סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2006: הפסקת האש: כמה זמן תחזיק מעמד?

סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2006: הפסקת האש: כמה זמן תחזיק מעמד?


גדעון ספירו 28.11.2006 06:53
סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2006: הפסקת האש: כמה זמן תחזיק מעמד?


ועוד: על דיכטר – שפן הבורח מאחריות *** על חסות שיפוטית לשוד קרקעות *** על החיים הטובים של חולדאי וסגניו *** על שריפת ספרים בכיכר ספרא בירושלים *** על השימוש בפצצות המיצרר במלחמת לבנון השנייה



סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2006:

·       הפסקת האש: כמה זמן תחזיק מעמד?

·       דיכטר – שפן הבורח מאחריות

(מכתב לשר)

·       חסות שיפוטית לשוד קרקעות

·        החיים הטובים של חולדאי וסגניו

·       נובמבר 1938 – נובמבר 2006 גירסה 2

(או: שריפת ספרים בכיכר ספרא בירושלים)

·       פשעים בצרורות

הפסקת האש: כמה זמן תחזיק מעמד?

הפסקת האש שהושגה בין הרשות הפלסטינית וארגוני ההתנגדות הפלסטינים לבין ממשלת ישראל  לא תחזיק מעמד לאורך ימים אם לא תלווה בצעדים מדיניים משמעותיים לקראת סיום הכיבוש.

להערכתי, ישראל לא תיזום מהלך מדיני משמעותי. דומה, כי הצמרת המדינית והצבאית מפרשים את הפסקת האש ככניעה פלסטינית ללחץ הצבאי הישראלי. ואם כך, אין צורך בצעדים ממשיים, מעבר לרטוריקה מוליכת שולל.  הפלסטינים לעומת זאת, מפרשים את הסכמת ישראל להפסקת אש, כניצחון להתנגדות, כביטוי לעייפותה של ישראל וחוסר יכולתה לעמוד לאורך זמן במתקפת הקאסמים. הפלסטינים מצפים שהלחץ על ישראל יגבר למען תיסוג לגבולות שביתת הנשק של 1948 (שהם גבולות ה-4 ביוני 1967).

מאחר וממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי היא ממשלת שיתוק שלא יכולה להגיע להסכמי שלום, לא עם סוריה ולא עם הפלסטינים, הדעת הנותנת שמדובר בהפסקת אש לתקופה מוגבלת. בינתיים הפלסטינים יחדשו מלאי, ישקמו את יכולתם הצבאית, ישפרו את ציודם, ויחדשו את ההתנגדות ברגע שיתברר להם כי ישראל מבקשת לשמור על סטטוס קוו, כלומר להמשיך בכיבוש ובמצור.

כאשר זה יקרה, הימין הישראלי שוב יעוט על המצב, יצבור עוד נקודות בדעת הקהל  ויחזור וידרוש את כיבוש עזה. בקיצור, בשלב זה אין אור בקצה המנהרה. 

דיכטר – שפן הבורח מאחריות  (מכתב לשר)

לכבוד

השב”כניק והמחסל אבי דיכטר

השר ל(חוסר) ביטחון פנים

משרד המשטרה

קריית הממשלה בירושלים הפלסטינית

 

כבודו הלא מכובד,

מושל קליפורניה, שחקן הקולנוע ארנולד שוורצנגר שבסרטי פעולה הוציא אנשים להורג, קיבל את השם “המחסל”. בניגוד למושל, ששיעשע את ההמונים בחיסולים קולונועיים, אתה עשית זאת במציאות. כראש השב”כ התגלית כמכונת חיסולים סיטונית שמוציאה מאות אנשים להורג ללא משפט. אתה פושע מלחמה שטרם נתן את הדין על פשעיו. במקום להעמידך לדין שידרגה מדינת ישראל את מעמדך וקידמה אותך לדרגת שר. ככה יעשה למחסל בישראל 2006.

אם כראש השב”כ נהנית מהילת החשאיות בדומה לראש מאפיה שאינו נותן דין וחשבון על מעשיו, הרי כשר בחיים האזרחיים, חסות זו, כך יש לקוות,  לא תעמוד לך יותר.

בינתיים אתה מתנהג כשפן הבורח מאחריות. כאילו אינך שר לביטחון פנים האחראי על המשטרה וחייב לשאת באחריות למחדליה וכישלונותיה. בריחתו של האנס בני סלע אינה תקרית בודדת, אלא חוליה בגוף חולה. המשטרה שאתה השר הממונה עליה, נכשלה במתן ביטחון לאזרחים. משפחות הפשע חוגגות, העבריינות פורחת, סחר הנשים  ממשיך כמימים ימימה, (ולא מעט שוטרים נמנים עם לקוחות מכוני הזנות ותמורת שירותי מין מעלימים עין ממעשי האונס שמתבצעים שם), שוד ורצח מתרחשים מדי יום, מועדוני לילה רבים הפכו למאורות של אונס, סמים וסכינאות, אזרחים הם קורבנות לאלימות משטרתית קשה, חלק ניכר מכוח המשטרה מופנה למשטרת הדיכוי בשטחים הכבושים והשוטרים שם הם לכל דבר ועניין חלק אינטגרלי מכוח הכיבוש שעוסק  בהפרת זכויות אדם, מתנחלים פושעים זוכים ליחס סלחני משוטרים, ואלה רק חלק ממחדלי המשטרה.

יש לך מאה סיבות להתפטר, כי אתה נושא באחריות מיניסטריאלית למחדלים. במקום להתפטר, אתה מוסיף חטא על פשע וממנה ועדה לחקירת בריחתו של הרב אנס אבי סלע שבראשה עומד האלוף במילואים עמוס ירון. הנה לנו ספור חד גדיא טיפוסי לישראל. המחסל מהשב”כ ממנה מחסל אחר, עמוס ירון, שבמלחמת לבנון הראשונה היה מפקד האזור שמתחת לאפו התבצע טבח סברה ושאתילה.  ועדת כאהן, ועדת החקירה הממלכתית לחקירת הטבח,  פסלה אותו לתפקיד פיקודי. בישראל 2006  מחסל למחסל יביע אומר.

לא זו בלבד שצריך להעיף אותך מתפקידך,  משום כישלונך המחפיר, אלא מן הדין לצרף אותך לתאו של האנס, שכן, כמותו, יש מאחוריך שורה ארוכה של מעשים מגונים.

                                                          גדעון ספירו

חסות שיפוטית לשוד קרקעות

בימים אלה שלחתי את המכתב הבא לשופטי בית המשפט העליון  אליעזר ריבלין, אהרון ברק ואילה פרוקצ’יה.

 

לכבוד

אליעזר ריבלין

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון

רחוב שערי משפט

ירושלים

 

הנדון: פסיקה בבג”צ 3998/06 מיום 9.11.2006

מדובר בפסק דין שאתה כתבת וחבריך להרכב, אהרן ברק, הנשיא הפורש של בית המשפט העליון והשופטת אילה פרוקצ’יה, הצטרפו אליו בשיטת “אני מסכים/ה”.

עניינו של הבג”צ עתירה שהגישו תושבי הכפר בילעין בגדה המערבית הכבושה, נגד שלטונות הכיבוש ונגד גוף הקרוי “הקרן לגאולת קרקע תכנון ופיתוח ישובים” בתביעה לבטל את  הכרזת שטחי קרקע  של הכפר כרכוש ממשלתי.

ההכרזה של אדמות הכפר כרכוש ממשלתי נעשתה לבקשת אותה “קרן לגאולת קרקע” שטענה כי “רכשה את הקרקע אולם הזכויות לא נרשמו על מנת למנוע העמדת חייהם של המוכרים בסכנה”.

זו דוגמא לשוד קרקעות קלאסי בסיוע שלטונות הכיבוש. הקרן טוענת כי רכשה את הקרקע. ממי רכשה? את זאת אין אנו יודעים כי המוכרים והמסמכים נותרו עלומים, הזכויות לא נרשמו, אבל המפקד הצבאי, או מי מטעמו, עקפו את ההליכים הכרוכים בעסקת קנייה ומכירה  למען אותה קרן והכריזו על הקרקע כרכוש ממשלתי. עתה, בעקבות ההכרזה, ניכסה הקרן את הקרקע, שהיא לכאורה רכוש ממשלתי, נהגה  בו כברכושה הפרטי,  ומכרה אותה לצד שלישי שבונה עליה התנחלויות לא חוקיות.

מי עומד מאחורי אותה קרן? מדובר בגוף גזעני של מתנחלים ותומכיהם, שבסיוע ממשלתי וצבאי עוסקים בהונאות ורמייה למען “מטרה קדושה” של “גאולת קרקע” תוך נישול הפלסטינים מאדמתם, דחיקתם לעוני ומצוקה כשלב בדרך לגירושם.  יש כאן ניסיון לטיהור אתני באמצעות תפישת רכוש פלסטיני.  זהו חלק מהמאמץ לייהוד השטחים הכבושים.

השיטה הנכלולית הזו מזכירה את יחסה של ממשלת גרמניה לרכוש יהודי בשנות ה-30, שסייעה לחברות וגופים גרמניים לשדוד  נכסים במסגרת גרמניזציה ואריזציה של רכוש יהודי. השוד היה מסודר ומאורגן בחסות מערכת המשפט הגרמנית, כך  שפורמלית ניתן היה לטעון שמדובר במכירה שנעשתה מתוך רצון חופשי.

אינני נכנס לכל הדקויות המשפטיות הפזורות בפסק הדין, שהרי כבר למדנו, הן מהפרקטיקה הישראלית כמו זו הגרמנית, שאין מעשה נבלה שאי אפשר לתת לו לבוש משפטי. מה שחשוב לעניינינו הוא, שבסופו של פסק דין דחית את העתירה ויחד עם שני עמיתיך להרכב  נתתם את ברכתכם לגזל, ובכך הפכתם, אתה ועמיתיך,  לשותפים לפשע.

העוול הנורא  הטמון בפסק הדין  נעשה תחת הכותרת “בית דין גבוה לצדק” מה שהופך את התיבה צדק ובעיקר את בית המשפט, לאורווה אפילה של גזענות וגניבה.

כמה עצוב שהנשיא הפורש אהרן ברק נתן את ידו לנבלה. כניצול שואה הוא מכיר היטב את תולדות שוד הרכוש היהודי שבוצע במסווה של הליכים משפטיים בגרמניה של שנות ה-30 כמו במדינות  הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה,  אבל לא למד את הלקח וברגע שניתנה לו השררה, נהג כגרועים שבשופטים.

לפני זמן מה החזירה לי ממשלת גרמניה הדמוקרטית רכוש של אמי, שעבר הליך מכירה פורמלי בגרמניה הנאצית בשלהי שנות ה-30. אם ניישם על גרמניה של אז את המושגים של ישראל דהיום, ייאמר כי  הגרמנים “גאלו רכוש יהודי”.

גרמניה הדמוקרטית הכירה בכך, שאמי לא ביצעה עסקה שנבעה מהכרעה חופשית  אלא בהליך כפוי תחת משטר דיקטטורי שבו הייתה אמי הצד המדוכא והקונה הצד המדכא.  על כן בחלוף 60 שנים ביטלה מערכת המשפט הגרמנית את העסקה והרכוש הוחזר ליורשים.

אילו  אתה ועמיתיך שפטתם על פי הכללים של גרמניה הדמוקרטית, הייתם צריכים לפסול את העברת הקרקע  הפלסטינית לידיהם של המתנחלים באמצעות דיקטטורת הממשל הצבאי ומהם לחברות בניה תאבות רווח, שהרי הכל נעשה תחת שוט ואימת הכיבוש והכובש, ובוודאי שלא הייתה כאן עסקה מסחרית מהצד הפלסטיני שבוצעה מרצון חופשי.

ישראל  אינה מדינה דמוקרטית, כל עוד היא מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים ואפליה ממוסדת כלפי האזרחים הערבים בתחומי הקו הירוק. תקוותי כי  יום יבוא והיא תהיה מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה, (במקום האוקסימורון “מדינה יהודית דמוקרטית”), תחזיר לפלסטינים את רכושם, תפצה אותם על השוד והגזל, ואתם תוקעו כנבלים ופושעים ברשות המשפט.           

                                                             גדעון ספירו

העתקים:     הנשיא הפורש ברק

                 השופטת פרוקצ’יה

החיים הטובים של חולדאי וסגניו

יגאל חי, כתב מקומון “העיר” מרשת “הארץ” בתל-אביב,  עשה עבודה ראויה לציון בסקירתו המקיפה במלאת שמונה שנים לכהונתו של חולדאי כראש עיריית תל-אביב.

התמונה לא מרנינה. הראש מנהל את עירו כשליט יחיד, שהרי מועצת העיר, הפרלמנט העירוני, מנוטרל מתפקידו כאשר 29 חברים מתוך 31 נימנים עם הקואליציה. זה לכשעצמו מצב מושחת, שהרי שלטון ללא אופוזיציה ראויה לשמה, הוא המנבטה, קרקע פורייה לדיקטטורה מושחתת.

מהדו”ח של יגאל חי אנו למדים כי מדיניות העירייה היא השתקפות של מדיניות הממשלה, עושקת את העניים ומצ’פרת את בעל ההון. התקציב העירוני מחקה את מדיניות שרי האוצר נתניהו ואולמרט (בתפקידו הקודם), פחות לחינוך, פחות לרווחה, פחות לבריאות. וכמו בישראל כך גם בתל-אביב, האזרחים הערבים הם המקופחים ביותר.

במצב עניינים כזה הייתי מצפה כי סיעת מרצ, השמאלית כביכול, שנושאת את נס הצדק החברתי והניקיון הציבורי, תשב באופוזיציה ותאבק במדיניות הממשלה העירונית. אבל לא. מנעמי השלטון גברו על ההבטחה לבוחר, והגברת יעל דיין, שכמו חולדאי מחוברת אף היא לאצולה הצבאית, קשה לה להסתפק בפנסיה מהכנסת, והחליטה להיטיב עם עצמה בעוד כמה עשרות אלפי שקלים על חשבון הקופה הציבורית, ולבגוד בהבטחות לבוחר. איפה השוויון? איפה הצדק? איפה הרווחה עליה היא אחראית? את כולם נשא הרוח כאשר ברקע קורצים  30 אלף שקלים לחודש.

וכפי שיעל דיין וחבריה צפצפו על הבוחרים (ובבחירות הבאות, כך יש לקוות, הבוחרים יבואו עימם חשבון) כך עשו גם הגימלאים בראשות מנהיגם מ”מ ראש העיר נתן וולוך. חבל שהכתב לא הזכיר את הביזיון של וולוך ששדד מקופת העירייה מאות אלפי שקלים למטרות מסחריות, ורק בעקבות תלונה שהוגשה למבקר העירייה הוא חויב להחזיר קרוב ל-300 אלף ₪ לקופת העירייה. האם החזיר את החוב מכיסו, כפי שראוי שיעשה, או שמא שוב עשה תרגיל סיבובי והסכום הוחזר מכספי המדינה שהסיעה מקבלת, מין ישראבלוף שכזה. שחיתות בהתגלמותה.

וולוך דאג לקשישים בעלי היכולת, והציע להם טיולים לברלין ולמרוקו, אבל הקשישים העניים נשארו בדלותם. וכי למה נציגי הגימלאים בעירייה ידאגו להם? הם כולם  שבעים ומרוצים מעצמם, קשורים בטבורם לעטיני השלטון, אחד היה ניצב במשטרה , אחר היה מנהל בית הנשיא, למי יש זמן להתעסק עם קשי היום?  האזרחים הותיקים למדו כי לא כל מי שהגיע לגיל הזהב, שווה זהב, ויסיקו את המסקנות בבחירות הקרובות.

פאר ויסנר, שנבחר כשומר איכות הסביבה, בגד אף הוא בשליחותו והתיישב בכורסא הרכה של סגן ראש העיר, ומלשכתו המאובזרת והמאווררת בהיכל העירייה לא מרגישים כל כך את זיהום האוויר הקשה, הממית בכל שנה עשרות אם לא מאות אזרחים.

תל-אביב, אחת הערים המזוהמות בכל קנה מידה, לא הורידה גרם זיהום מאז כניסתו של ויסנר לקואליציה העירונית. שוחרי איכות הסביבה, כך אני מקווה, יזרקו את הירוקים המזויפים האלה לכל הרוחות.

דרך אגב, כאשר התבקשו יעל דיין ופאר ויסנר להסתייג משוד הקופה העירונית שביצע עמיתם וולוך, לא צייצו, לא גינו, שום כלום. הם נהגו לפי הסיסמא של המאפיה: מושחתי כל העולם התאחדו.

אז עם מי נותרנו? עם ראש עיר, שכמו כל רודן דואג למונומנטים שישאו באחד הימים את שמו. על תיקון עולם בסיוע חולדאי כבר ויתרתי, נצטרך לעשות זאת בלעדיו, אבל  יואיל נא לעשות מעשה צנוע, וידאג לניקוי המדרכות מצואת הכלבים. יסיט נא כמה עובדים ממחלקת גרירת הרכב, לעבר מחלקת הניקיון.

נובמבר 1938 – נובמבר 2006 גירסה2 (או: שריפת ספרים בכיכר ספרא בירושלים)

ידיעה שקראתי במעריב (24.11.2006).

הרב שמואל יצחק , חבר מועצת עיריית ירושלים מסיעת ש”ס, קיבל לתיבת הדואר שלו ספרים נוצריים. גם חבריו לסיעה קיבלו ספרים כאלה. 

מה עשה כבוד הרב? לקח את הספרים שהגיעו אליו ואל עמיתיו ושרף אותם בטקס פומבי בכיכר ספרא, הכיכר המרכזית במתחם המהודר של עיריית ירושלים.

מי שלא אוהב את ההשוואה עם אירועים בגרמניה הנאצית, יואיל נא להסביר לי, מהו הזיכרון הטבעי שעולה במוחו של יהודי  כשמדובר בטקס שריפת ספרים? אני נזכר בשריפת ספרים יהודים בליל הבדולח, נובמבר 1938. מה אנו למדים מהאירוע המחפיר בבירתנו הקדושה? שעל אף השוני בזמן ובמקום, קנאות לאומנית ו/או דתית מביאה למעשים דומים בארצות שונות.

פשעים בצרורות

ככל שחולפים הימים מתגלים עוד ועוד פשעי מלחמה שביצעה ישראל במלחמת לבנון השנייה. מתברר כי ישראל ירתה פצצות מצרר בכמויות אדירות לאזורים מיושבים על אף שקיים איסור להפציץ מקומות ישוב אזרחיים בפצצות מצרר. על פי האומדן שלחה ישראל ללבנון מיליוני פצצות מצרר. חלק ניכר מהפצצות לא התפוצץ, והן פזורות עתה ברחבי לבנון, וכמעט מדי יום נפגעים אזרחים לבנוניים, בעיקר ילדים, מהפצצות שלא התפוצצו.

לאור המחאה הבינלאומית שקמה, גילה הרמטכ”ל דן חלוץ כי פצצות המצרר נורו בניגוד לפקודות שנתן.

במלים אחרות, בצבא שורר ברדק, כל מפקד הוא מלך ומפר פקודות רמטכ”ל כראות עיניו.

עתה צאו ולימדו, עד כמה אנו צריכים לחשוש מיוזמה מקומית של שימוש בנשקה הגרעיני של ישראל על ידי מפקד כלשהו.

..

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר