מבלי לערב שיקולים לאומיים, פוליטיים והיסטוריים, בארץ ישראל, בשטח שבין הים לנהר, ניתן לקיים רשות שלטונית אחת בלבד. על מנת שרשות זו תהיה בה יציבות ברת קיימא המשוחררת מסכסוכים אתניים, היא חייבת להישען על שני מרחבי מחייה החיוניים להישרדותה.

מרחב מחייה אחד הוא השטח שממזרח לנהר הירדן, והשני בכל השטח של סיני עד תעלת סואץ. סיני, גיאוגראפית ופוליטית, שייכת לאסיה. מצרים שייכת לאפריקה. שני מרחבי מחייה אלו נקרעו מארץ ישראל.

בנוסף, רעיון העיוועים בהחלטת האומות המאוחדות מ-1947 על חלוקת הארץ בין שתי אוכלוסיות אתניות עוינות – אינו בר יישום. בהחלטה זו בוצע מעשה חסר אחריות ואנטי מוסרי בעליל, המניע גלגל מתמשך של סכסוכים אלימים, השקעות ענק בנשק, בחימוש, במלחמות, הרג ודם רב זה קרוב ל-60 שנה, הפוגע קשות בשתי אוכלוסיות אלו, ואין רואים את הסוף.

בשטח שממזרח לנהר הירדן הקימו פקידים וקצינים בריטיים את הממלכה ההאשמית ובזה שיבשו שליטה איתנה בארץ ישראל.

שלוש פעמים סיני היה בשליטה של מדינת ישראל. ב-1948, חלקית, ב-1956 וב-1967. בפעם השלישית, ב-1967, כוחות צה”ל הגיעו עד לתעלה, שנחסמה באוניות שטובעו על ידי המצרים.

כל בר דעת יודע מה חשיבותה של תעלת סואץ כמעבר מים חשוב ובעל ערך כלכלי וצבאי עליון, לא רק למצרים אלא גם למערב ולעולם כולו.

כל בר דעת מבין שתעלת סואץ החסומה למעבר אוניות, אינה מסיימת את מלחמת ששת הימים. הייתה זו טעות נוראה, כשצה”ל ראה בגדה המזרחית של התעלה את סוף הדרך וסיום המלחמה.

צה”ל לא חתר בתקיפות ובנחישות להכרעה ולניצחון חד משמעיים אלא עשה עבודה חלקית, ועבודה חלקית גרועה מאי עשייתה בכלל. החסימה היא מרשם בטוח למלחמה הבאה. אי פתיחתה של התעלה הייתה כשלון מוחץ שיצר תשתית להמשך סכסוכים ותוצאות קשות והרסניות עד היום. ההתחלה הייתה במלחמת ההתשה ב 1969-70 והמשכה במלחמת יום הכיפורים ב-1973.

ב-1967 צה”ל היה צריך, היה חייב והיה יכול לתפוס את כל תעלת סואץ על שתי הגדות באחיזה איתנה, לארגן מיידית כלים כבדים לניקוי התעלה, לשכור נווטים, לפתוח ולהפעיל אותה למעבר חופשי לאוניות. הדבר היה אפשרי וניתן לביצוע. מלחמת ששת הימים הייתה מסתיימת בניצחון ממשי ואמיתי עם משמעות, השפעה והכרעה עמוקים על כל המזרח התיכון. כל המהלכים הפוליטיים היו שונים לחלוטין.

מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הייתה מלחמה מתוכננת מראש. במלחמה זו הייתה כוונה ליצור מעין דמורליזציה בישראל על מנת לרכך אותנו ולאלצנו לסגת מהתעלה ובכך ליצור “ניצחון” צבאי מצרי לכאורה, שינותב לנסיגה כללית מכל סיני ומראית עין של שלום כביכול בין מצרים לישראל.

במלחמת יום הכיפורים צה”ל אכן חצה את תעלת סואץ, אך לא הייתה שליטה מלאה בשתי גדות התעלה. התעלה לא נוקתה ולא נפתחה למעבר אוניות.

ה”ניצחון” המצרי הוביל לביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים ב-1977 ואח”כ הניע משא ומתן לנסיגה מלאה מכל סיני תמורת “שלום” כביכול, שהוא למעשה הסכם אי לוחמה כהמשך לשביתת הנשק מ-1949. שוב סיני נקרעה מארץ ישראל ללא תמורה ליציבות ממשית.

מצרים צוברת נשק רב. עוינותה לישראל מוצגת בריש גלי לעין כל. החמאס ברצועת עזה הוא שלוחה של “האחים המוסלמים” במצרים שכוחם הפוליטי ניכר.

בנסיגה מסיני ויתרנו על מרחב בטחון, נפט ותיירות. סיני כיום משמש פלטפורמה אידיאלית לסחר בסמים, בנשים, בנשק, בתחמושת, בהברחת עובדים לא חוקיים ובהתמקמות ארגוני טרור איסלאמיים. השלטון המצרי בסיני רופף מאד.

אי הכשרתה של תעלת סואץ למעבר אוניות, פתחה למעשה שרשרת זוחלת של נסיגות במשמעות הרחבה של המילה, דהיינו, מתן אוטונומיה מנהלית לערבים, הסכם אוסלו המכשיר שטח ריבוני לערבים לצורך הקמת מדינה, דרישות הערבים למתן אוטונומיה תרבותית בנגב, בגליל, בוואדי ערה ובמשולש, ביצוע “זכות השיבה” בדלת האחורית ע”י נישואין ואיחוד משפחות, עבודה ערבית בישראל. בנייה לא חוקית ע”י הערבים בהיקפים גדולים, עוינות של ערביי ישראל למדינה, לחוקיה, לדגלה, להמנונה ולערכיה. הצהרות דתיות אנטי ישראליות, פינוי גוש קטיף, עליית שלטון החמאס, פעילות טרור, ועוד ועוד.

חובה על האומות המאוחדות לקבל החלטה על ביטול החלוקה מ-1947, שאיננה מוסרית ואין לה יכולת קיום, שפגעה ופוגעת קשות גם ביהודים וגם בערבים.

הערבים שבין הים לנהר מפולגים ואינם עם. אין להם היסטוריה, ערכים, יכולת ומסורת של ארגון וניהול מדינה מודרנית. ה”שאיפות הלאומיות” שלהם הן הצגה לא ראויה, שבאה כתגובה לשאיפות הלאומיות של העם היהודי. גם אם כל היהודים יסולקו מארץ ישראל, הערבים לא יוכלו להקים ולקיים מדינה בשטח שבין הים לנהר ללא שני מרחבי המחייה האמורים.

לו ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית פני הדברים היו נראים כך: צה”ל ב-1967, היה פותח את תעלת סואץ למעבר אוניות וישראל הייתה מספחת את סיני לארץ ישראל באופן רשמי, על ידי הכרה מצרית, ערבית ובינלאומית, עם הכרה בזכותם של היהודים למולדת ולמדינה במזרח התיכון. ניתן היה לכונן פדרציה עם מדינת ירדן. כל היהודים יהיו אזרחי ישראל. כל הערבים יהיו אזרחים ירדניים. כך ייפתרו בעיות הגבולות, חבל עזה הנצור, ירושלים, ו”זכות השיבה” לערבים. המרכיב הדתי האיסלאמי הקיצוני היה נחלש. עמאן תהיה הבירה של הערבים. ירושלים, בירה ליהודים עם נגישות לכל הדתות.