על”ע 4743/02, תלונה מס’ 2 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון

על”ע 4743/02, תלונה מס’ 2 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 17.07.2006 02:55
אם תזכרי אותי סיון

אם תזכרי אותי סיון


חצי שעה לערעורים על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום: שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום. ועכשיו הגידי את: לכמה זמן הייתה זקוקה עו”ד טובה שטרסברג-כהן, לו הייתה היא מייצגת אותי?



על”ע 4743/02, תלונה מס’ 2 לנציבה הידועה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון

חצי שעה לערעורים על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום: שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום.

התוצאה הסופית היא שבנקודות-שבמחלוקת פסק-הדין לא אומר ולא-כלום, כי השופטים לא שמעו טענות, וממילא לא היה להם בסיס להכריע בין הטענות.

ועכשיו הגידי את: לכמה זמן הייתה זקוקה עו”ד טובה שטרסברג-כהן, לו הייתה היא מייצגת אותי?

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

 

כפר סבא, 4.7.2006

לכבוד

הגב’ ט’ שטרסברג-כהן

נציבת תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

נכבדתי,

הנדון:  על”ע 4743/02 + תיקים מצורפים – תלונה מס’ 2

התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל:

הגבלה בלתי-סבירה של זמן הטיעון

מבוא: על הסיבות לפיצול תלונותי

1.             בטיפולכם בתלונתי נגד מר יהונתן עדיאל (תיקכם 352/06/י’/עליון י-ם) גיליתם רגישות רבה לעניין ה”קנטרנות וטורדנות”, ולעניין ה”סגנון”, עד כדי כך שלא הייתם מוכנים להפריד בין חלקיה השונים של התלונה, ודחיתם אותה בשלמותה, על קרביה ועל כרעיה.

2.             כאשר את מגלה, בשובך מן השוק, תפוח רקוב אחד בסל הקניות, את זורקת רק אותו, ולא את כל תכולת הסל, אבל כאשר מדובר ב”סל” של אחרים – שאני.

3.             לפיכך איני רואה מנוס מלפצל את תלונותי נגד הנילונים דלעיל לתלונות בודדות, אשר כל אחת מהן עומדת-בפני עצמה, כך שאם אחת מהן תיפסל – לא יהיה בכך כדי לחרוץ את גורלן של השאר.

תלונתי לגופה

4.             לתלונתי זו מצורף העתק מהתצהיר שהגשתי לבית המשפט בתמיכה לבקשתי לערוך פרוטוקול – עניין עליו אני מתלונן בנפרד.

עותק חתום ומאומת-כדין נמצא בתיק בית המשפט.

כיוון שכב’ ביהמ”ש עומד – עדיין – בסירובו לערוך פרוטוקול, התצהיר שלי הוא, בינתיים הראייה היחידה למה שנאמר והתרחש בדיון. ברור שעם הסירוב לערוך פרוטוקול רשמי של הדיון – כפי שדרשתי – איבדו הנילונים את היתרון שבהסתמכות על הפרוטוקול כעל מסמך רשמי, וכיוון דקאמר הכל שווין בפני החוק, לא יהיה מנוס מלדרוש מהם תצהיר לאימות כל טענה עובדתית שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירי.

5.             כאמור בסעיף 2 לתצהיר, עם פתיחת הדיון הודיעה אם בית הדין כי לכל אחד מהצדדים יש חצי שעה לטעון: חצי כיכר לחם יום לשופטת רזה, שומרת דיאטה, וחצי כיכר לחם ליום לאריה-בעל-גוף, פועל מכרות קשה-יום.

ממש א-פריורי שיוויון! ממש הקצאת-זמן “סבירה”!!!

להלן אראה עד כמה אבסורדית הקצאת-הזמן הזאת, הן ביחס למהות הערעורים שלי, והן ביחס למהות הערעורים של הצד-שכנגד.

בשורה התחתונה אזמין אותך לעיין בכל החומר שעמד לנגד עיני בית המשפט – הודעות-הערעור, התיקים של 2 הערכאות דלמטה, ושולש הבקשות התלויות ועומדות – ולהעריך לכמה זמן הייתי את-עצמך זקוקה, כעורכת-דין – לו היית מייצגת לקוח עם אותם התיקים.

6.             הערעורים אשר ב”חבילה” הזאת נסבו על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום, ובאספקלריא הזאת שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום.

הערעורים האלה היו על כ-40 חודשי השעייה, ובאספקלריא הזאת כ-45 שניות טיעון לכל חודש השעייה.

בערעורים-שכנגד, מאידך, ב”כ הקובל דרש השעייה “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, ובאספקלרית-המינימום, מבחינתו (עשר שנים) – 15 שניות טיעון לכל חודש השעייה.

הוסף לכך את אלה:

·        טענתי כי ההרשעות הקודמות אינן תקפות, ולחלופין אינן חלות על התיקים האלה;

·        טענותי לצורך ברוויזיה בכל הנוגע לענייני ה”סגנון”;

·        טענותי לצורך ברוויזיה בכל הנוגע ליחס בין חובת עורך-הדין ללקוחו לבין חובותיו לבית המשפט;

·        טענותי לצורך ברוויזיה בכל השאלות המשפטיות האחרות (למשל: הקביעה בעל”ע 3954/03 לפיה הטענה שלא נטען ולא הוכח שהייתי עו”ד בזמן האירוע היא “טענה מיקדמית מובהקת” אשר לא ניתן לטעון אותה בשלב מ אוחר יותר (רק לידיעתך: היום, כשאני טוען את ה”לא הוכח” הזה כטענה “מקדמית”, מסתכלים עלי כעל אידיוט מושלם, שהרי איך אפשר לטעון “לא הוכח” לפני שלב ההוכחות?);

·        הבקשה לסעד-מן הצדק;

·        ולפני הכל – שלוש הבקשות הפתוחות, אותן אפרט בסעיף 11, בהמשך.

ועכשיו הגידי את: לכמה זמן הייתה זקוקה עו”ד טובה שטרסברג-כהן, לו הייתה היא מייצגת אותי?

7.             לפני שאומר כמה זמן היה נחוץ לכל אלה אציין כי בעל”ע 3954/03 עמד לדיון פרט אישום אחד בלבד, בית המשפט מלכתחילה לא קצב לי זמן, והתחיל ללחוץ עלי רק אחרי שעתיים וחצי של טיעון.

לפי התחשיב הזה, מוטאטיס-מוטאנדיס, הייתי זקוק לזמן-טיעון כדלקמן:

·        25 שעות ל-10 פרטי האישום (שעתיים וחצי לכל פרט-אישום);

·        50 דקות ל”טיפול” ב-10 ההרשעות הקודמות (5 דקות לכל הרשעה);

·        10 שעות לעניין הרוויזית בכל הנוגע לענייני ה”סגנון”;

·        2 שעות לעניין הרוויזיה בכל הנוגע ליחס בין חובת עורך-הדין ללקוחו לבין חובותיו לבית המשפט;

·        10 שעות לעניין הרוויזיה בכל השאלות המשפטיות האחרות;

·        3 שעות לעניין הבקשה לסעד-מן הצדק;

·        שעתיים לעניין שלוש הבקשות הפתוחות, אותן, כאמור, אפרט בסעיף 11, בהמשך.

ובסך-הכל – 52 שעות ו-50 דקות (ובמעוגל – 50 שעות), וכל זאת בלי להביא בחשבון את הזמן שהיה דרוש לי כדי לטעון למסקנות המתבקשות משלושת התיקים שביקשתי לצרף.

8.             אני רוצה לעשות עוד אנלוגיה: בערעורו של אריה דרעי (ע”פ 3575/99) התקיים הדיון “18 ימים, מבוקר עד לילה”, כפי שסיפר עו”ד יהושע רזניק, אשר ייצג את המדינה באותו התיק, ופסק-הדין משתרע על 103 עמודים, ואילו במקרה דנן פסק-הדין משתרע על 43 עמודים.

מתוך הנחה שישנה קורלאציה מסויימת בין משך הדיונים לבין אורך פסק-הדין, אזי התחשיב שלי הוא די סביר.

9.             אינדיקציה נוספת לכך שהזמן שניתן לי לא היה מספיק לשום דבר ניתן לראות ממבנה פסק-הדין על 43 עמודיו: הכל “מים”. תיאור מייגע של עובדות אשר רובן לא רלוונטיות, חזרה-לעייפה על קלישאות ועל אסמכתאות אשר מועברות מפסק-דין לפסק-דין בשיטת copy-paste, ודקלום בתורה-מסיני של כתבי הקובלנה ופסקי-הדין של הערכאות דלמטה – במקום לדון בהם.

התוצאה הסופית היא שבנקודות-שבמחלוקת פסק-הדין לא אומר ולא-כלום, כי השופטים לא שמעו טענות, וממילא לא היה להם בסיס להכריע בין הטענות.

כך, למשל, איך מסביר פסק-הדין שצמד-המלים “ובכך הצטרפת” הוא “לשון ביבים” ו”סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”?

עם כל הכבוד – הוא לא מסביר, רק “מגניב” את המלים האלה – כשהן מוצאות-מהקשרן – אל תוך ים-המלל, כך שלקורא ההמום זה נראה כמובן-מאליו.

או, למשל, עניין טענותי כנגד ההרשעות הקודמות: בית המשפט עצמו אומר שהוא לא יודע מה אני רוצה בעניין הזה, אבל מה הפלא? אם הוא לא אבה שמוע – איך יידע ויבין?

לא!!! אני לא “מערער” בפנייך על פסק-הדין. אני רק משתמש בתכנו כראייה לכך שהשופטים הגבילו את טיעוני בצורה שרירותית, ובאופן בלתי סביר במידה קיצונית.

10.         עוד נקודה: קראי את שלושת הערעורים-שכנגד, שהיו רק על קולת-העונשים, ועשי את אותו החשבון לגבי הזמן שהיה דרוש לב”כ הקובל כדי למצות את טיעוניו (עובדה שהוא לא התלונן).

11.         כאמור לעיל, עובר לפתיחת הדיון היו תלויות בפני בית המשפט לפחות שלוש בקשות אשר הצריכו, כל אחת מהן, החלטה נפרדת, אשר עשוייה להיות לה השלכות על המשך הדיון.

הבקשות הן אלה:

·        בקשה להרחבת ההרכב: בבקשה זו הייתה החלטה של כב’ הנשיא, אהרן ברק, שהיא תידון על ידי ההרכב שישמע את הדיון עצמו;

·        בקשה להזמנת תיקים: בבקשה זו (אשר התייחסתי אליה בתלונה נפרדת, בתיקכם 341/06/י’/עליון י-ם) החליט כב’ השופט יעקב טירקל בחיוב לגבי חלק מהתיקים, והוסיף כי באשר לשאר התיקים יחליט ההרכב עצמו;

·        בקשה להחזרת התיקים אל כב’ הנשיא, מבלי לדון בהם.

בקשה זו נסבה על הטענה שקביעת ההרכבים היא בסמכותו של הנשיא בלבד, או, על פי אצילת-סמכויות מפורשת – גם בסמכותו של המשנה-לנשיא, ואין להעביר את הסמכות הזאת לא לפקידים, לא לתוכנת-מחשב “ראנדומלית”, ולא לכל צירוף של שני אלה.

12.         אכן, שיקול הדעת לעניין היקף הטיעון הוא של בית המשפט, אבל כאשר הוא חורג בצורה קיצונית ובלתי-נסבלת מהמידתיות – הרי זה התנהגות לא-ראוייה, וניהול לא תקין של ההליך.

13.         אבקש, איפוא, להסיק נגד הנילונים את מלוא המסקנות המתבקשות מחוק הנתל”ש.

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד

מצורף: העתק התצהיר

 

העתק

תצהיר

 

אנחנו הח”מ, שמחה ניר, עו”ד, לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לי העונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר/ה:

1.                  המסמך הנושא את הכותרת “פרוטוקול” בתיק על”ע 4743/02 ושאר התיקים אשר נדונו יחד איתו (להלן, יחד – “התיק”) אינו משקף את הדיון, כפי שהתרחש.

2.                  עם פתיחת הדיון הודיעה אם בית הדין כי לכל אחד מהצדדים יש חצי שעה לטעון.

3.                  אני ביקשתי לדון קודם בבקשות הטרומיות והאחרות אשר הגשתי לבית המשפט, אולם אם בית הדין הורתה לי לטעון לכל הבקשות יחד עם הטיעון לגופו של עניין, והוסיפה כי בפסק-הדין יתייחס בית המשפט גם לבקשות עצמן.

4.                  בעמ’ 5, הרשום כתחילת דבריו של עו”ד ויצמן – מוטעה:

מהרישום הזה עולה  כאילו הפסקתי את הטיעון כאשר לא היה לי עוד מה להגיד, ועו”ד ויצמן החל לטעון “כבדרך הטבע”, אך לא כך הווה.

בנקודה מה כאילו מסתיימים דברי הופסקתי ע”י אם בית הדין, אשר החלה לשאול את עו”ד וייצמן שאלות באשר להרשעותי הקודמות.

אני אמרתי כי עדיין לא סיימתי את טיעוני, ואני אתייחס גם לעניין הזה.

תשובת אם בית הדין: אחרי כן תוכל לענות לטענותיו של עו”ד ויצמן, וגם להשלים את טענותיך.

הטיעון של עו”ד ויצמן לא היה רציף, כפי שנחזה ברישום, אלא דיאלוג מתמשך בין בית המשפט לבין עו”ד ויצמן.

גם סיום דברי, בעמוד האחרון, לא היה משום שנגמר לי הטיעון, אלא משום שהופסקתי ע”י אם בית הדין, למרות שעמדתי על כך שטרם סיימתי את טענותי.

5.                  אני לא מסוגל לשחזר מהזיכרון את כל אשר טענתי, ואתן כאן מספר דוגמאות, שעליהן אני יכול להעיד פוזיטיבית:

א.      בעמ’ 2, פיסקה שנייה, שורה שנייה: במקום “71” צ”ל “61”;

ב.      שם, שורה שלישית-רביעית: במקום ” חיים משגב מאשים את בית המשפט העליון בקומבינה עם מי לא”, צ”ל “חיים משגב מאשים את בית המשפט העליון בקומבינה פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי, העיתונות, ועם מי לא”;

ג.        בתחילת הפיסקה השלישית, שם: לא אמרתי “המישורים הבכירים” (אני אפילו לא יודע מה זה);

ד.      בשורה השביעית, שם, שם: לא אמרתי “שורט להם כל הזמן את הצבע”, אלא “שרק שורט להם את הצבע”;

ה.      בשורה השלישית מלמטה, שם:  לא אמרתי “להתמסד” אלא “להתמסר”, וכל האמירה שם רחוקה גם היא מלשקף את מה שאמרתי.

6.                  ואלה רק דוגמאות המשקפות את עילגותו של ה”פרוטוקול” הזה.

 

שמחה ניר, עו”ד

 

אני הח”מ, …………………………………………, עו”ד, מאשר כי היום, 2.2006 . ….., הופיע בפני שמחה ניר, עו”ד, המוכר לי אישית, ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת, וכי יהיו צפויים לו העונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר את נכונות הצהרתו, וחתם עליה בפני.

………………………………….., עו”ד

 

 

מבוא:              הגיע הזמן לטפל בשלושתם יחד – איילה פרוקצ’יה מרים נאור ויהונתן עדיאל;

תלונה מס’ 1:    התנהגות לא-ראוייה של השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התעלמות מבקשות תלויות-ועומדות ומהחלטת כב’ הנשיא ושופט נוסף;

תלונה מס’ 2:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: הגבלה בלתי סבירה של זמן הטיעון – חצי שעה לערעורים על שמונה תיקים, אשר כללו עשרה פרטי-אישום: שלוש דקות טיעון לכל פרט-אישום (אתה נמצא כאן);

תלונה מס’ 3:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל מנהלים משפט ללא פרוטוקול;

תלונה מס’ 4:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: כתיבת פסק-דין בלי לקרוא את התיק כראוי;

תלונה מס’ 5:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל, והתרגיל על שם השופט אפרים דורון;

תלונה מס’ 6:    השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל: התנהגות לא מנומסת, משפילה, מבזה ופוגעת.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר