חדלון הכח (פשיטת רגל של האסטרטגיה הישראלית בעזה)

חדלון הכח (פשיטת רגל של האסטרטגיה הישראלית בעזה)

דני רשף – מעלה הגליל 25180
דני רשף 12.11.2006 16:18
חדלון הכח (פשיטת רגל של האסטרטגיה הישראלית בעזה)


מלחמת לבנון 2 הוכיחה שניתן, במחיר איפוק מתמשך, להגיע להסכמה בין לאומית על הצורך בפעולה צבאית נוכח התגרות. ישראל צריכה לפתח תורת לחימה שתהיה מתאימה לאתגר מעזה וניתן יהיה להפעיל אותה נוכח התגרות בלתי נסבלת ובמסגרת הלגיטימציה הבין לאומית שצברנו בכוח האיפוק.



יכולות להיות ארבע מטרות ללחימת ישראל בעזה.

א.                  מניעה או צמצום של הברחות הנשק לרצועה.

ב.                  מניעת הקמתו של צבא דמוי חיזבאללה בהנהגת החמאס בעזה.

ג.                   מניעה או צמצום של ירי הטילים על ישראל.

ד.                  שחרורו במחיר סביר של החייל החטוף גלעד שליט.

כנראה שאי אפשר באף שיטה צבאית להשיג את כל המטרות במלואן. כיבוש קבוע ומלא של רצועת עזה יכול לצמצם משמעותית ולאורך זמן את הברחות הנשק ואת ירי הקסאמים ולעצור את התארגנותו של צבא מוסלמי ברצועה אבל יעלה, מן הסתם, בחיי החטוף גלעד שליט. כיבוש זמני או חלקי של הרצועה ישיג תוצאה זמנית או חלקית בלבד.

            המבצע האחרון בבית חנון שיקף במלואו את פשיטת הרגל של האסטרטגיה הישראלית הנוכחית ברצועה. הגם שהמבצע היה מוצלח מבחינה צבאית הרי הוא לא קידם אותנו באף אחת מהמטרות – לא כמבצע בודד ולא כחולייה בשרשרת מבצעים. מאז הקטיושה הראשונה בבית שאן ב-01/06/1970, לפני יותר מ-36 שנה, צברנו את מירב הניסיון העולמי במלחמה בסוג הטרור הזה. למדנו מזמן שאין לבעיה פתרון אמיתי, שארטילריה היא כלי לא יעיל, שההסתגלות אליו מצד האויב מהירה מאד ושתמיד נגזר, בהיותנו בני אדם, שבסופו של דבר טעות גורלית היא בלתי נמנעת. שרשרת האסונות שהארטילריה הישראלית גרמה להסברה ולהצדקת הלחימה של ישראל בטרור גדולה במונים מהתועלת השולית שבשימוש בכלי הזה למטרה הזו. לא המוסר של מדינת ישראל עמד למבחן בסך הלחימה בבית חנון אלא הקשר בין סך הפעילות הצבאית למטרות ולמדיניות ישראל ומה למדנו מהניסיון של עצמנו. יש אצלנו אנשים שיש להם מרשם פלא ממש חדש למבוי הסתום בעזה – חידוש המו”מ – למרות שלדעתי צריך תמיד להשאיר דלת פתוחה למו”מ צריכים לזכור שכמו השימוש בארטילריה גם המרשם הזה נוסה אין ספור פעמים בהצלחה ארטילרית.

            בהנחה שישראל מבינה שכיבוש מלא מחדש של רצועת עזה הוא למעשה אסון אסטרטגי, צריכה ישראל לעצב אסטרטגיה שאין לה פתרונות מלאים אלא חלקיים ורק לחלק מהבעיות. אין לישראל אפשרות למנוע את הברחות הנשק ובניית צבא חיזבאללה בעזה. במחיר מצור כלכלי וחיכוך מדמם יום יומי, אפשר לכל היותר אולי לצמצם ולעכב במקצת את התהליך. מחיר המאבק הזה הוא בניוון כל התהליכים הכלכליים והמוסדיים ברשות ונזקו גדול מתועלתו. על ישראל להודיע לכן על הסתלקות מוחלטת ממשטר הפיקוח חסר הערך על מעטפת רצועת עזה ולאפשר לפלשתינים לבנות שם כרצונם נמל, שדה תעופה או כל דבר אחר. את מעברי הגבול בינינו לרצועה יש להפוך למעברים בין לאומיים. במקום תלות כלכלית בכספים מישראל, שישראל ממילא לא מעבירה, שיפתחו תלות בפעילות הכלכלית ובגביה העצמאית שלהם שתהיה תלויה במידת היציבות והשקט הביטחוני ברצועה. סביר מאד שבתהליך מתמשך הפעילות הכלכלית המתחדשת ברצועה תהיה בלם משמעותי הרבה יותר לירי הקסאמים מכל פעילויות צה”ל עד כה.

            מלחמת לבנון 2 הוכיחה שניתן, במחיר איפוק מתמשך, להגיע להסכמה בין לאומית על הצורך בפעולה צבאית נוכח התגרות. ישראל צריכה לפתח תורת לחימה שתהיה מתאימה לאתגר מעזה וניתן יהיה להפעיל אותה נוכח התגרות בלתי נסבלת ובמסגרת הלגיטימציה הבין לאומית שצברנו בכוח האיפוק.

            ישראל, כחוצצת בין עזה לגדה, מחזיקה בידה את היכולת להאיץ את התפרקות הרשות לשני מחוזות בלתי תלויים או לחזק את הזהות הפלשתינית המאוחדת. היא לא צריכה לחשוש, במקרה הצורך, מלנתק באופן מוחלט את עזה מהגדה ולהשאיר את ההתלבטות לגבי הגורל הפלשתיני להנהגה הפלשתינית אפילו היא מהחמאס. ישראל יכולה וחייבת לנתק את החשמל לרצועה כתגובה לירי קסאמים. חטיפות חיילים, הן לאמיתו של דבר אירועים טקטיים שקיבלו משמעות אסטרטגית מפרשיות העבר כעסקת ג’יבריל ומקרה רון ארד. ישראל צריכה למנוע זכויות וביקורים מאסירים פלשתינים ואפילו לאסור מנהיגים פלשתיניים כבני ערובה במקרה של חטיפת חיילים. חובה על ישראל להחזיר את הבעיה לממדיה הטקטיים באמצעות סירוב מוחלט לכל מו”מ שאינו אחד תמורת אחד. הגם שיש בצעדים האלה פגיעה בזכויות אדם ויהיו כאלה שיצעקו על כך כמו על כל דבר שישראל עושה, הם הומאניים הרבה יותר מההרג חסר התוחלת המתמשך בעזה. בנחישות נכונה יכולים הצעדים האלה להביא לתוצאה. יש לישראל מספיק כלים להתמודד עם אתגרי הרשות מבלי להזדקק לאלימות בלתי פוסקת ובעיקר בלתי יעילה.      

            אכן מלחמת לבנון האחרונה הוכיחה שאין מלך בישראל. הנהגה כושלת ממילא תוביל אותנו מאסון לאסון וחובה עלינו לעצב לעצמנו הנהגה נחושה ויעילה. בכל מיקרה ההצלבה בין הנהגה כושלת לאסטרטגיה עקומה היא אסון בריבוע. 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר