במדינת ישראל התחילה ההפיכה המשפטית לפני כמעט שלושים שנה – כאשר השמאל איבד את הרוב המוצק שהיה לו עד אז בכנסת. מאז “המהפך” (ממשלת הליכוד הראשונה) ועד היום, לאט לאט ובהתמדה, הופכת המערכת המשפטית לחזקה יותר, לאחראית על יותר תחומים. ככל שעובר הזמן, יש יותר ביקוש לעורכי דין – בגלל שיש יותר משפטים, מפני שיותר חוקים קובעים מה מותר – ובעיקר מה אסור – ביותר ויותר תחומים.

הפיכה משפטית היא הפיכה מחשבתית. בגלל זה היא נעשית באיטיות. לאט לאט אנשים מתרגלים לכך שמישהו אחר – “החוק” האלמוני – יחליט בשבילם בכל דבר. במשך הזמן זה נראה טבעי ואף צודק – אלא מי יחליט? כל אחד יעשה מה שהוא רוצה? (חס וחלילה – כל אחד יעשה רק מה שמערכת המשפט תרצה).

התהליך נשלם כאשר נשמטות המסיכות, ומערכת המשפט מפסיקה להעמיד פנים שהיא כפופה למישהו, שיש למישהו רשות לחשוב או להחליט החלטות בלעדיה. במדינת ישראל נשלמה ההפיכה המשפטית לפני כשנתיים, כאשר החשיך השופט חשין את מסכי הטלויזיה בישראל – בשידור חי – באמצע דבריו של אריאל שרון לקראת הבחירות. למעשה זה יש פירוש אחד: המערכת המשפטית הכריזה ברבים את עליונותה.

מאז אותו היום התנהגה המערכת המשפטית באדנות גם בענינים אחרים. למשל, היועץ המשפטי לממשלה – כשמו אין הוא: הוא לא נותן עצות לממשלה המחליטה החלטות, אלא הוא מאשר – או פוסל – את החלטותיה של הממשלה. כלומר, הוא אינו יועץ כי אם פוסק. לאחרונה אין הוא מסתפק באישור או איסור החלטות שהחליטה הממשלה, אלא מחליט החלטות בעצמו – ללא העמדות פנים מיותרות.

לאחרונה, קבע בג”צ כי מותר ואף ראוי לגרש את תושבי גוש קטיף מביתם, למרות חוקים שונים בעניני זכויות אדם, זכויות קנין וכדומה. החלטה זו מראה לכולם שני דברים: הראשון, כי החוק אינו שווה לכולם: רק מערכת המשפט תקבע מתי, האם וכיצד יופעל כל חוק. והשני, כי מערכת המשפט היא “הגבוה מכל גבוה” – לא רק שהיא נעלה יותר מהממשלה, ומהצבא, ומהכנסת – אלא, בפסיקה זו, מעלה היא את עצמה אל מעל למגילת העצמאות, הקובעת שיש לישב את ארץ ישראל ביהודים, למרות שמגילת העצמאות היא – לכאורה – הבסיס לקיומה של מדינת ישראל בכלל, ושל המערכת המשפטית בפרט.

וכך נשלמה ההפיכה המשפטית, ואין לאף אדם במדינה רשות לערער על קביעותיה של המערכת הזאת, שאת אנשיה ממנה היא בעצמה. וטוב שכך.

ולמה זה כל כך טוב? האם זה בגלל שמערכת זו היא ישרה וצודקת? אולי בגלל שהיא מרחיקה ראות? אולי בגלל שטובת העם והמדינה לנגד עיניה? היום כבר ברור לכל, שהתשובה לכל השאלות הללו היא שבודאי שלא. וזו בדיוק הסיבה שזה כל כך טוב.

כדי להבין מה פה כל כך טוב, צריך להבין כי המערכת המשפטית, לאחר שאיבדה את אמון הציבור, נשענת רק על דבר אחד – על הפחד. ונגד הפחד יש רק עצה אחת: “לא לפחד כלל”. וזה בדיוק מה שעושים חוסמי הכבישים ושאר מתנגדי ההתנתקות, מי יותר ומי פחות;

ומדי יום,

מדי סרט כתום,

מדי מעצר,

מתברר הדבר:

עם ישראל מפסיק לפחד.

וכך מתמוטטת המערכת המשפטית, פשוט מפני שלא מפחדים ממנה יותר. ולא מדובר כאן במתנחלים בלבד – גם האזרח הקטן, תושב גוש דן, שרוצה לסגור מרפסת, פשוט – יפסיק לפחד, ויסגור. יפסיק לפחד, ויפתח תחנת רדיו חופשית (“פיראטית”, בלשון העריץ). אין לשלטון שום אפשרות לכפות את דעתו על כלל האזרחים; הכל מתחיל מזה שהרוב מפחדים – ורק את המיעוט מענישים. אם כולם מתמרדים, זה פשוט לא עובד.

המערכת המשפטית מבינה את הענין הזה היטב. הם לא כאלה טיפשים. בגלל זה הם מדברים על 20 שנות מאסר לחוסמי כביש, גזילת ילדים מהוריהם, וכדומה. הם יודעים: אם לא ידכאו את המרד, ומיד – אין להם תקנה.

מה שהם לא רוצים להבין, זה שהמרד הזה גדול עליהם בערך בשלושה מספרים. למרות התקשורת המגוייסת, כמעט מדי יום שומעים על סדק נוסף שנפער בחומה, שמסתבר שאינה מוצקה כלל.

כבר רואים את הסוף, ואת הסוף הזה – המיטו אנשי המערכת המשפטית על עצמם; הם “הרוויחו ביושר” את כל הבעיות שיש להם – ועוד יהיו להם – עד שיפלו סופית. ויפה שעה אחת קודם.

כותב המאמר חבר במרכז הליכוד מטעם תנועת “מנהיגות יהודית”, גר במאחז גוש עציון, מדבר בגילוי דעת ומתהלך בגילוי ראש.