הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית כאילו שוב ניוושע מן המערכת המשפטית, אשר תרחף כ”רוח מעל פני תהום” מעל לבעיות החמורות שנתגלו במלחמה, הינן טעות חמורה. נוסף לארגומנטים שהושמעו על השיתוק הקטטוני שיפקוד את מערכות מקבלי ההחלטות, ישנם גם ארגומנטים נוספים כבדי משקל לא פחות.

ראשית, יש לזכור כי ועדות החקירה המרכזיות בהיסטוריה נכשלו בתפקידן: ועדת אגרנט לחקר מלחמת יוה”כ בחרה להתרכז בדרג הצבאי ופטרה את הדרג המדיני, עובדה שנדחתה מניה וביה ע”י הציבור שאילץ את ממשלת גולדה מאיר ללכת הביתה. ועדת קהאן לחקירת הטבח בסברא ושתילה הטילה כתם בל ימחה על מדינת ישראל. ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר, השאירה אותנו עם מסקנות הזויות משוללות כל הקשר כאילו התרחשו המהומות באחת ממדינות סקנדינביה…

אולם בכך אין די. השינויים הרדיקאלים בחברה הישראלית בחמש עשרה השנים האחרונות הביאו להתפוררות האתוס הציוני, דרדרו אותה אל עברי פי הפחת תוך אובדן תחושת הסולידריות והערבות ההדדית. חוליים קשים אלה השתקפו גם בצה”ל והביאו לתוצאות המזעזעות של המלחמה האחרונה בתפקוד המדיני והצבאי כאחד.

למערכת המשפט, בכל הכבוד הראוי, אחריות מוגברת להלכי הרוח הליבראליים הרדיקאליים שהביאו על החברה הישראלית בחמש עשרה השנה האחרונות את השינויים הקיצוניים שהביאו אותנו אל פי הפחת. צמרת מערכת המשפט בחרה ב”מלל ליבראלי נשגב” שאינו מקובל על מרבית הציבור בישראל, ויצרה “דת חילונית” של זכויות האדם אשר מתאימה אולי לקנדה או לקליפורניה של שנות השישים אך לא למדינת ישראל.

שינוי דמות המדינה באמצעות שיח משפטי, בכיוון של הפרדת הדת והמדינה, “מדינת כל אזרחיה” או מתן חוקה על דרך פסיקת ביהמ”ש ללא כל מנדט מהציבור, היוו קטליזטור מכריע לתהליכים השליליים שאת שיברם אנו נאלצים לבלוע כעת. מערכת המשפט הפכה למכשיר בידי האליטות לשינויים פוליטיים, שלא ניתן להשיגם באופן דמוקרטי ולשכנע את הציבור בנחיצותם כלל ועיקר. 

ההנחה כי הכל “רקוב ומושחת” במדינה, למעט מערכת המשפט, וכי היא זו שתושיע אותנו, הינה הנחה מופרכת ואנטי דמוקרטית. מערכת המשפט אינה יכולה להוות פתרון לבעיות היסוד של החברה הישראלית, והיא צריכה לשוב ולהתרכז בעיסוקיה המסורתיים, טרם שעברנו “מהפכות חוקתיות”, רחמנא ליצלן, שלא היו ולא נבראו.

הצבא מסוגל להפיק לקחים באופן עצמאי ללא סוללות של עורכי דין, ואילו המערכת הפוליטית שתיפקדה בצורה כה כושלת תעמוד למבחן הציבור.

אולם, השינוי היסודי והדחוף הדרוש ע”מ שתוכל להמשיך ולהתקיים באזור זה של העולם (“וילה בג’ונגל” כפי אמר אהוד ברק בשעתו), מחייב שיבה לערכי היסוד של הציונות, כפי שנתקיימו במשך עשרות שנים מאז הקמתה ועד לפני כחמש עשרה שנה. 

יש לפעול בדחיפות לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים ולהשבת התלכיד הלאומי מחדש על בסיס מגילת העצמאות כפי שהיה מקובל בתקופת בן גוריון ויורשיו, להגיע לאמנה חברתית חדשה בתחום הדת והמדינה ולהוריד את הפערים ואת המתחים הפנימיים בחברה, כתנאי להמשך קיום. את ההדוניזם, הנהיליזם והאינדבידואליזם בכל מחיר, יש לדחות לימים אחרים בהם לא ישקף איום של ממש על קיומה של המדינה.

מי שסבור שהשינויים היסודיים הנ”ל ייגרמו על ידי מערכת המשפט הוזה הזיות מסוכנות, אין זה תפקידה של מערכת המשפט ואין היא מסוגלת לבנות מחדש את הקונצנזוס החברתי – לאומי, לא בארץ, ולא בשום מקום אחר בעולם, אלא לפעול לאור קונצנזוס כזה אחרי שיתקבל ע”י מנהיגי המדינה.

הכותב הינו חבר הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.