מדינת ישראל נגד שמחה ניר: גם השופטת גיליה רביד מצטרפת למשתלחים ב”סגנון” של שמחה ניר!
מדינת ישראל נגד שמחה ניר: גם השופטת גיליה רביד מצטרפת למשתלחים ב”סגנון” של שמחה ניר!
|
מה פסול שב”אופן ההתנסחות” מצא התובע המלומד, מר אורי רינצקי במשפטי-תנאי אשר גם הוא לא חולק עליהם? ומדוע אומרת השופטת הנכבדה כי התובע “צודק” – על דברים שהוא בכלל לא אמר?
…
מדינת ישראל נגד שמחה ניר: גם השופטת גיליה רביד מצטרפת למשתלחים ב”סגנון” של שמחה ניר!
מה פסול שב”אופן ההתנסחות” מצא התובע המלומד, מר אורי רינצקי במשפטי-תנאי (if-statements) אשר גם הוא לא חולק עליהם?
מדוע אומרת השופטת הנכבדה כי התובע “צודק” – על דברים שהוא בכלל לא אמר?
מה עניין “אופן ההתנסחות” לנושא-שבמחלוקת?
מדוע מר רינצקי מציג את הח”מ כאיגנוראנט אשר אינו מבדיל בין “חומר חקירה” לבין מה שאינו חומר כזה, וכ”תחמן” אשר “למעשה מנסה” לעשות כל מיני דברים לא-כשרים, במסווה של דברים כשרים?
ומדוע בית המשפט לא נותן לח”מ את אותו הכבוד שהח”מ נותן לבית המשפט?
פ 3410/06
קבוע ליום 6.7.06, שעה 0930
בפני כב’ השופטת ג’ רביד
בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו
המשיבה (המאשימה): מדינת ישראל
נ ג ד
הנאשם: שמחה ניר, עו”ד במקצועו
בקשה לעיון-מחדש בהחלטה מיום 14.6.06
בית משפט נכבד זה מתבקש:
א. למחוק מההחלטה נשוא בקשה זו את הערת-האגב אשר בפיסקה הרביעית, ד”ה “שנית ייאמר …”;
ב. להורות כי עדת-התביעה מס’ 11 (רחל מטר) תביא עימה גם את תיק הפנייה ליועץ המשפטי מס’ 2003-04-30038.
נימוקי הבקשה:
א. הקדמה
1. לפני שנותנים החלטה המגנה ומוקיעה אדם, מן הראוי לתת לו להתגונן.
וכאשר בתגובת המדינה לבקשת הח”מ לתיקון כתב-האישום הושלכה כפפה לרגליו של הח”מ – מן הראוי היה ליתן לח”מ את ההזדמנות להרימה, לפני שנותנים החלטה.
2. עם כל הכבוד, התובע המלומד לא העמיק לעניין בבקשתו של הח”מ, וההחלטה נשוא בקשה זו הולכת בעקבות טעותו של התובע – דבר אשר בפני עצמו מצדיק את העיון-מחדש בהחלטה.
ועם כל הכבוד, אם כב’ ביהמ”ש עצמו אומר כי “לא ברורה הכוונה הגלומה” בסעיף פלוני של הבקשה לתיקון כתב-האישום – שיתכבד וישאל את המבקש מה הכוונה, ורק אחרי ההבהרה ייתן את החלטתו.
ב. “כתב-הגנה” לעניין ה”שפה” וה”סגנון” של הח”מ בבקשתו
3. להערותיו של התובע בעניין “אופן ההתנסחות” של הח”מ נתייחס בהמשך, אולם כבר כאן מן הראוי להגיב על הערתו של כב’ ביהמ”ש בעניין זה.
4. אומר כב’ ביהמ”ש (ההדגשות – לא במקור):
5. עם על הכבוד, זו הערת-אגב מיותרת, הפוגעת בח”מ ללא הצדקה – וגם לא-נכונה, לגופה.
עם על הכבוד, סעיף 6 מנוסח בשפה תקנית-למהדרין, ואין בו שום גוון “סגנוני”.
עם כל הכבוד, סעיף 6 אינו עומד בפני עצמו. סעיף זה הוא הקדמה לסעיף 7, ושניהם יחד הם חלק מהנימוקים אשר בסעיף 5 עד 10 לבקשה לתיקון כתב-האישום, המתחילים ב”מן הראוי ללמוד משגיאותיהם של אחרים”, ומגיעים לפואנטה (“העובדה שהמבוקש כאן משרת גם את עניינו של הנאשם, בנוסף לעניינו של בית המשפט אינה מצדיקה את דחייתה של הבקשה“) בסעיף 8.
עם כל הכבוד, סעיף 6 הוא תיאור של עובדות החיים המוכרות לכל העוסקים במקצוע המשפט.
ועם כל הכבוד, מעולם לא נטען כי כל השופטים – עד האחרון שבהם – משקיעים בכל החלטה והחלטה – עד האחרונה שבהן – 100% מהמאמץ הדרוש.
6. ישנן, מפעם לפעם, החלטות בהן בית המשפט משקיע רק 99% מהמאמץ הדרוש: האם באמירה הזאת ישנו “פסול סגנוני”? בוודאי שלא!
ישנן, מפעם לפעם, החלטות בהן בית המשפט משקיע רק 98% מהמאמץ הדרוש: האם באמירה הזאת ישנו “פסול סגנוני”? בוודאי שלא!
ישנן, מפעם לפעם, החלטות בהן בית המשפט משקיע רק 97%, 96% … וכן הלאה, עד ל-0% מהמאמץ הדרוש (כגון במקרים בהם בית המשפט מסתפק בשתי מלים (“הבקשה נדחית”), בלי נימוק כלשהו). באיזו נקודה הופכת האמירה ל”פסולת סגנון”: בהגיעה ל-94%? ל-73%? ל-55%?! לא כאן ולא כאן, משום שכל האמירות, החל מזו המייחסת לשופט 99% מהמאמץ הדרוש, וכלה בזו המייחסת לו 0% מהדרוש – כולן באותה ה”שפה”, ובאותו ה”סגנון”!
7. וישנם גם מקרים הפוכים, בהם השופט משקיע בהחלטה 100, 200, … 500 או 1000% מהמאמץ הדרוש, והתוצאה היא – כפי שהוצגה בדוגמה האמיתית אשר הובאה בסעיף 7 לבקשה לתיקון כתב האישום – בזבוז זמן שיפוטי, ופגיעה בעשיית המשפט והצדק.
8. אם בית המשפט הנכבד הזה מעיד על עצמו כי הוא “אינו בוחר לעצמו חיים ‘קשים’ או ‘קלים'”, יתכבד נא, ימשיך בדרכו, ויאמר לנו כמה אחוזים מהמאמץ הדרוש הוא-עצמו השקיע, לדעתו, בהחלטה נשוא בקשה זו.
הח”מ מתחייב בזאת לא רק לקבל ללא ערעור וללא הרהור את קביעתו של בית משפט נכבד זה, אלא גם לעשותה מדד ואבן-בוחן לביקורת חריצותם של שופטי ישראל כולם.
ואל ייאמר לח”מ מי שמך לבקר את שופטי ישראל, כי התשובה תהיה כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר טבע את האמירה כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו עומדים לדין.
וה”עמידה לדין” היא, כמובן, עמידה למשפט-הציבור, בין בכללותו, בין כיחידים, שהרי מקובל הוא כי אין אדם רשאי לבחור את שופטיו.
9. וכמובן חלים הדברים גם על הסיום להערת כב’ ביהמ”ש כי בית המשפט “פועל בהתאם לדין כדי להכריע בעניין התלוי ועומד בפניו”: גם כאן האיכות משתנה משופט לשופט, ומהחלטה להחלטה, ומי שחולק על כך – זו זכותו, אבל שלא ידבר על ה”סגנון” של הסבורים אחרת, כי זה מקבל גוון של סתימת-פיות.
וראו, לעניין זה, את המאמר המצורף.
לנוחיות העיון, הרי מרכז הכובד של המאמר:
עו”ד שמחה ניר עומד מול שלושה שופטים בבית המשפט העליון, ואומר “השופט אברהם בייזר השתטה” – וכוהני ה”סגנון” לא יוצאים מעורם, לא נוזפים בו ולא מתריסין כנגדו באיזה סגנון אדוני מדבר!!!
נשאלת, כמובן, השאלה הא-כיצד? איך זה שאומרים דבר כה “בוטה”, וכה “משתלח” במקום בו הבריות מהדרין-מן-המהדרין בענייני ה”סגנון” – והדבר עובר ללא תגובה?!
והתשובה היא: משהייתה עובדת השתטותו של השופט המסויים הזה לחלק מהמוסכמה הכללית, לחלק מן הבון-טון הלאומי, חדלה אמירת הדבר להיות “פסולת סגנון”, ללמדך שכל הדיבורים על “סגנון” הם פונקציה של הסכמה או אי-הסכמה לתוכנם של הדברים – בלי כל קשר לסגנונם.
10. כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, הד”ר יואל זוסמן ז”ל, אמר פעם, בפסק-דין:
“אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן כן ייטב”.
11. הערת-האגב של כב’ ביהמ”ש, המובאת לעיל, פוגעת בח”מ ללא הצדקה, והיא גם אינה נחוצה להחלטה גופה.
הערת-האגב הזאת היא חלק מהחלטה אשר מתפרסמת באתר מערכת המשפט, והיא חשופה לעיון הציבור כולו, בלי שלנפגע ממנה תהייה האפשרות להגן על עצמו מעל אותה הבמה.
ועם כל הכבוד, בהערה הזאת יש משום שימוש-לרעה באי-השיוויון שבין השופט לנאשם – אי-שוויון הבא לידי ביטוי, בין השאר, הן במעמדן של החלטות שיפוטיות ביחס להבעות-דיעה פרטיות, הן בכך שהשופט נהנה מחסינות, גם כאשר הוא פוגע בזולתו, בעוד שהנפגע, בהתגוננו מפני הפגיעה, צפוי לכל מני עיצומים והערות על “סגנון” – כפי שהווה גם כאן – והן בתפוצה האדירה של ההחלטה, באתר הרשמי של מערכת המשפט, אשר כל הציבור מבקר בה יום-יום ושעה-שעה.
12. אם לשופט יש הערות על סגנונו של הזולת – שמורה לו, כלכל אדם, הזכות לבקר את זולתו, ובלבד שיעשה זאת מעמדת-שיוויון מול האזרח, כי, כידוע, העיקרון לפיו האזרח והרשות שווים בפני החוק חל גם על בתי המשפט.
ג. לאמירתו של כב’ ביהמ”ש כי לא ברורה הכוונה הגלומה בסגנון של סעיף 6 לבקשה לתיקון כתב-האישום
13. כפי שנראה להלן, סעיף 6 אינו מעורר שום בעייה של “סגנון”, וכפי שנראה, בסעיף 21 להלן, גם התובע המלומד לא טען זאת.
מטרתו של סעיף 6 – לא של “סגנונו” אלא של תוכנו! – יחד עם כל הסובב אותו – החל מסעיף 3 וכלה בסעיף 10 – היא להראות כי המבוקש על ידי הח”מ מועיל גם לבית המשפט וגם לתביעה, ואינו פוגע בשום זכות או יתרון של התביעה.
14. לאור הבהרה זו מוזמן כב’ ביהמ”ש לקרוא שוב את הבקשה לתיקון כתב-האישום.
ד. תשובה להערות התובע, אשר הולידו את הערת-האגב הנ”ל
15. בשולי תגובתו לבקשה לתיקון כתב-האישום אומר התובע (ההדגשה לא במקור):
“בשולי הדברים, התביעה מביעה תרעומת על אופן ההתנסחות בבקשת הנאשם שיש בו כדי לפגוע (ראה לדוגמא סעיפים 6 ו-10ה לבקשת הנאשם)”.
16. עם כל הכבוד, ה”תרעומת” הזאת חסרת-שחר היא, וב”כ המדינה נתפס לאופנת ההשתלחות ב”סגנון” של הזולת כל אימת שתוכן דבריון אינו נוח לו, להשומע.
עד כמה חסרות-שחר הן ההתרסות כדוגמת באיזה סגנון אדוני מדבר אפשר להיווכח מהמאמר המצורף לבקשה זו (אשר כבר אוזכר לעיל), המראה כיצד אותה ההתבטאות, באותו האופן ממש, ובאותו הסגנון ממש, תיחשב לאמירה עובדתית-נטו אשר אין עימה כל גוון “סגנוני” כאשר השומע מזדהה עם תוכנה, אבל, מאידך, תיחשב כ”פסולת-סגנון” כאשר השומע חולק על תוכנה.
17. הסעיף הראשון אשר קומם את ב”כ המדינה הוא סעיף 6, אשר זה לשונו:
6. לית מאן דפליג כי עצלנותו של השופט פועלת נגד הצדק, ולרוב – במשפטים פליליים – לרעת הנאשם.
ומה נאמר כאשר נקרית בדרכו של שופט הזדמנות נדירה לעשות צדק עם הנאשם, וחיים קלים לעצמו, אבל הוא בוחר לעשות לעצמו חיים קשים, ולגרום עוול לנאשם, תוך התעלמות מההזדמנות הנדירה, אשר “מוגשת לו בכפית”?
על כך אמרינן: נותנים לך? תיקח בשתי ידיים!!!
ונשאלת השאלה מה הפסול ב”אופן ההתנסחות” שבסעיף זה:
האם התובע המלומד טוען כי יש החולקין על כי עצלנותו של השופט פועלת נגד הצדק, ולרוב – במשפטים פליליים – לרעת הנאשם? יכול להיות, אבל ההבדל בין
“יש” לבין “אין” – אין לו דבר וחצי דבר עם “אופן ההתנסחות”!
האם התובע המלומד טוען כי עצלנותו של השופט פועלת לטובת הצדק, ולרוב – במשפטים פליליים – לטובת הנאשם? יכול להיות, אבל זו שאלה של השקפה, אשר אין לה דבר וחצי דבר עם “אופן ההתנסחות”!
ומה הפסול ב“אופן ההתנסחות” בהצגת השאלה:
ומה נאמר כאשר נקרית בדרכו של שופט הזדמנות כזו-וכזו, אבל הוא בוחר לעשות כך-וכך, תוך התעלמות מההזדמנות הנדירה, אשר “מוגשת לו בכפית”?
ומה הפסול ב“אופן ההתנסחות” באמירה:
על כך אמרינן: נותנים לך? תיקח בשתי ידיים!!!
ובאשר לאמירה:
אפשר גם להכביר מלים כיצד להגדיר שופט אשר לא לוקח – לא בשתי ידיים ולא בכלל – את הזדמנות-הפז הזאת, אבל, לעת הזאת, זה לא חיוני לענייננו.
האם טוען התובע המלומד כי אי אפשר להכביר במלים על כך? ואולי טוען הוא כי, לעת הזאת, זה דווקא כן “חיוני לענייננו”? אכן, גם זו גישה אפשרית, ואדם באמונתו ובהשקפתו יחיה, אבל מה לכך ול”אופן ההתנסחות”?!
18. הסעיף השני אשר קומם את ב”כ המדינה הוא סעיף-קטן 10.ה., אשר זה לשונו:
ה. במקרה כאמור, אם עד התביעה, לפי כתב האישום, נדרש להביא את גזר-הדין המטיל את הפסילה, והנאשם מבקש לתקן את כתב-האישום כך שהעד יביא את התיק כולו – מה שטוב לנאשם טוב גם לבית המשפט, ולמעשה טוב גם לתביעה, וצריך התובע להיות מנוול מושלם ו/או שוטה גמור כדי להתנגד לתיקון.
ס”ק זה, ב’ חלקים לו:
החלק האחד הוא משפט-תנאי (if-statement):
… אם עד התביעה … נדרש להביא … – (אזי) מה שטוב לנאשם טוב גם לבית המשפט, ולמעשה טוב גם לתביעה…
אכן, יכול התובע לגרוס אחרת, דהיינו כי מה שטוב לנאשם רע לבית המשפט, ולמעשה רע גם לתביעה, אבל, עם כל הכבוד, זו שאלה של דיעה, אשר אין לה דבר וחצי דבר עם “אופן ההתנסחות”.
החלק השני של ס”ק 10.ה. הוא אשר, מן הסתם העילה המרכזית ל”תרעומת” שהביע התובע המלומד:
וצריך התובע להיות מנוול מושלם ו/או שוטה גמור כדי להתנגד לתיקון.
למעשה גם האמירה הזאת היא משפט-תנאי, אם כי בניסוח טכני שונה, אשר משמעותה היא: אם התובע ינהג כך-וכך, אזי המסקנה היא כזו-וכזו.
ועם כל הכבוד, האמירה הזאת היא טענה נורמטיבית אשר גם עליה אפשר לחלוק, ויכול הטוען לגרוס כי בהתנגדות לתיקון יש משום טוב-לב מופלג ו/או תבונה עילאית …
אבל מה לכך ול“אופן ההתבטאות”?!
כדי לחדד את הנושא, הבה ניקח דוגמאות – היפותטיות, כמובן – להתבטאויות דומות, ואפילו קשות יותר:
האחת –
צריך השופט להיות מנוול מושלם כדי לקבוע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע-עד-לערעור של עונש-המוות למועד שהוא אחרי ההוצאה-להורג;
והשנייה –
צריך השופט להיות שוטה גמור כדי לדחות הצעה לקידום ו/או לשנת-שבתון במשכורת מלאה.
וגם אלה הם משפטי-תנאי המשקפים דיעה נורמטיבית, אשר אפשר לקבלה, או שלא לקבלה – ובמקרה כזה אין ספק שגם מר רינצקי יקבלה, ואז – איך לא – לא תהיינה לו שום טענות נגד “אופן ההתנסחות” … (הכל כמפורט ומוסבר במאמר המצורף).
אי אפשר לסיים את הדיון הזה בלי כמה דוגמאות נוספות מסוגת (ז’אנר) צריך … להיות … כדי …, המראות כי אין כאן שום שאלה של “שפה”, “סגנון” או “אופן התנסחות”.
הנה דוגמה:
כשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה.
נחשו מי אמר את זה …
ונמשיך בדוגמאות נוספות (הסדר מקרי):
צריך נהג להיות מנוול כדי לתפוס מקום-חנייה השמור לנכים;
צריך שופט להיות מושחת כדי לדרוש או לקבל שוחד;
צריך רופא פתולוג להיות חלאת-אדם כדי לסחור בחלקי-גופות ולסובב-בכחש את בני משפחותיהם של המתים;
צריך שופט להיות חלאת-אדם כדי ליצור סולם ענישה נקמני המותאם אישית למתנגדי-המשטר באופן כללי, ולמי מהם – באופן אישי;
צריך שופט להיות חסר יושר אינטלקטואלי כדי להתעלם במכוון מטענות שאינן נוחות לו, ואשר אינן מתיישבות עם המטרה שהוא סימן לעצמו מראש.
אכן, על כל דוגמה יכול לקום מאן-דהוא, בעל מצפון רע אשר הכובע בוער על ראשו, ולטעון כי הדוגמאות האלה אינן ממש “היפותטיות”, ולמעשה הן “רמזים בעובי של פיל”, המכוונים למעשה אליו אישית, אבל זאת הבעייה שלו, והוא, כנראה, הרוויח את זה ביושר.
הדוגמאות האלה, מכל מקום, אינן מופנות כלפי איש, אף לא ברמז, וגם לא באות להציע נורמות-התנהגות ראויות, אלא רק להראות את כשרות ה”שפה”, ה”סגנון” ו”אופן ההתנסחות”, אשר קוממו את מר רינצקי, ואשר כב’ ביהמ”ש הלך בעקבותיו – בטעות אותה הוא מבקש לתקן כאן.
ועל כך אמרינן: לטעות זה אנושי, להודות בטעות – זה מן השכינה.
אכן, כפי שכבר נאמר לעיל, אפשר לחלוק על הנחה זו או אחרת מהמובאות בדוגמאות דלעיל. כך, למשל, כל ששת חבריו-להרכב של השופט חשין, בבג”ץ 5675/04 לא סברו , כמותו, ש”צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא – גלעד שרון – באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה“, אבל זו שאלה של ערכים, לא של “סגנון”.
ולסיכום הנושא הזה: הח”מ מעולם – אבל מעולם! – לא נזקק לסגנון לא-ראוי, אבל, לצערו, הוא נתקל שוב-ושוב בניסיונות להשתיק את המסרים שלו באצטלה של הגנה על ה”סגנון” – והוא ינקוט כל פעולה לגיטימית להגן על עצמו מפני הניסיונות האלה – גם בתיק זה. הח”מ הצליח בעניין זה מול כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק (אשר, אגב, לא נוטר לו טינה על כך), והוא יצליח בכל מקום בו יהיה צורך בכך – גם בתיק הזה.
19. עם כל הכבוד, ה”תרעומת” של מר רינצקי אינה אלא הכפשה והשתלחות-לשמה, והטחת-שיקוצים בעלמא, בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס – והכל מתוך כוונה ליצור אווירה עויינת נגד הנאשם כבר מתחילת המשפט.
20. ראייה לכך שמר רינצקי עושה שימוש-לרעה בהליכי-המשפט, ומנצל אותם ניצול ציני למטרותיו השקופות היא בכך שהוא לא רק שאינו ממקד את טענותיו כנגד “אופן ההתבטאות” של המבקש, אלא גם בכך שהוא משאיר “באוויר” את מיהותו של ה”נפגע” מ”אופן ההתבטאות”.
כה אומר מר רינצקי:
“התביעה מביעה תרעומת על אופן ההתנסחות … שיש בו כדי לפגוע (ראה לדוגמא סעיפים 6 ו-10ה לבקשת הנאשם)”.
ועם כל הכבוד: יש בו “כדי לפגוע” – במי? בבית המשפט? במאשימה? בו עצמו?
לא, מר רינצקי, אדוני יודע שבאמירות אשר קוממו אותו אין כדי לפגוע – אלא באותו תובע היפותטי, אשר, בהתנהגותו ההיפוטתית “מרוויח ביושר” את המסקנה המוצעת לגביו, ובשופט – לגמרי לא-היפותטי, כמפורט בסע’ 7 לבקשה לתיקון כתב-האישום, סעיף אותו התובע המלומד לא העז להזכיר – אשר החמיץ הזדמנות-פז נדירה לעשות צדק ויחד עם זאת לעשות לעצמו חיים קלים.
האם מתכוון מר רינצקי לומר התובע ה”היפותטי” הזה הוא אני-עצמי? שיגיד!!!
אבל הוא לא יגיד, כי, כפי שנראה בהמשך (בסעיף 21), הוא הבין היטב את המסר, ונזהר מאוד שלא ליפול למסגרת ה”היפותטית” הזאת.
מר רינצקי יודע היטב כי כל מטרתה של הבקשה לא הייתה אלא לייעל את ההליך, ולחסוך התייצבות כפולה של עדים – ומבלי לגרוע כהוא-זה מזכותו להתנגד להגשתו של כל מסמך ומסמך, כפי שכל עורך-דין יודע היטב לעשות, כאשר נראה לו הדבר.
והשאלה היא מה טעם מצא מר רינצקי להתנגד למה שהתנגד – זולת, ככל הנראה, מהטעם השגוי לפיו מה שטוב לנאשם הוא בהכרח רע למאשימה.
21. יצויין כי מר רינצקי נזהר מאוד ב”תרעומתו”, ולא דיבר על ה”שפה” או ה”סגנון” של הח”מ, אלא רק על “אופן” ההתנסחות, ולא קשה להבין למה: מה שקומם אותו היה, ללא ספק, דווקא הזהירות המופלגת אשר ב”אופן ההתנסחות”, אשר העמיד אותו במצב בו אם הוא ירבה בהתנגדויות-לשמן – ולצערנו התופעה הזאת (מי כמו כב’ ביהמ”ש היודע זאת!!!) היא יום-יומית במקומותינו – הוא עשוי יהיה ליפול למסגרת אחת מהקטיגוריות שמנה הח”מ (“מנוול מושלם ו/או שוטה גמור“), או אפילו שתיהן.
ואכן, כפי שלא קשה לראות, התובע המלומד אכן נזהר בהתנגדויותיו, דבר המלמד כי “אופן ההתנסחות” אכן השיג את מטרתו – בלי לפגוע באיש!!!
22. ממילא אי אפשר לומר, כפי שאמר כב’ ביהמ”ש, כי –
“… צודק ב”כ המדינה בתשובתו, כי ראוי היה לו לנאשם כי ינקוט בשפה אחרת בעת פנייתו לבית המשפט, הן בהתייחס לבית המשפט והן בהתייחס לצד השני”,
ולהמשיך כאילו יש בכך “המשך” לאמירתו של התובע, באמירה כי –
“סגנון דוגמת זה …”,
וגו’, כאשר, כאמור, התובע כלל לא אמר דברים כאלה!
ונשאלת, איפוא, השאלה כיצד אפשר לשבח אדם, ולומר שהוא “צודק” בדבריו, על דברים שהוא בכלל לא אמר?!
סיבה נוספת למחוק מההחלטה את הערת-האגב בה עסקינן.
ה. הרמת הכפפות שהשליכה המדינה לרגליו של הח”מ
23. המדינה, בתגובתה לבקשת הח”מ לתיקון כתב-האישום, משליכה מספר כפפות לרגליו, והוא מתכבד בזה להרימן.
24. המדינה עשתה עוול רב לח”מ בהציגה אותו כאיגנוראנט אשר אינו מבדיל בין “חומר חקירה” לבין מה שאינו חומר כזה, וכ”תחמן” אשר “למעשה מנסה” לעשות כל מיני דברים לא-כשרים, במסווה של דברים כשרים.
25. הח”מ, לא “למעשה” ולא בכלל, אינו מתכוון לעשות שום מניפולציה סביב סוגיית “חומר החקירה” ו”זכות העיון”.
26. הח”מ, בבקשתו, לא ביקש שום “חומר חקירה”, ובשלב הזה – כאשר הוא טרם פנה לממש את זכות-העיון – אין לו שום בקשות, שום טענות ושום דרישות, לא באשר ל”חומר החקירה” ולא באשר ל”זכות העיון וההעתקה”.
27. ההבדל בין “חומר חקירה” לבין חומר שאינו “חומר חקירה” הוא רק לעניין החסימה אשר בסעיף 77(א) לחסד”פ, המונע מהתביעה להגיש חומר חקירה אשר לא הועמד לעיונו של הנאשם.
28. הזכות להזמין חומר-ראיות אשר אינו בגדר “חומר חקירה” נובע מזכותו של כל בעל-דין להזמין באמצעות בית המשפט כל ראייה וכל עד הנמצאים בתחומי המדינה (פרק ד’, סימן ז’ לחסד”פ).
29. לית מאן דפליג שיכול הנאשם, במסגרת פרשת ההגנה, ובגדר זכויותיו עפ”י סימן ז’ הנ”ל, להזמין כעדי-הגנה גם כאלה אשר העידו כעדי-תביעה, במסגרת פרשת התביעה.
והשאלה היא מה חטאו ומה פשעו של הנאשם המבקש לחסוך התייצבויות כפולות של עדים – פעם כעדי-תביעה ופעם כעדי-הגנה – ולשם כך הוא מבקש שהם יביאו עימם את אותם המסמכים שהיו מביאים עימם אילו היו מוזמנים פעם נוספת, במסגרת פרשת ההגנה.
30. לסעיף 5 לתגובת המדינה, ולעניין אותו “נוהג רגיל” עליו היא מדברת, שם: חבל שהמדינה לא סופרת את “ימי-הכיפור” אשר הומטו עליה בגלל דבקות ב”נהלים רגילים”.
אכן למזכירויות בתי המשפט, ללשכת עורכי-הדין ולכל גוף הנדרש להמציא מסמכים הנמצאים בידו ישנה הפררוגטיבה להחליט ע”י מי יובאו המסמכים הנדרשים, אבל הם לא יכולים להגיד “נחליט ברגע האחרון”, כי בצורה כזאת אין ודאות שיגיע עד כלשהו, לא ניתן יהיה לנקוט הליכי-בזיון נגד עד אשר לא הוזמן “שמית”, והמשפט ייסחב ללא-צורך וללא תועלת.
שתתכבד המדינה, תברר עם הגופים האמורים מי יבוא להעיד מטעמם, ותודיע לבית משפט נכבד זה, על מנת שיוציא הזמנה שמית, כאמור.
מר רינצקי, לא לכל דבר שהנאשם מציע או מבקש צריך להתנגד. אתה באמת לא מבין שזה טוב גם לכם?!
כדי שלא ייאמר על הח”מ שהוא “עושה תרגילים”, או “מכין הפתעות”, מבהיר הוא בזה, חד-משמעית: אם זימון כלשהו ייכשל בגלל העדר זימון שמי, כפי שדרש הח”מ, הוא יתנגד לכל דחייה לצורך זימון-מחדש.
31. לסעיף 6 לתגובה: אולי תיתן המדינה לח”מ את הקרדיט שאין לו שום אינטרס “לזבל את השכל” – לא לתביעה, לא לבית המשפט – ולא לעדים?
“לא ברור לתביעה…”: לח”מ עוד יותר לא ברור מדוע המדינה שואלת אותו מה יש לה בתיקים שלה, שהם בבעלותה ובחזקתה, היא המנהלת אותם, והיא יודעת יותר ממנו מה יש לה שם – והיא גם יודעת בדיוק מה הקשר בין אותו התיק לבין העדה רחל מטר.
לח”מ גם לא ברור:
· מדוע הוא צריך לתווך בין היחידות השונות של משרד המשפטים;
· מדוע הוא צריך לגלות לצד-שכנגד מה הוא ישאל את עדיו של זה, בחקירה הנגדית;
· מדוע צריך להשקיע אנרגיה כה רבה על השאלות-ותשובות האלה: תידרש העדה להביא את התיק שמספרו נמסר בבקשה לתיקון כתב-האישום, ואם אין תיק כזה, או שהיא לא יכולה להביא אותו מכל סיבה אחרת – תתכבד ותענה, אם היא תישאל על כך בחקירה הנגדית, ותגיד אני לא יודעת במה המדובר, אין בכלל תיק כזה, וכו’.
32. אני יכול להבטיחך נאמנה, מר רינצקי:
· התיק הזה נמצא על שולחנה של העדה רחל מטר כמעט שלוש שנים, והיא היחידה שמטפלת בו;
· אין צורך בשלוש משאיות כדי להביא אותו לבית המשפט, והוא, ככל הנראה, מכיל רק דפים בודדים;
· חבל על האנרגיה שאתה משקיע עכשיו בחקירות סביב התיק הזה, שהרי ממילא אתה תראיין את העדה כאשר היא תתייצב להעיד, תוכל לראות את התיק, ואם תרצה להתנגד להצגתו במסגרת החקירה הנגדית – סביר להניח שכב’ ביהמ”ש יאזין לך, האזן היטב.
33. עדיף לנהל את כל הויכוחים כאשר התיקים נמצאים בידי העדים, בלי שיהיה צורך לזמנם פעם נוספת – בין להמשך החקירה הנגדית, בין כעדי-הגנה.
34. חבל שהמדינה לא קראה בעיון את עשרת הסעיפים הראשונים לבקשה לתיקון כתב-האישום, שהרי אם היה עושה כן הוא היה למד כי המבוקש תועלתו רבה, ונזקו הוא לכל היותר אפס.
ו. מדוע בית המשפט לא נותן לח”מ את אותו הכבוד שהח”מ נותן לבית המשפט? טעמים נוספים לעיון-מחדש בהחלטה
35. אחד החסרונות של הדיון בעל-פה, לא רק בבית המשפט, הוא שאנשים שומעים יותר את עצמם, ופחות את זולתם. זה קורה לבני-תמותה רגילים, ובעוונותינו גם שופטים הם בני-תמותה רגילים (ואין בכך בושה).
36. בסעיף 1 לבקשה לתיקון כתב-האישום אמר הח”מ:
“1. קשה זו נכתבה מתוך מודעות מלאה להערות כב’ ביהמ”ש, ובעקבותיהן”.
37. יכול להיות שהח”מ טועה.
יכול להיות שבבקשתו של הח”מ ובנימוקיה אין תשובה להערות כב’ ביהמ”ש.
אבל השאלה היא מה טעם מצא כב’ ביהמ”ש לחזור על הערותיו שבדיון בע”פ, במקום לבדוק, אולי יש טעם בנימוקיו של הח”מ? אולי אפשר להיעזר בנימוקים האלה, ולעשות אתם צעד אחד קדימה?!
ומדוע לא ייתן כב’ בית המשפט לח”מ את אותו הכבוד שהח”מ נותן לבית המשפט, ויתייחס בכובד-ראש לדבריו?
38. אומר כב’ ביהמ”ש, בהחלטתו:
“בראש ובראשונה ייאמר, כי בניגוד לחלקים המהותיים של כתב האישום המתייחסים לפרק העובדות ולפרק הוראות החיקוק, הרי שרשימת העדים שבדעת התביעה להביא וחומר הראיות שיוגש על ידם מסור כולו לשיקול דעתה …”.
עם כל הכבוד, אלה דברי אלוהים חיים, אשר הח”מ אינו חולק עליהם, אבל הח”מ לא ביקש לגרוע כהוא-זה משיקול דעתה של התביעה, או למנוע ממנה דבר מזכותה להזמין כל עד וכל ראייה.
39. ומוסיף כב’ ביהמ”ש:
“… כאשר לבית המשפט – כפועל יוצא של שיטת המשפט הנוהגת בישראל – אין סיבה והצדקה להתערב בה”.
ועם כל הכבוד, גם אלה דברי אלוהים חיים, אשר הח”מ אינו חולק עליהם, אבל הח”מ לא ביקש מכב’ ביהמ”ש להתערב בשיקול-דעתה של התביעה.
40. מה ביקש, איפוא, הח”מ? בדיוק את מה שכב’ ביהמ”ש מציע לו.
אומר כב’ ביהמ”ש:
“אם ברצון הנאשם לקבל לידיו חומר ראיות שאינו כלול בחומר החקירה שנמצא בתיק החקירה, פתוחה הדרך בפניו להגיש בקשה מתאימה בנושא זה”.
ומה הגיש הח”מ אם לא “בקשה מתאימה בנושא זה”?!
41. אכן, כפי שאומר כב’ ביהמ”ש, וגם אלה דברי אלוהים חיים המה, אשר אין החולק עליהם:
“כמובן רשאי הנאשם, בשלב ראיות ההגנה, להגיש כראיה מטעמו כל חומר רלוונטי שיעלה על דעתו”.
אבל מה פשעו ומה חטאתו של הח”מ כאשר הוא מבקש לפשט את ההליך ולחסוך התייצבויות כפולות של עדים – במיוחד כאשר לא נפגעת כהוא-זה זכותה של המדינה להתנגד להגשת המסמכים שהח”מ ביקש כי יביאו עמם?
והאם הפרקליטה רחל מטר (עדת התביעה מס’ 11) סובלת מחוסר-תעסוקה, כך שלמעבידתה – המדינה, שהיא גם מעבידתו של מר רינצקי גם המאשימה בתיק זה – לא אכפת שהיא תרד פעמיים מירושלים תל-אביבה, במקום פעם אחת בלבד?!
42. לאור הסכמתה של המדינה לעיקר בקשתו של הח”מ, ובכפוף לאמור להלן לעניין העדים שיביאו תיקים מסויימים, נשארה פתוחה רק השאלה מדוע לא תביא עדת-התביעה מס’ 11 – הפרקליטה רחל מטר – באמתחתה גם את התיק שביקש הח”מ כי תביא עימה (תיק הפנייה ליועץ המשפטי מס’ 2003-04-30038).
כפי שהוסבר בנימוקי הבקשה, לעניין זה, התיק האמור יכול לעזור לעדה לרענן את זכרונה, ויש בהגשתו לבית המשפט כדי לסייע בידו להגיע לחקר-האמת ולעשות צדק.
וכפי שהובהר בסע’ 31 – 32, לעיל, התיק הזה נמצא על שולחנה של עדת-התביעה מס’ 11 (הגב’ רחל מטר), היא היחידה המטפלת בו, אין צורך בשום סידורים לוגיסטיים כדי להביאו לבית המשפט – ומעל לכל: לא תיפגע כהוא-זה זכותה של המדינה להתנגד להגשתו – אם תהיה לה הצדקה לכך.
יצויין כי בשלב הזה התובע המלומד לא התנגד למבוקש, לעניין זה, ורק הציג לח”מ “שאלות הבהרה”, והזמינו לפנות אליו ישירות (סעיף 6 לתגובתו). הח”מ רואה באמור בסעיף 31 – 34, לעיל, משום פנייה ישירה אל ב”כ התביעה.
וכדי להסיר ספק: אם יתברר כי דרישתו של הח”מ כי העדה תביא עמה את התיק המסויים היא “קנטרנית וטורדנית” – הח”מ מתחייב לשאת בהוצאות היתרות שנגרמו למדינה כתוצאה מהצורך “לגרור” את התיק הזה מירושלים לתל-אביב.
43. באשר להערת כב’ ביהמ”ש כי:
“ככל שהדבר מתייחס לזהות הפקידים שיידרשו להביא את התיקים, סברתי לתומי – כפי שמקובל בדרך כלל בהליכים בבית המשפט – כי אין כל סיבה והצדקה להטריח פקיד שכל תפקידו יסתכם בהבאת התיק פיזית לבית המשפט. ניתן בהחלט להסתפק בשליחת התיק למזכירות בית המשפט עובר לדיון. מוצע לצדדים להידבר ביניהם לצורך ייעול הדיון בנושא זה ואי הטרחת עדים לשווא”,
אכן, כעיקרון הדבר מקובל על הח”מ, אולם בגלל המיוחדות שבתיק זה – לפחות בעיני הח”מ – סבור הח”מ כי ישנה חשיבות לכך שהתיקים יוגשו באמצעות עדים.
יחד עם זאת, בשים לב להערת כב’ ביהמ”ש, ישקול הח”מ את עמדתו, לפחות לגבי חלק מהעדים, אם התובע המלומד יפנה אליו.
ז. לסיכום: המבוקש כאן
44. לאור האמור לעיל מבוקש, כאמור:
א. למחוק מההחלטה נשוא בקשה זו את הערת-האגב הפוגעת (הפיסקה הרביעית כולה, ד”ה “שנית ייאמר …”);
ב. להורות כי עדת-התביעה מס’ 11 (רחל מטר) תביא עימה גם את תיק הפנייה ליועץ המשפטי מס’ 2003-04-30038.
שמחה ניר, עו”ד במקצועו
(כהגדרתי ע”י המדינה)
הנאשם