לשלוח “מכתבי אזהרה” ולהמליץ על מסקנות אישיות, בדומה לועדת חקירה ממלכתית, והיא הונחתה לשגר מכתבי אזהרה לאישים הנחקרים, במידת הצורך, כפי שנעשה בעניינה של ועדת בדיקה אחרת (ועדת השופט זיילר לחקירת פרשת האחים פריניאן).

סמכויות אחרות הנתונות, ככלל, לועדת החקירה הממשלתית, הוענקו לועדת וינוגרד במסגרת כתב המינוי הרחב שמכוחו הוקמה. כך, הורשתה הועדה להסמיך אנשים הכשרים לכך לאסוף חומר הנדרש לעבודתה ולסייע בעבודתה (השוו לסעיף 13 לחוק ועדות חקירה(. כן הורשתה הועדה להגיש דו”ח ביניים או דו”ח חלקי (השוו לסעיף 19א לחוק ועדות חקירה) ונקבע כי הדו”ח או הדו”חות שיוצאו תחת ידיה יפורסמו ברבים (השוו לסעיף 20 לחוק ועדות חקירה).”

(שם, פסקאות 19-20 לפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב’ הש’ ריבלין).

 

24.   הש’ פרוקצ’יה, אשר היתה בדעת מיעוט בעתירה וסברה כי יש להתערב בהחלטת הממשלה ולהורות על הקמת וועדת חקירה ממלכתית, הבהירה בפסק דינה כי הסמכויות הנרחבות ניתנו לועדת וינוגרד משום שבעת המינוי היתה הממשלה ערה לעובדה שועדת בדיקה ממשלתית קטנה במידותיה למידות החקירה הנדרשת ועל כן מתחייב להשלים את החסר, כאמור בפסק הדין:

 

“במנותה את ועדת וינוגרד, היתה הממשלה ערה לכך שהסמכויות הסטטוטוריות החלקיות שסעיף 8א לחוק הממשלה מאפשר את הקנייתן, אינן מספיקות לצורך חקירת ארועי המלחמה. היא היתה ערה לכך שועדת בדיקה ממשלתית קטנה במידותיה למידות החקירה הנדרשת. לפיכך, ובכדי להשלים את החסר לאור היקפו הצר של סעיף 8א לחוק, היא העניקה לועדה בכתב המינוי סמכויות וכוחות נוספים שאינם מנויים בחוק. אלה נועדו להשלים את החסר הטבעי בכוחות ועדת הבדיקה שאינה ערוכה על פי החוק לחקור בהרחבה נושא בעל משמעות לאומית כללית, כארועי הלחימה בלבנון. כך, למשל, מורה כתב המינוי בסעיף ו’ כי דוחות הועדה יפורסמו ברבים – הוראה הקיימת בסעיף 20 לחוק ועדות חקירה ואינה חלה על ועדת בדיקה; כן קובע כתב המינוי בסעיף י’ כי הועדה רשאית להסמיך אוספי חומר כדוגמת ההוראה הקיימת בסעיף 13 לחוק ועדות חקירה, ואשר אינה קיימת בחוק הממשלה ביחס לועדת בדיקה. כן עלתה השאלה מה משמעות העובדה כי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, הקובע מנגנון של משלוח אזהרות על ידי הועדה לכל מי שעלול להיפגע מהמלצותיה לא שולב כלל בסעיף 8א במסגרת סמכויות שניתן להקנות לועדת בדיקה, והפועל היוצא מכך הוא כי קיימת מגבלה טבעית מעצם המעמד והכוחות שניתנו לה בחוק להמליץ המלצה אישית בנוגע לבעל תפקיד שלא הוזהר ולא מימש את זכותו לטעון להגנתו. לכך השיבה המדינה (בסעיף 49 לתשובתה) כי על פי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, נוכח הדמיון בין ועדת חקירה ממלכתית לועדת בדיקה, הרי “ככלל, בהעדר סיבה מיוחדת לסטות מכך – יש להחיל במקרה דנן הסדר דומה למפורט בסעיף 15 לחוק ועדות חקירה, תוך שהיקפה של זכות הטיעון בכל מקרה קונקרטי ייקבע על ידי הועדה, זאת בהתאם לנסיבות אותו מקרה“, כלשון ההודעה.

 

25.   העותרת סבורה כי נוכח הדמיון העצום בין סמכויות ועדת חקירה ממלכתית לסמכויות ועדת הבדיקה שמונתה במקרה שלפנינו, אשר נובע ממידותיה המיוחדות של הוועדה, אשר בידה הופקדה הסמכות לחקור בהרחבה נושא בעל משמעות לאומית כללית, כארועי הלחימה בלבנון, כפי שמצויין בפסד הדין בבג”צ 6728/06, עמותת אומ”ץ נ’ ראש ממשלת ישראל הנ”ל, מתחייב כי יחולו על דיוניה של ועדת וינוגרד גם הכללים הקבועים בחוק ועדות חקירה בכל הנוגע לפומביות הדיון ולפרסום פרוטוקולי הדיונים.

 

26.   לטענת העותרת דינים אלו יש להחיל ביתר תוקף בענייננו, דווקא משום שוועדה זו אינה זוכה לאמון הציבור, באותה המידה לה זוכה ועדת חקירה ממלכתית, זאת על רקע מינויה על ידי הממשלה ולא על ידי נשיאת בית המשפט העליון, וכן משום שיש רבים הסוברים כי מינויה מהווה ניסיון לטייח את הכשלים שנתגלו במלחמה (ראה הביקורת המפורטת בסעיף 8 לעתירה). לפיכך, בנסיבות מיוחדות אלו, כאשר מראית פני הצדק חשובה לא פחות מעשיית הצדק עצמו ובכדי “להציל” את אמון הציבור בוועדה, נדרשת שקיפות מירבית בעבודתה ובדיוניה.

 

 

הוראות חוק ועדות חקירה

 

27.   סעיף 18 (א) לחוק ועדות חקירה, תשכ”ט-1968, (להלן – החוק), קובע את עקרון פומביות הדיון, לאמור:

 

“ועדת חקירה תדון בפומבי; ואולם רשאית היא לקיים דיון, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות אם שוכנעה שהדבר דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה, על יחסי החוץ…..”

 

28.   סעיף 20 לחוק קובע:

“(ג) הועדה רשאית, אם ראתה זאת לנכון, לפרסם את הפרוטוקול של דיוניה, או כל    חומר אחר הקשור לעבודתה, כולו או מקצתו.

(ד) החליטה הועדה שלא לפרסם ….את הפרוטוקול של דיוניה, או כל חומר אחר הקשור לעבודתה……תיתן הועדה הוראות והגבלות לענין עיון הציבור…בפרוטוקול של דיוניה…שיעמדו בתוקפן למשך תקופה כפי שתורה.

(ה) עם תום תקופת תוקפן של ההוראות וההגבלות שנתנה הועדה לפי סעיף קטן (ד), יעמדו …הפרוטוקול של דיוניה וכל חומר אחר הקשור לעבודה לעיון הציבור.”

 

29.   עינינו הרואות כי המחוקק קבע את עקרון פומביות הדיון ואת החובה לפרסם את פרוטוקול דיוניה של הועדה, כעקרונות בסיסיים בקיום עבודתה של הועדה. התכלית העומדת ביסוד כללים אלו, הינה חשיבותם ומרכזיותם של הנושאים הנדונים בפני הועדה והעניין הרב לציבור בפרטים המתבררים במסגרתה.

 

30.   הנושאים הנדונים בועדת הבדיקה הממשלתית, שקמה במטרה לחקור ולבדוק את התנהלות הדרג המדיני ומערכת הביטחון ולבחון את מכלול ההיבטים של המערכה בצפון, הינם נושאים כבדי משקל, אשר כפי שצוטט בסעיף 9 לעיל, מתוך פסק דינו של המשנה לנשיאה הש’ ריבלין, “אפשר שבית המשפט, לו עמד במקומו של ראש הממשלה, היה מקבל החלטה אחרת…”,קרי החלטה בדבר הקמת ועדת חקירה ממלכתית לנושאים אלו.

 

31.   לפיכך סבורה העותרת כי לאור תכלית העומדת ביסוד חקיקת חוק ועדות חקירה, נדרש להחיל את הוראות החוק בדבר פומביות הדיון ופרסום פרוטוקולי הדיון על דיוני ועדת הבדיקה הממשלתית במקרה שלפנינו.

 

 

 

 

חשיבותו של צו הביניים

 

 

בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן צו ביניים המורה לוועדת וינוגרד שלא להמשיך בדיוניה ובשמיעת עדיה, לרבות עיכוב שמיעת עדותם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ, עד למתן החלטה סופית בעתירה זו.

צו זה הינו חיוני ביותר לשם השמירה על זכותו של הציבור לקבל דין וחשבון מהימן על אופן התנהלותו של הדרג המדיני, הליכי קבלת ההחלטות במהלך המערכה בלבנון והערכות מערכת הבטחון.  יש לזכור כי הציבור הרחב, הוא בעל העניין החשוב והמרכזי ביותר, בברור העובדתי של קרות הארועים. הציבור הוא שזה שספג את תוצאות אופן ניהול המערכה והוא גם זה שישא במחירים הכבדים אם וכאשר יתברר כי ההתנהלות נגועה בכשלים קשים. לכן, בכדי ליתן בידי הציבור כלים מינימליים, חיוניים לשם הפעלת שיקול דעתו בבואו לבחור את נבחרי הציבור אשר ישרתו אותו בעתיד וידאגו לשמירת בטחונו ובטחון המדינה, הכרחי לאפשר לו להיות שותף מלא ופעיל בשמיעת דיוני הוועדה וקריאת פרוטוקוליה.

מנגד, עיכוב קל בשמיעת דיוני הוועדה עד להכרעה הסופית בעתירה אין בו כדי להוות נזק כלשהו למי מהצדדים המעורבים בעניין. הבירור העובדתי אמנם נועד לשפר את הליכי קבלת ההחלטות בעתיד, אולם הדבר ממילא נעשה לאחר מעשה (“פוסט מורטום”), ועל כן אין כל נזק בעיכוב קל שנועד לשם קידום עקרון זכות הציבור לדעת. בנוסף, אין כל ספק כי אי מתן צו הביניים יוביל בהכרח למצב בלתי הפיך לפיו דיוני הוועדה ימשיכו להתנהל ללא השקיפות הראויה, באופן שעד להכרעה הסופית בעתירה, יתכן ולא יהיה כל טעם בה.  

 

 

אשר על כן, לאור נימוקים אלו מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא מלפניו את הצווים כמבוקש ברישת העתירה, לעשות את הצווים על תנאי למוחלטים ולחייב את המשיבים בהוצאות העתירה לרבות שכר טרחת עו”ד.

            

                                                                                    _________________

                                                                                                דפנה הולץ-לכנר, עו”ד

                                                                                                     ב”כ העותרת

 

 

היום, 9 בינואר 2007