קובה: חברה אזרחית וסולידאריות

קובה: חברה אזרחית וסולידאריות


מאת: מרסלו וקסלר [ ::: כלכלה / חברה ::: ] 03.06.2006 11:38
קובה: חברה אזרחית וסולידאריות


מאמר זה מבוסס על רשימותיי מהתקופה הזו. נכון הדבר שזהו אינו מחקר מעמיק, אבל יחד עם זאת, זו אינה כתבה אימפרסיוניסטית. היו לי פגישות החל מחברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועד לילדים. עם מורים בחינוך הפורמאלי ומחנכים בחינוך העממי (בארץ הינו קורים להם פעילים קהילתיים). עם קשישים, איכרים, רוכלים. ואולי הכי חשוב, זה איפשר לי “לטעום” מחיי היום-יום בצורה בלתי אמצעית עם משפחתי, דודה ושתי בת דודות אשר נולדו בקובה והן תוצר של המהפכה החברתית שם. על כל אלו הוספתי קריאה של טקסטים קובניים בתחום.



מה- 28 באפריל ועד ה-14 במאי שהיתי בקובה. הוזמנתי לכנס בינלאומי על חינוך, שכותרתו היתה: “אתיקה פדגוגית, נוכחותו של פאולו פריירה” (פאולו פריירה נחשב לאבי החינוך העממי, או כפי שהוא מכונה בארץ, הביקורתי). לאחר הכנס שהיתי שבוע נוסף בלה הבנה והסביבה.

מאמר זה מבוסס על רשימותיי מהתקופה הזו. נכון הדבר שזהו אינו מחקר מעמיק, אבל יחד עם זאת, זו אינה כתבה אימפרסיוניסטית. היו לי פגישות החל מחברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועד לילדים. עם מורים בחינוך הפורמאלי ומחנכים בחינוך העממי (בארץ הינו קורים להם פעילים קהילתיים). עם קשישים, איכרים, רוכלים. ואולי הכי חשוב, זה איפשר לי “לטעום” מחיי היום-יום בצורה בלתי אמצעית עם משפחתי, דודה ושתי בת דודות אשר נולדו בקובה והן תוצר של המהפכה החברתית שם. על כל אלו הוספתי קריאה של טקסטים קובניים בתחום.

 קשה שלא להתרגש ואף להיות בהלם מכמות העשייה בחברה האזרחית שיש במדינה הענייה הזו, ויחד עם זאת עשירה כל כך בבני אדם פעילים, מחויבים, סולידאריים, ואולי הכי חשוב הנגטיב של התפיסה הרווחת בחברה הניאו-ליבראלית: החומרנית, תחרותית באופן פרוע, חסרת אכפתיות ומנוכרת בצורה איומה. המושג “לא חומרני”, מטעה, כי הוא יוצא מנקודת מוצא שאין שאיפות חומריות לציבור הקובני. יש כאן משהו אחר, שהיא תודעה המבוססת על מסרים הגמוניים של המהפכה החברתית והמערכת החינוכית – הפורמאלית והבלתי פורמאלית, הרואים בסולידאריות, ערך מרכזי בחיים. הסולידאריות בקובה, חיה לא בסיסמאות, אלא באורך החיים היום יומיים של בני אדם.

בקובה יש היום עשרות אלפי ארגונים והתאגדויות דמויי ה-NGO שלנו, בכל תחום ועניין. אני מציין שהם “דמויי” כי הלכה למעשה, מקור ההשוואה הוא במהות העשייה ולא באופן הארגון. הארגונים בקובה, אינם ממומנים על ידי כל גורם. לעיתים רחוקות הם מקבלים תרומות חד פעמיות של קרנות בחו”ל – והם בעצמם מסויגים מאוד מכך. מצד השלטון המרכזי או המפלגה הקומוניסטית אין כל סיוע. מקורות הסיוע הכספי הינם – כשהם ניתנים – על ידי המועצה המקומית בלבד. ישנם ארגונים והתאגדויות קטנות, שכונתיות וכאלו ענקיות, ארציות. תחומי העניין הם רבים ומגוונים, אבל מה מאפיין את כולם, ללא יוצא מן הכלל, שיש להם תפיסה הוליסטית, אינטגראלית, של המציאות בחברה האזרחית. אין הפרדות ברורות בהתאגדויות בנושא מגדר והנושא האקולוגי, כמו שאין חלוקה ברורה בארגון חינוכי אמנותי, לבין שאלת שילוב של אוכלוסיות מיוחדות.

אחד מהארגונים הגדולים ביותר בחברה האזרחית, ואולי אחד מהחשובים ביותר, הוא איגוד המחנכים הקובניים, העוסק בסיוע ובארגון הפעילות הקהילתית, החינוך העממי בלשונם, בכל הארץ. יש להם כמאתיים אלף חברים, המשלמים סכום סמלי כדי להיות חברים באיגוד. האיגוד מארגן בכל שנה כששת אלפים השתלמויות בכל הארץ, ששה כנסים ארציים ומפעיל את חבריו כמתנדבים מלווים בכל פעילות אזרחית. במקביל, הוא מסייע בהטמעת ערכי החינוך העממי ותפיסותיו של פאולו פריירה בחינוך הפורמאלי, וכן מלווה את המערכת החינוכית בתהליכי ההטמעה של “המהפכה השלישית”, שעליה אדבר במאמר אחר. האיגוד מפרסם, באופן קבוע חוברות הדרכה, תוכנות פדגוגיות, פוסטרים חינוכיים ועוד. כשאני פוגש את נידיה גונזלס, מנכ”לית האיגוד, במשרדים המרכזיים בעיר הבירה, היא מספרת לי: “התחלנו להתארגן לפני כתשע שנים. בהתחלה קיבלנו משרד קטן בטלוויזיה החינוכית. היה מאוד קשה לפעול כך. לאחר פניות רבות לעירייה ולפידל, לפני כשש שנים קיבלנו את הבית הזה. הוא היה הרוס לגמרי. התיקרות נפלו. הצלחנו לגייס בצורה חד פעמית סכום מקרן ספרדית והתחלנו לשפץ. במערכת שלנו יש רק שתיים וחצי משרות. גברת שמנקה את המקום, מנהל החשבונות ובחור שבחצי משרה עושה את העריכה של החומרים שלנו במחשב ומתחזק את האתר”. כשאני שואל אותה, איך יכול להיות שארגון כל כך גדול, עם כל כך הרבה משימות עובד כולו על התנדבות, כולל חברי ההנהלה, כמוה, היא מחייכת ואומרת לי: ” אני כבר מומחית בשאלה הזו, אין זר שלא שואל את אותה שאלה. חברי האיגוד הפעילים ביותר הם כמובן הפנסיונרים של משרד החינוך. למשל, זו קדנציה השנייה שלי כמנכ”לית. יצאתי לפנסיה בגיל חמישים וחמש (החוק הקובני קובע גיל פנסיה לנשים בגיל 55 ולגברים בגיל 60 – מ.ו.). יתר המתנדבים הם מורים, פרופסורים באוניברסיטה, עובדים סוציאליים, אמנים ועוד. הם מתנדבים אחרי הצהריים או בימי החופשה שלהם. לרגל כנסים הם מבקשים חופשה מהעבודה. חלקה בתשלום, חלקה לא. אנחנו מרגישים מחויבים. מבחינתנו, המחנכים הקובנים, להיות סולידאריים, להיות חלק מהעשייה הקהילתית והחינוכית, זו זכות גדולה. ההתנדבות נתפסת כחלק בלתי נפרד מהחיים המקצועיים. זו הסיבה שהמושג ההתנדבות בארצות שלא עברו מהפכה חברתית, שונה לגמרי מאשר אצלנו”. המקום כמרקחה. לצד סדנאות של מחנכים העוסקים בסוגיית “גיוס הגיל השלישי – הכוונה לקשישים מעל גיל שבעים, מ.ו.- לעשייה החינוכית למען השלום במשפחה והקהילה” עצם השם עושה לי סחרחורת. לא מדובר בשלום המשפחה, אלא בשלום העולם! נידיה מסבירה לי שהמודל של חינוך עממי על פיו הם עובדים, הוא אינטגראלי: חינוך, שילוב אוכלוסיות מיוחדות, אמנות ואסתטיקה, שילוב גילים, מגדריות, אקולוגיה, פיתוח בר קיימה ואוטונומיה ארגונית ותקציבית. “במילים פשוטות – היא אומרת – כפי שבמציאות החברתית אין הפרדות, כך צריך להיות דגש על אינטגראליות בחינוך העממי”.

ואכן, בסדרה של פרויקטים ופרויקטורים שהיכרתי כך נראים הדברים. אני פוגש למשל איכר, כבן שישים. שמו מריאנו, מהמועצה המקומית “ריוס”. מריאנו היה מוכס בנמל. בעקבות הכנסת מחשבים למכס, דבר שהוא לא אוהב להתעסק איתו, החליט לחזור לכפרו ולאדמתו, ולהקדיש את עצמו לפעילות קהילתית. הוא התחיל בכך שבנה במו ידיו סדנה לבנו ולחבריו העוסקים בפיסול. מאוחר יותר, התחילו להצטרף בני נוער לעניין. במקביל הוא התחיל לפתח חקלאות אורגנית, והתמחה בצמחים רפואיים, ביניהם צמח הנוניקס שהוא על פי האירופאים והצפון אמריקאים מרפא כמעט כל מחלת לב וזרימת דם. כשראו חבריו בכפר שהאיש מבין בצמחיה אורגנית, ביקשו ממנו לעזור ברעיון למחזור המים לשתייה. הוא סיפר לי שהוא באמצע המחקר בנדון. גם דייגים בחוף בקשו עזרה, בשאלת שימור הדגה אשר הידלדלה בגלל אי שמירה על מחזור החיים במפרץ. אז מריאנו התחיל לתכנן איתם צורה של דייג שונה עם רשתות בעובי וגודל שונה. בתמורה, הדייגים תרמו סירת דייג ישנה כדי להפוך אותה לגלריה לאומנות. הוא מראה לי בגאווה את תמונות של הסירה התקועה בחולות המפרץ. בפרויקט הקהילתי שהוא מנהל בהתנדבות מעורבים באופן ישיר כרגע מאתיים בני אדם. כשאני שואל אותו מה מניע אותו, מריאנו אומר לי: ” תראה חבר (כי כולם בקובה חברים,”קומפאניירוס”, מ.ו.), היו לי שתי סיבות עיקריות להתחיל בחינוך העממי. האחת היתה “התקופה המיוחדת” (המשבר הכלכלי האיום שפרץ עם נפילת הגוש המזרחי, וחיזוק האמברגו הצפון אמריקאי, בשנות התשעים, .מ.ו.). היינו לבד. המפלגה והממשלה לא יכלו לעזור. הארץ היתה כמעט משותקת. היינו צריכים, אנחנו האזרחים להתארגן, למצוא פתרונות. זה הזכיר לי את תקופת הילדות, כשהיינו מסתובבים רעבים ללחם. ההורים שלנו אז היו איכרים ללא אדמה. הם היו מקבלים שכר זעום ומכות מהבעלים. לא רציתי שנחזור לתקופה הזו. לא באופן אישי ולא כחברה. הדבר השני שאני סולידארי, כמו רוב הקובנים. כשאני עושה בשביל אחרים, אני עושה בשביל עצמי. אני נהנה מזה. יש לי משמעות בחיים. אני אוהב להיות חלק מהעשייה”.

בכנס עצמו סיירנו בכפר ששמו “פלמירה”. “בפלמירה – אומרת לי מגלי פרס, מתדנבת מטעם איגוד המחנכים הקובניים המלווה את הפרויקטים הקהילתיים- הדגש של החינוך העממי הוא העניין המגדרי, השילוב וההפעלה של נשים בכל תחומי החברה והקהילה”. מזכיר המועצה, אשר מתלווה לסיור אומר לי: “זו מגמה, אבל עדיין אנחנו רחוקים מכך. אנחנו צריכים להיאבק קשה נגד המצו’איזם של הגבר הקובני, שלא אוהב לראות את אישתו, יוצאת לפעילות של החינוך העממי. נכון שאצלנו 50% מחברי המועצה הם נשים, אבל זה לא מספיק”. בכלל, מזכיר המועצה, מרקו שמו, הוא אדם עם יכולת רפלקטיבית מדהימה. בכל פרויקט שאנו מבקרים הוא רואה ואומר בקול רם את כל מה שעדיין לא השיגו. מרקו מספר לי על מבנה מועצת העם, שהיא בעצם השלטון המקומי: “יש במועצת העם – מועצה מקומית, מ.ו.- 68 נציגים על שלושים אלף תושבים. צורת הבנייה של שלטון העם מתחיל מה”ועדה להגנה על המהפכה” (הוקמו בתחילת שנות השישים כמנגנון למלחמה נגד גורמים אנטי-מהפכנים. היום הם משמשים ועדי רחוב, אשר להם תפקידים קהילתיים וחינוכיים. ביניהם ביקור סדיר של ילדים בבית הספר, עזרה לקשישים, פעילות תרבותית, גיוס מתנדבים לבנייה ועוד – מ.ו.). הנציגים למועצת העם נבחרים פעם בשנתיים וחצי. יש חובה על כל נציג לתת דין וחשבון על מעשיו פעם בחצי שנה”. כשאני שואל אותו האם גם הם מתנדבים, הוא עונה לי: “כמובן, היחידים המקבלים שכר כנבחרי ציבור הם שלושה. אני כמזכיר המועצה, ראש המועצה וגזבר המועצה. יתר החברים במועצת העם עושים זאת בהתנדבות. כפי שעושים זאת גם הנציגים שלנו במועצת העם הלאומית”.

אנו רואים ארבעה פרויקטים קהילתיים: גן בוטני; גלריה לאומנות; ספריה עירונית; ומרכז ספרותי. מה שמאפיין את כל הפרויקטים הוא שהם יוזמה מקומית, אפילו אישית. הם הפכו להיות קהילתיים ברגע שקיבלו תאוצה והרחיבו את מרחב הפעילות וההשתתפות של האזרחים. הגן הבוטני נמצא בחצרו של בית פרטי. עומר, בחור כבן שלושים, הוא בעל הבית. הוא התחיל את הפרויקט כתחביב. הוא חלם לבנות גן לשימור צמחים בסכנת הכחדה באי. עם הזמן הגן הפך מקור למחקר ולפעילות חינוכית עם ילדים, סביב שמירת הטבע ועוד. עומר התחיל להיות בקשרים עם גנים בוטנים באי ובלטינו-אמריקה. ראו בשכונה כי טוב, הציעו בוועדת להגנה על המהפכה לתרום חלקי אדמה לצורך הגדלת שטח הגן. השכנים הסכימו והם תרמו חלקים מאדמתם. במקביל הוועד ביקש עזרה מהמועצה, והמועצה הסכימה לתת לעומר שני עובדים לתחזוקת הגן. עומר עדיין מתנדב. הוא עובד באדמיניסטרציה. מבחינתו, זה ממשיך להיות “תחביב”, שהפך לגאוות השכונה.

סיפור הגלריה לאמנות מדהים אותי עוד יותר. קרבחל, אמן ומחנך, החליט לפני כשלוש שנים, להתחיל ללמד ציור בהתנדבות לילדים בשכונה. אחת מהמשפחות בשכונה בקשה ממנו ללמד ציור את בתם הנכה במאת אחוזים. הוא אמר שהוא לא יודע ללמד ציור עם הפה, אז ביקש עזרה מאחד מבתי הספר לאמנויות במועצה. הם הסכימו לשלוח לו תלמידה לשנת שירות, פרח הוראה, כדי לסייע בתהליך ההוראה של הנערה הנכה. כמובן, בעקבות השמועות, הגיעו עוד נכים. ואז בא תורם של הקשישים, גם הם רצו להיות חלק. אז קרבחל, פתח עוד קורס, הפעם לקשישים. הבעיה היתה שלא היה מקום לתלייה ושמירה על כל כך הרבה יצירה. אז קרבחל ביקש מאמו לתרום את סלון הבית שלה (בית קטן ורעוה, שבו אותו “סלון”, נפרד מהמטבח על ידי ווילון, מ.ו.) לצורך בניית גלריה. כך נפתחה “הגלריה” של קרבחל. כשאני שואל אותו, אם זה לא מפריע לאימו שיש לה גלריה לאמנות בסלון הבית, הוא אומר לי: “מפריע לה בלילה, כשהיא רואה טלוויזיה בסלון/גלריה ואז דופקים בדלת ויש מישהו שרוצה לראות את הציורים”. אבל כאן לא נגמר הסיפור. ראו שכניה של גברת קרבחל כי טוב, החליטו שגם הם יסייעו בהרחבת הגלריה. השכנים משני צדי הבית תרמו גם הם את הסלון שלהם לצורך הרחבת הגלריה. קרבחל מספר על המצוקה במציאת חומרים, ועל העובדה שאין לו מקורות תקציביים. אדוארדו, מקסיקני המשתתף בכנס שואל אותו “למה אתם לא מוכרים את הציורים בשוק, כך יהיה לכם תקציב לקניית חומרים?”. קרבחל, בטבעיות שרק בעם הנפלא הזה אפשרי אומר לו: “אבל זה יפגע במטרות שלנו. אנחנו רוצים להראות את היצירות שלנו לשכנים שלנו, לכפר שלנו. לא למכור אותם. לא בשביל זה הקמנו את הפרויקט הזה”. אדוארדו נבוך, שותק. מיותר לומר שגם אם לא אמרתי, אותה מחשבה עברה במוחי. אין ספק שמרקס הזקן צדק כשאמר שההוויה קובעת את התודעה. בחוץ אני רואה ילד כבן ארבע עשרה, דני סוארז, ליד תמונותיו המצוירות בעיפרון, המזכירות את ציוריו של דאלי. אני מפרגן לו על ציוריו, והוא מציע לי לקחת אחד. נבוך אני אומר לו שאני מודה לו. אני לוקח תמונה ששמה “אוטונומיה”. אני שואל אותו על פשר השם. דני עונה לי: “זה מסמל את אוטונומיית האדם בעולם, ואוטונומיית היצירה כביטוי לכך”. ואני שואל את עצמי כמה ילדים בגילו אני מכיר מעבודתי החינוכית, באוכלוסיות המדוכאות, שהיו מסוגלים לבטא כך את מחשבותיו.

לצד הסיורים והשיחות, גם היתי נוכח בסדנאות של החינוך העממי. במיוחד עם שני ידידים יקרים, מגלי וראובן בואה, העובדים באיגוד הכנסיות, ארגון לאומי חשוב ביותר, אשר מעבר לאיגוד כל הדתות ובתי הכנסיות, אנשי הדת והקהילות הדתיות (כולל הקהילה היהודית), לקח על עצמו לדחוף ברחבי האי את המודעות לאקולוגיה ופיתוח בר קיימה, הן בכפר והן בעיר. גם האיגוד הזה הוא NGO. איתם ראיתי, מדיונים עם איכרים על שימוש בצמח השומשום כצמח מדביר חרקים טבעי, ועד בניית תנורים בישול ואפיה חוסכי אנרגיה הבנויים מחמר. וכל אלו עם קורטוב של אסתטיקה ושותפות עם כל חברי הקהילה. מהטבחית במסעדה של קואופרטיב ועד איכר זקן בעל מומחיות מדורי דורות בגידול צמח היוקה.

אין לי צל של ספק שרק מי שלא רוצה לראות, כי הדבר מאיים על תפיסותיו, אינו מבין שהחברה האזרחית בקובה קיבלה תאוצה בעקבות המשבר הקשה של שנות התשעים. הוא פתח ערוצי התארגנות אוטונומיים של אזרחים ונתן חיזוק למודלים קהילתיים סולידאריים. אבל כל אלו, על הכמות והאיכות שלהם, לא היו יכולים להתקיים ללא ההגמוניה של האידיאולוגיה, הערכים, והאתיקה של המהפכה החברתית. הם גם לא יכלו לקיים תודעה סולידארית ללא הזדהות של העם הקובני עם יעדי המהפכה החברתית. אילו המשטר היה גורם “מסדר” מלמעלה במסורת הנומנקלטורה הסטליניסטית, זה לא היה קורה. הרי במזרח אירופה הקלות שבה, אותה נומנקלטורה הפכה בין רגע מקומוניסטית לברונית הקפיטליזם התאפשר, בין היתר, הודות לקיפאון העמוק של החברה האזרחית.

השאלה איננה אם אין סתירות פנימיות בחברה הקובנית, האם אפשר להתעלם מקיום של מפלגה אחת, מכלכלת התיירות, מאפשרות קיום סוציאליזם בעוני, ועוד. אלו שאלות חשובות המראות על סיכויים וסכנות. השאלה גם איננה האם החברה האזרחית בקובה ביקורתית כלפי השלטון, כי היא כזאת, בכתב ובעל פה, אבל מתוך מחויבות והזדהות עם המהפכה. השאלה החשובה היא האם למהפכה הקובנית, שמבחינתי מתבטאת בעם, ולא במתכונות לבישול מהפכני של אלו אשר חושבים שיודעים את הכל ואין חדש תחת השמש – יש חיות משלה, מעבר לכשלים ולכישלונות. אחד מהמדדים לכך היא תפקודה של החברה האזרחית. למה הוא מדד? כי אם נחזור למרקס ונוסיף את גרמצ’י, התודעה ההגמונית מותנית בחיי החברה וההתארגנויות שלה. האפשרות שהסולידאריות תיתפס בתודעה כדרך חיים, כברור מאליו חברתי, ושהחברה האזרחית תבטא זאת באלפי צורות שונות, אפשרי אך ורק כשיחסי הייצור, סדרי עדיפויות של המדינה, והאתוס המהפכני חיים בבני האדם ולא בסיסמאות. אם ניקח את הנגטיב של החברה הקובנית, את החברה הישראלית, נראה שיש חברה אזרחית קטנה ומפוצלת, בה פעילים נשים וגברים, מבוגרים וצעירים אמיצים, המאמינים בסולידאריות, ומנסים לבנות מסר אנטי-הגמוני. אבל הם מיעוט בחברה. לא בחברת האליטות, בחברה האזרחית, בקרב המדוכאים והמדוכאות, בקרב הקהילות המוחלשות. כי בחברה האזרחית הישראלית, הברור מאליו החברתי הוא הניאו-ליבראלי, הדורסני, הניהיליסטי, הלא אכפתי.

בכל המובנים האלו, אנו צריכים להיות מאושרים שיש קצה אור, קטן אמנם, אבל שלא מוותר, במנהרה החשוכה של הקפיטליזם העכשווי. קצה אור שמראה שעתיד אחר הוא אפשרי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר