ומותר הציונל סוציאליזם מן הנאצינל סוציאליזם – אין (2)

ומותר הציונל סוציאליזם מן הנאצינל סוציאליזם – אין (2)


חנה אייזנמן 25.10.2006 03:45
ומותר הציונל סוציאליזם מן הנאצינל סוציאליזם - אין (2)


הסוציאליזם הבולשביקי לא היה טוב מן הנאציזם, רק מתוחכם יותר; הנאצים ביצעו את פשעיהם בגלוי ובלי הצטעצויות מיותרות, שכן, לעמי הארץ ממילא לא היה ענין בהצלת היהודים, והבולשביקים, עשו את אותם מעשים ממש, כולל מחנות מוות במסווה של מחנות עבודה, בחסות סיסמאות של שלום אחוה ושיויון, לסוציאליסטים היהודים לא נותרה ברירה אלא לברוח, והם מצאו להם מקלט בארץ ישראל. עד מהרה הפך מקלטם למבצרם, ממנו יצאה אותה חשרת עבים אנטישמית וגזענית, הממטירה עלינו דם ואש ותמרות עשן. מאז ועד עצם הימים האלה.



ומותר הציונל סוציאליזם מן הנאציונל סוציאליזם – אין

חלק ב’

צדיקים יותר מן האפיפיור

“נכנעתם לכל תנועה בטרם שאלוכם, ויתרתם על ערכי עם ותרבותו, מחקתם את עברו, כיחשתם, כפרתם בעיקרים, נכנעתם –…. הפ.פ.ס. בתור תנועת פועלים סוציאל-דמוקרטית, שלא כפרה בלאומיותם ואתם כפרתם! עמי רוסיה המועצתית אינם כופרים בלאומיותם, באהבה ליצירות עברם הרחוק, לנושנות שאינן מתישנות. לאופי של חיים, לאדמת אבות, לתרבות עתיקה – ואתם עקרתם אהבה זו משורש וכיחשתם בה…” (יצחק כצנלסון).

לציונות הסוציאליסטית לא היתה שום כוונה לגאול את העם היהודי ככזה, מבחינתה היתה ארץ ישראל ברירת מחדל. בארץ ישראל כבר היו ישובים ומושבות יהודיים שנבנו בעיקרם על ידי אנשי ה”ישוב הישן” וחרדים ושומרי מסורת כמותם. לא היתה זאת עוד ארץ שכוחת אל ואדם, אלא ארץ בעלת פוטנציאל התיישבותי. פוטנציאל לניסוי הסוציאליסטי של ה”ציונות הסוציאליסטית”. היה זה טוב מלא כלום. וכך הוציאו דבר במרמה מן העם היהודי. השתמשו ב”קושאן” היהודי על הארץ, וניכסוה להם, באלימות. לא די שלא פעלו כלל וכלל לגאולת העם היהודי, בהתאם למנדט התנ”כי, אלא חפצו, דווקא, במחיקת זכר ישראל – “עולם ישן עד היסוד נחריבה”, חד וחלק! וכל האמצעים כשרים, מתמיכה ב”ספר הלבן”, דרך “התותח הקדוש” ועד “פינוי התנחלויות” בארץ ישראל, מדיניות הנקראת בגרמנית – Judenrein  (יודנריין-נקי מיהודים), כשהם מתכסים בעלי התאנה הבולשביקיים –  כמו – “שלום”, “דמוקרטיה”, שלילת ה”שלטון בעם זר”, “אני מעדיף להיהרג ולא להרוג…”.

פרופסור קלאוזנר הבין כבר בשנים 1904-1905 שהיתפסות היהודים לסוציאליזם משמעותה צרות צרורות לעם היהודי. וכך הוא מבהיר ב”אבטוביוגרפיה” שלו:

“…. חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא….

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות….. בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).

ואכן, ברגע שתפסו בעלות, החלו בסלקציה. הם ראו זאת כ”זכותם הטבעית” ביותר, למנוע מיהודים את יישום זכותם הטבעית ביותר, לעלות לארצם. הם, מנוכרי ישראל, אשר על כן זכותם לשבת בארץ הזו מפוקפקת, ומכל מקום, איננה הוגנת, קובעים מי יכנס ומי לא יכנס… רק המחשבה על כך, מעוררת פלצות… תכלית המיון הזה היתה לקבוע את “איכות” המתישבים בארץ, ומשמעותה היתה –  גזירת דינם של היהודים –  מי לחיים ומי למוות, ממש כך, והם גם היו מודעים לכך. ולא היה אכפת להם, כי היהודים, במליוניהם, נחשבו בעיניהם כאבק אדם, ואם כן, מה בין מטאטאי האבק מארץ ישראל לאוספים ומשליכים לפח האשפה? מה ההבדל בין המפקירים להשמדה לבין המשמידים? מה ההבדל המהותי?

עתון New-Judea, גליון סתו 1937(!) שיצא בלונדון, מפרסם ראיון עם חיים ויצמן, שאמר בין השאר: 

.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל,  כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי (מובא בספר “בן המאה העשרים”, בן הכט).

ויצמן גוזר מוות על מליוני יהודים. והוא כה בטוח בצידקת דרכו, וכה קל לומר דברי תועבה כאלה במדינת תועבת ה”ספר הלבן”, שויצמן אינו חש שום בושה, שום יראה, שום עכבה, להוציא דברים אלה מפיו, קבל עולם. ועדיין אומרים לנו – אסור להשוות שום דבר….

ואולי היה זה קל כל כך, כי לא היתה זאת הפעם הראשונה בה ויצמן ודומיו השמיעו דברי זוועה גזעניים ונטולי כל רגש יהודי או כלל אנושי כאלה –

כבר ב – 19.12.1919 (הארץ, מס’ 146) אמר:

“בכאב לב עלינו לציין תמיד, כי אין הציונות יכולה לענות על קטאסטרופה..”.

ב-1940, כאשר גורלן של שלש אניות מעפילים, עמד להיחתך לשבט, כלומר – המעפילים עמדו להישלח מחופי הארץ למאוריציוס, לא העזו לפנות אל וייצמן שישתדל אצל חבריו הבריטים. משה שרתוק (שרת) אומר בישיבת מפא”י:

“נפשו של וייצמן סולדת מאד מענין ההעפלה, מאז ומתמיד. תמיד היה הדבר עליו לטורח ולמעמסה והוא משתדל שלא לדבר בזה בממשלה (הבריטית). שנית, הוא עלול לומר, כי הוא עומד עתה במשא ומתן עם הממשלה על דבר כביר כמו תכנית להקמת צבא יהודי, ולא יוכל תוך כדי כך לדבר על מעפילים שיצאו מגרמניה לפני חדשיים” חדשיים” (דרך בים, ד”ר דליה עופר)


תפיסת מעפילים על ידי חיילים בריטיים

למטה – איסוף המעפילים בנמל חיפה לקראת העברתם למחנה המעצר בעתלית.
                                                                                                                       

            
אולם מדיניות זו לא היתה נחלת בודדים, אלא ליוותה את הציונות הסוציאליסטית מתחילתה. על כן, לא די שהחלה לתת ידה להעפלה רק לאחר השמדת מליונים, אלא, עד אז, שמה כל מכשול אפשרי על דרכם של הרוויזיוניסטים שחירפו את נפשם, ממש, בשטחי הכיבוש הגרמני, כדי להציל את היהודים.

בשנת 1939 כותבים חברי הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפלובדייב שבבולגריה:

“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה, לבל ישתתפו בעליה בלתי ליגאלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דברי אמת…” (“דרך בים”)

אבל זו היתה האמת.

זו היתה האמת כבר ב-1918:

“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע תוהו ובוהו… היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מולדתם ומגוריהם – אולם ליהודי ארץ ישראל, הרי זה יהיה בית נאמן ממש… התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (התורן, מס’ 46, “מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב).

וגם אלה היו טמאים בעיני בריוני ה”ציונות הסוציאליסטית”:

 

“… ויושבים מליונרי המלחמה האלה בשטוקהולם, בקופנהאגן, בהולנד והיו מסכימים להסתלק מאומות העולם לפינה שלנו(!), ואפילו היהודים העשירים בגרמניה, אוסטריה והונגריה, חשים את עצמם בחוסר בטחון ונכונים לחפש מחסה. הרדיפות והגזירות מצד אחד, והפחד מפני הבולשביזם מהעבר השני, דוחפים איפא את עשירי ישראל לחפש ‘מקלט’ בטוח ….. ואולם הציונות של ההון הפרטי נפגשה מצד פועלי ציון שבוועידה בביקורת….. נגד השקפות ישוביות אלו הגנו פועלי ציון על רעיון הישוב העובד, אשר אין בו נותני עבודה ומקבלי עבודה. השאלה העיקרית כרגע היא הלאמת הקרקע, האפשרות לכל פועל להשיג באריסות עולמית שטח אדמה אשר יוכל לעבד בעצמו מבלי להעסיק שכירים….” (נ. סירקין, קונטרס, א’ בסיון תרע”ט, “מערכות הארגון…..”, דוד ניב).



אום ג’וני – דגניה

המשורר יצחק כצנלסון חפן באגרופו את התמונה כולה. הוא חי במרכזה, ושם גם עלה בעשן השמימה. אין עד מוסמך ממנו, ואין קטיגור נאמן ממנו.

הוא התחיל כסוציאליסט וסיים כיהודי מאמין. את האמת גילה ל”אור” אש המשרפות. במקום שיהודים רבים איבדו את אמונתם, הוא גילה אותה בכל גדולתה. הוא ראה כי מותר היהודי מן הגויים גדול מאד, וכי יהודי המתנכר לאלוקיו ולעמו, נחות הוא מכל הגויים.

כצנלסון לא ניקה שום גוי, מרצח העם היהודי, אך קבע את עיקר האשמה בציונים הסוציאליסטים, מנוכרי ישראל, שאילולא תורת השקר שלהם, שבשמה הפקירו את המוני בית ישראל, לא היו רשעי הגויים מעיזים לבצע את זממם במליוני יהודים, קדושים וטהורים, גברים, נשים, טף, עוללים ויונקים על אבן אחת. הוא מקווה ומאמין כי

 

“… אלה הקדושים הנשרפים חיים בהבל יוקד… אלה הקדושים אולי מלאו ברגעי חניקה ושריפת חיים מרגשי אמונה ביושר ובצדק ואמת ואהבה שביהדות, מאלה האוצרות שלא גילום מדריכיהם, מנהיגיהן של תנועה ומפלגה, אשר לא חינכום במו אלה מחמת דלות נשמתם הם… ארורים אתם בכל העולמות, אתם, ראשי המתבוללים, עניי רוח ומסכנים בנפש, מתוך הכרה בעניותכם זו….” 


השואה היתה הדוגמא הבולטת ביותר ל”אחוות העמים” ולשיתוף הפעולה המלא ביניהן, וכצנלסון לא פסח אף על אחד מהם –

 

היהודים –

ביום 22 ביולי, בשנת 1942 פשטו חבורות השוטרים, בחורים יהודים, על בתי הפליטים, העניים המרודים, הנגועים וגוועים ברעב, על בתי מחסה הילדים הדוויים וסחבום עגלות עגלות,מלאות אנשים נשים וטף, ככלובים מלאים עוף, אל תחנת הבכא, אל מגרש ה”אומשלאק” (אנ’אומגליק און א שלאק ואלן זיי טרעפן,די יידישעפאליציי” – שיבואו אסון ומכה נאמנה על המשטרה היהודית(……
אלה השוטרים מישראל! החרפה עדי עד…. מה להם עם עם היהודים? …. הראשים שבהם גמרו חוק לימודי המשפטים, הנדסה וכד’, וכדאי לציין, כל מה שגדלו במעלת הדיפלום, קלקולם גדול יותר…..
אלה השוטרים – כמעט בלי יוצא מן הכלל, הפחותים שבפחותים, מזוהמים מתוכם, מזוהמי הנפש….. רקב החלודה הם העולה במי בצה, אם אתה נתקל בם, אתה בא לידי הקאה… הם המה החומר הרצוי ביותר לגרמנים, במיןאנושי’ זה שמחו כמוצאים שלל רב. מצא מין את מינו. הגרמנים, חיתו טרף אלה, לשו בהם, עיסו את השאור המסריח הזה, שמוהו בתנורם ויצא הטומטום המכוער והנעווה הזה – השוטרהיהודי’ כביכול, שאין בו אף משהו מן היהודים ואף משהו מן האדם. פרי גרמנים ורוח העם הרוצח הזה“!

הגרמנים

“… שם קיבל אותם בסבר פנים גרמני אשמאי, הגראף פון אויפן-מלמאדי. הרוצח הזה כותב שירים, הוא כהורסט וסל! הסביר את פניו לאלה שהוא מרצחם, בעוד איזה רגעים, ודיבר כמעט על לב ההולכים להרצח, בבת צחוק נעימה, חניך גטה זה: הנה אתם נשלחים לעבודה מזרחה, לעבודה אולי קצת קשה, ואולם לא קשה ביותר, שאין בה סכנה. אתם צריכים לרחוץ את בשרכם, כי הנה באתם מורשה, במקום שחייתם בתנאים קשים, אי אפשר להקפיד על הנקיון… תרחצו עתה בטרם תצאו לעבודה, תנוחו … על כן תפשטו את בגדיכם, תחלצו נעליכם, תקשרו נעל בנעל כדי שלא תצטרכו לחפשם לאחר הרחיצה
“…
כך הוא עומד, זה הנתעב בנתעבים, ומשקר לא לצורך, שקהל השומעים, ביניהם גם הילדים, יודעים שהם נדונים למות, המחכה להם…”

המעצמות

“…פחד שווא! שום טשערטשיל, שום רוזוולט ושום סטאלין… לא יזכירו להם את  חטאם’ זה… אולי תתעורר השאלה ככלות הכל, אחרי שפך הדם הרב בחזיתות של מלחמה:

 איים, מיליוני הילדים מישראל, אין נשיו, אים זקניו, כל העם החי הזה בערים ובעיירות השקטות והרחוקות מן החזיתות, שדבר אין להם , לתינוקות ולזקנים ולנשים מישראל, עם פוליטיקה? למה הרגתם את כולם, לא השארתם אף אחד? שאלות שלא ישאלן אף אחד….”

כל העמים

עם קדוש ונשגב, בהשוואה לעמים אשר בתוכם הוא חי, הומת לעיני העמים ובעזרת העמים אשר בקרבם ישב. רוצחים ליטאים ואוקראינים, עבדי גרמנים נאמנים עזרום, פולנים התבוננו לזה ושמחו לאיד, לאיד עם אשר עינו אותו הרוצחים לפני הרצחו, אשר מרטו את לחייו, אשר העלילו עליו, בטרם שהועל לגרדום, כל מעשה רע וכל תועבה, אשר היכוהו, דרסוהו, התעללו בו ואחר כך רצחוהו נפש… אכן שאול, שאול חטאתם, אתם האנגלים כפולנים, משחתי המידות, האמריקנים כצרפתים קלי הדעת, כפראי הונגריה, שהוציאו שלושים אלף ויותר יהודים, תושבים מדור דורות, הוציאום מגבולות ארצם, אשר נולדו בה, אל גליציה המזרחית וערי אוקראינה, בהרוס אל המקומות ההם החיה הגרמנית…..

ונחזור שוב על פסוקיו של כצנלסון ואל היהודים, המומרים, המתנכרים, אשר אילולא הם ותורתם לא היתה מתרחשת השואה:

“… לולא הנחתם את אבני הנגף, המכשולים על דרך חיי המונים מישראל, לולא שפכתם מי שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם, בארץ אבות במליונינו, לא רק שלא היה מחננו הרב, במקום שרשה וחיותה לפליטה, אלא גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו, העם הפחדן לא היה נוגע ביהודים אזרחי ממשלת פועלים בארצם. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם, הפריעו בעדנו, לא המה בערמימיותם וברוע לבבם עמדו לנו לשטן, לא הסחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים! אתם עבדי עבדים עם מליצת החופש בפיכם הטמא, אתם, הבוגדים בעם, את חלום חייו ביטלתם במקום לממש אותו, השלכתם עליו שיקוצים, אתם, הרוח הרעה הממרה, ריחפתם על ראשי ההמונים, סחור-סחור להם, אתם – נשמות קלות ודלות, ערטילאות, ריפרפתם באויר עולמם-עוני….”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר