גם אם חיים רמון ייצא אשם …

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/47228
 
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 25.12.2006 13:46

גם אם חיים רמון ייצא אשם ...

 

תשובה למאמרו של נרי אבנרי (“גם אם ייצא זכאי …”).


גם אם חיים רמון ייצא אשם …

 

מותר לה לתביעה הכללית להחמיר או להקל, אבל כאשר היא קובעת לעצמה מדיניות – היא חייבת להפעיל אותה בצורה עקבית, שוויונית והוגנת: לא להפלות את בוזגלו לרעה על פני שועי-ארץ, אבל גם לא להפלות שועי-ארץ לרעה על פני בוזגלו.

 

וכדי “לעשות בצפר” לכל מי שהיה שותף למהלכים הפסולים, יש להחזיר את חיים רמון אל כס שר המשפטים, ולאפשר לו להשלים את אשר נמנע ממנו שלא כדין – אפילו אם ייצא אשם בדינו.

 

תחת הכותרת “גם אם ייצא זכאי …” אומר נרי אבנרי, בין השאר, על חיים רמון ומשפטו:

 

שר בישראל, בן 56 שיש לו בת זוג קבועה בבית, מודה בביהמ”ש ש”במשך שנים הזהירו אותי שיום אחד, מישהי תפיל עלי תיק”. ועוד לפני שהגבות של שלושת השופטים מזדקפות הם שומעים ממנו ש… הוא נעתר לחיזורים של נערות בגיל המתלוננת כעניין שבשגרה, ואם רק יורשה לו, הוא מוכן תמורת חיסיון לנדב שמות. 

 

לא קונה את הסיפורים על “חיים השובב”. שבענו ממנהיגים “שובבים”. התקופה בה התקשורת מכרה לנו את החטאים של משה דיין ועייזר ויצמן, באריזה קלילה של “שובבות” – חלפה מן העולם. אנחנו רוצים אותם רציניים. במיוחד באותן דקות שהקבינט מתכנס כדי לקבל החלטות כבדות על יציאה למלחמה. אם יש בהם שובבות נעורים, שינקזו אותה ל”רכבת” בגרב של זוגתם. היא כבר תסיע אותם ל”דיסנילנד”.

 

הקלישאה אומרת ש”על טעויות משלמים”. הודאתו של הנאשם חיים רמון ש”היא חיזרה ואני נעניתי”, מוכיחה שטעה טעות מוסרית. וגם אם יצא זכאי, חיים רמון צריך ללכת הביתה…

 

והשורה התחתונה של חברנו היא כי (גם) מתוך הנחה שגרסתו אמת, ואפילו יצא זכאי במשפטו, על המשפט הזה, “היא חיזרה ואני נעניתי” – חיים רמון צריך ללכת הביתה …

 

לא ממש נראית לי האנלוגיה עם משה דיין ועזר וייצמן, אלא, לכל היותר, באופן חלקי, אבל בכל מקרה הייתי גורס בדיוק את ההיפך: אפילו יצא אשם במשפטו – חיים רמון צריך לחזור לתפקיד שר המשפטים.

 

אתחיל מעניין האנלוגיות למשה דיין ועזר וייצמן: למשה דיין היו חטאים אמיתיים גדולים יותר: הוא גנב עתיקות, והוא היה בין האחראים העיקריים למפולת יום הכיפורים, 1973. לעזר וייצמן היו פרשיות של קבלת “מתנות” (קרי: שוחד) תוך כדי ניגוד עניינים בין תפקידיו הציבוריים לבין האינטרסים של נותני ה”מתנות”. לעזר וייצמן היו גם “יציאות” לא סימפטיות, חלקן בעלות אופי סקסיטי-שוביניסטי.

 

על ענייני הנשים של משה דיין דובר רבות, אבל, ככל הזכור לי, לא היו טענות מובהקות על פגיעתן הרעה בענייני תפקידיו הציבוריים והפוליטיים.

 

ככל הזכור לי ענייני הנשים של עזר וייצמן, אם ובמידה שהיו כאלה, לא בלטו עד כדי כך שהצריכו התייחסות ציבורית מיוחדת.

 

מה יש לנו מכל אלה בעניינו של חיים רמון? הוא המתין, יחד עם שרים אחרים, לישיבת הממשלה אשר אמורה הייתה לדון ביציאה למלחמה, כאשר, כלשונו של נרי אבנרי, היה זה “באותן דקות שהקבינט מתכנס כדי לקבל החלטות כבדות על יציאה למלחמה“.

 

מה עושים שרים שאינם חברי הקבינט הבטחוני כאשר הקבינט הזה מנהל ישיבה והם מחכים לישיבת הממשלה האמורה להתקיים אחרי ישיבת הקבינט? רוקעים ברגליהם, בחוסר סבלנות, ואם לא בא להם לרקוע ברגליהם בחוסר סבלנות, הם הולכים לאכול משהו במזנון, או להתנשק עם הבנות העובדות באותה הקומה.

 

מה הפסול בהתנשקות-מרצון עם בנות העובדות באותה הקומה, כאשר בין המתנשקים אין יחסי-מרות, ושניהם עברו – מי יותר, מי פחות – את גיל ה-18?

 

הרבב המוסרי היחיד אשר אפשר למצוא בהתנהגותו של חיים רמון הוא ה”בגידה” (במרכאות או בלעדיהן, לפי ההשקפה) בבת-זוגו הקבועה. יכול להיות. יכול להיות שאם הנשיקה חרגה מנשיקה עלי-לחי, או מהתנשקות-שפתיים יבשה, היה בכך משום בגידה, אבל אם נחזור במחילות ההיסטוריה, ונזקוף בגידות כאלה – וחמורות מהן – לחובת המנהיגים בכל הדורות, הרבה לא יישאר לנו ב”נטו”.

 

השאלה אם בגידות כאלה פוסלות אדם מכהונה ציבורית תלוייה הן בהשלכותיה על תיפקודו הציבורי, והן באופייה של הכהונה. כך, למשל, אם כבוד הרב הראשי הספרדי לזרנוגה גימ”ל מתנשק עם עובדת המועצה הדתית במקום, זה באמת לא-ראוי, אבל אם חבר המועצה המקומית, שם, מתנשק עם עובדת המועצה המקומית בזרנוגה בי”ת (והכל בהסכמה, כמובן) – לא הייתי עושה מזה עניין, אפילו אם למנשק יש בת-זוג קבועה בביתו.

 

כעת כתיבתן ופרסומן של השורות האלה לא ידוע אם רמון יזוכה או יורשע בדינו, אבל ברור שאונס תוך איומים בנשק חם לא היה כאן. אני מניח – רק מניח – שהמקסימום אשר ייזקף לחובתו הוא זמן-תגובה ארוך מדי לאיתותי אי-ההסכמה של הגב’ ה’. נניח 1.0 שנ’, במקום 0.75 שנ’, כפי שמלמדים אותנו בשיעורי התיאוריה. זה באמת לא בסדר, ומי שמגיב באיחור של 0.25 שנ’, וכתוצאה מכך נגרמת תאונה, אכן צריך להיענש על כך כדין – אבל רשלנות כזאת עדיין אינה עושה את העבירה לכזאת אשר יש עימה קלון.

 

אני מוכן לקבל את הטענה כי מה שנחשב “גבולי” לגבי כל אדם יכול – ואולי אף צריך – לפסול אדם מכהונה ציבורית, ובמיוחד כאשר ישנה זיקה בין העבירה לבין התפקיד. כך, למשל, אם שופט-תעבורה חונה שלא-כדין, אין הוא יכול לשבת לדין ולשפוט אחרים על כך, אבל, מאידך, על עבירת-חנייה לא הייתי מעיף מהכהונה שופט בית המשפט לתביעות קטנות.

 

לפי ה”מירשם” הזה ייתכן שיש להעיף שר משפטים על עבירה – אפילו קלה-שבקלות – על חוק כלשהו, כי שר המשפטים הוא “שר גג” לכל ענייני החוק והמשפט.

 

אבל כנגד צד-החובה ישנו גם צד-זכות.

 

נסיבות העמדתו לדין של חיים רמון ידועות, ואין צורך לחזור ולתאר אותן, אבל אפשר לומר בוודאות שאם מר בוזגלו היה מתלונן על דורית ביניש שהיא נישקה אותו בניגוד לרצונו, איש לא היה שולח לדרום אמריקה משלחת של קציני משטרה כדי “לסדר לו את המחשבות”, וכדי “להסביר” ל”מתלונן” – אשר, למעשה, כלל לא התלונן – עד כמה חשוב, מבחינת האינטרס הציבורי, להכניס את ביניש לבצואר.

 

אם חיים רמון היה נכנס לתפקיד שר המשפטים בתור “פודל” של אהרן ברק (ושל מחליפתו המיועדת), איש לא היה נוגע בו, אפילו על אלף נשיקות, אבל הוא “איים” על כל מיני נהלים נלוזים אשר קנו לעצמם שביתה ב”מערכת”: ניהול ישיבותיה של הוועדה לבחירת שופטים בלי פרוטוקול, בחירת נשיא ביהמ”ש העליון לפי הוותק, ולא לפי התאמתו לכהונה, ועוד.

 

על כל אלה, ועוד, החליטו לנטרל אותו באמצעות המשפט הפלילי, ודבר כזה אסור שיקרה במדינה מתוקנת.

 

אכן, מותר לה לתביעה הכללית, המונחית על ידי היועץ המשפטי לממשלה, להחמיר או להקל, לפי השקפתה, כי לשם כך כוננו אותה, ואיישו אותה, אבל כאשר היא קובעת לעצמה מדיניות – היא חייבת להפעיל אותה בצורה עקבית, שוויונית והוגנת: לא להפלות את בוזגלו לרעה על פני שועי-ארץ, אבל גם לא להפלות שועי-ארץ לרעה על פני בוזגלו.

 

אין מחלוקת על כך שנקיטת ההליכים הפליליים כנגד חיים רמון נועדה להבטיח את בחירתה של דורית ביניש למשרת נשיא ביהמ”ש העליון, לאפשר לוולב”ש להמשיך לנהל את ישיבותיה ללא פרוטוקולים, ובכלל – להבטיח את שליטתה של מערכת המשפט על מי שאמור לשלוט בה, ובמלים אחרות: לעצב את המשפט במדינת ישראל בדרכים פסולות מבחינה משפטית.

 

וכדי “לעשות בצפר” לכל מי שהיה שותף למהלכים האלה, וכדי להראות לכל העולם כי לא זו הדרך, יש להחזיר את חיים רמון אל כס שר המשפטים, ולאפשר לו להשלים את אשר נמנע ממנו שלא כדין – אפילו אם ייצא אשם בדינו.

 

המלצת היום:

 

סקופ: על שרת החוצפה ציפי לבני, על מעצרה באבו-כביר ועל המחסור במחבלים עם דם על הידיים

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר