על”ע 9/87, עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד

ערעור על פסק דינו של ביה”ד הארצי של הלשכה

על”ע 9/87, עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד , פ”ד מה(2), 586.

על”ע 9/87

בבית המשפט העליון בירושלים

בפני: המשנה לנשיא מ’ אלון

השופט מ’ בייסקי

השופטת ש’ נתניהו

 [21.3.91, 26.1.88]

עו”ד פלוני

נגד

הועד המחוזי של לשכת עוה”ד במחוז ת”א

ערעור על פסק דין בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל מיום 13.1.87 בתיק בד”א 34/86

עו”ד דניאל ש. הופר – בשם המערער

עו”ד עמוס וייצמן – בשם המשיב

 

פסק-דין

המשנה לנשיא מ’ אלון

1. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו הרשיע את המערער בעבירת משמעת לפי כלל 37 לכללי לשכת עוה”ד (אתיקה מקצועית) תשכ”ו-1966 וסעיף 2)61) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א-1961; בעבירת משמעת עפ”י סעיף 53 וסעיף 1)61) לחוק; ובעבירת משמעת לפי סעיף 3)61) לחוק; בית הדין גזר עליו עונש נזיפה ותשלום הוצאות הלשכה בסכום של 200 ש”ח. ערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי לענין ההרשעה נדחה, ברוב דעות; ערעורו לענין חומרת העונש נתקבל, ועונש הנזיפה הומר באזהרה. על פסק דין זה בא הערעור שבפנינו.

2. ואלה עיקרי העובדות שבפרשתנו. לקוחו של המערער הורה לו להגיש כתב הגנה עד לתאריך מסוים. משחלף התאריך וכתב ההגנה לא הוגש, פנה הלקוח לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתלונה נגד המערער. לרגל מכתב נוסף ששלח הלקוח לועד המחוזי, החליט הועד לגנוז את התלונה (מכתב זה לא הוגש לנו אך נאמר בו, ככל הנראה, כי יושרו ההדורים בין המערער לבין לקוחו). הודעה על החלטה זו נשלחה ללקוח, והעתק הימנה נשלח גם למערער, בצרוף מכתב אשר זו לשונו:

“הננו מתכבדים לצ”ב לידיעתך, העתק מהחלטת הועד המחוזי בנידון.

מאידך, הננו מוצאים לנכון להעיר כי דעתו של הועד לא היתה נוחה מדרך וצורת טיפולך בענינו של המתלונן.

הנך מתבקש להקפיד, שמקרים דומים לא יישנו על ידיך”.

על מכתב זה הגיב המערער במכתב, בהאי לישנא:

“מוחזר לך בזה מכתבך שבסימוכין.

אינני מוכן לקבל את נוחיות או אי נוחיות דעתו של הועד. אם הועד סבור כי יש ממש בתלונה שבנדון מן הדין שהועד יורה על העמדתי לדין משמעתי. בכל מקרה אחר מן הראוי שהועד ימנע מחלוקת ציונים לחברי הלשכה ולו בשל הטעם הפשוט שבחירת חברי הועד אין לה ולא כלום עם יכולתם וכישוריהם המקצועיים.

למטה מן הענין. קשה לי שלא להתרשם מכך שלהערותיו של הועד בכל הנוגע לנוחיות דעתו יש קשר להליכים משפטיים שנקטתי ושאני נוקט היום, בשם לקוחות שפנו אלי, כנגד מספר עסקני הלישכה, המקורבים לועד המלומד”.

במכתב תשובה של הועד המחוזי למכתב האמור של המערער, נאמר על ידי הועד המחוזי, בין היתר, כי “הפסקה האחרונה… המיוחסת לועד, נראית לנו כהתנהגות בלתי הולמת, מה עוד שהנה סתמית ובעלת אופי של הוצאת שם רע ופגיעה”, וכי יש בהם בדברים אלה משום עבירה לכאורה על כללי האתיקה, והמערער נתבקש להמציא תשובתו לכך. במכתב התשובה ששלח המערער לועד המחוזי נאמר:

“זכותי לבטא את התרשמויותי או קשיי שלא להתרשם כפי שאני מוצא לנכון ואיני צריך לקבל רשות מאף אחד ואפילו לא מועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין. מכתבכם שבסימוכין נועד כנראה להגשים את נבואתו של פנחס רוזן המנוח שעוד נצטער שחוקקו את חוק לשכת עורכי הדין, אשר מכוחו אני מוטרד על ידכם.

אשר לסתמיות הנטענת על ידכם, הרי שקשיי שלא להתרשם אינם סתמיים יותר מהאמירה ביחס לנוחיות דעתו של הועד הנכבד. יתרה מזו, לכשתתכבדו לדווח את שמות עורכי הדין שבודקים כל תלונה המוגשת ללשכה וממליצים המלצותיהם לועד תרכשו לעצמכם את כרטיס הכניסה לבוא ולהתלונן על סתמיות. עד אז טענתכם בדבר סתמיות הינה בבחינת לעג לרש.

אשר לעסקנות, הרי שזו המציאות המרה ומי שמתבייש בה אל לו להלין על שם רע ופגיעה אלא רק לתקן את דרכיו. מכל מקום ההסכמים שנקשרו לאחרונה אגב הבחירות לראשות הלישכה והאמור בפנייתו של …, שהעתק הימנה רצ”ב, משכנעים אותי כי מוטב שלא תצעדו לקראת הכרזה שיפוטית בדבר העסקנות.

לסיכום, מוטב שהועד המכובד יפסיק ללכת יחף, יפעל במסגרת סמכותו וכשהוא אינו עושה כן יתכבד וילין על עצמו בלבד”.

בגין האמור בשני מכתבים אלו הוגשה כנגד המערער קובלנה לבית הדין המשמעתי. בית הדין המשמעתי המחוזי החליט כי התבטאויות המערער בהם (“במכתביו”) הינן פוגעות ומעליבות, חורגות מן המקובל ואינן הולמות את מקצוע עריכת הדין. וכך החליטו שנים מתוך שלושה חברי בית הדין הארצי. בית הדין הארצי מתיחס בפסק דינו לאמור במכתב הראשון בלבד, וכלל אינו מזכיר את המכתב השני. בשל כך טוען המערער כי יש לזכותו מאותם פרטי אישום בקובלנה שענינם התבטאויותיו במכתב השני. טענה זו לא נראית לי שהרי בית הדין הארצי לא קבע כי יש לזכות את המערער בגין התבטאויותיו במכתב השני. ועוד נתיחס לכך להלן.

3. טענה מקדמית בפי המערער, והיא כי בית הדין המשמעתי המחוזי לא היה מוסמך לדון בענינו, על שום הפגם שנפל בבחירתם של חברי בית הדין מאחר ולא נבחרו בבחירות אישיות, כאמור בכלל 17(א) לכללי לשכת עורכי הדין (בחירת חברי בתי דין מחוזיים) תשכ”ב-1962, כי אם על בסיס הסכמים סיעתיים ובין סיעתיים. טענה כזו כבר נטענה ונדחתה בפסיקתו של בית משפט זה (ראה בג”ץ 378/80, מאירוב נ. אחרים, פדי”ם, ב’, 258, בעמ’ 260, מול אות ב; וכן ראה בג”ץ 669/86, רובין נ. ברגר, פד”י מא(1) 73). וכן אין עמידה לטענה זו לפי ההסבר שניתן לה על ידי המערער בהודעת הערעור לבית הדין הארצי, היינו שכוונת הדברים היתה שאין זה ראוי שחברי בית הדין ישבו בדין הואיל והם נבחרו עפ”י הסכמים סיעתיים, הסכמים אשר כנגדם פעל ופועל המערער. העובדה שדעת המערער אינה נוחה משיטת בחירתם של חברי בית הדין אין בה כמובן לפסול את שיקול דעתם ביושבם לדין בענינו של המערער.

4. טענתו העיקרית של המערער בפנינו היא כי הדברים שכתב אינם פוגעים ולא היה בכתיבתם עבירת משמעת כלשהיא. וכל כך למה? ראשית לכל, כך טוען המערער, אם הדברים פוגעים הרי שהפגיעה והעלבון יסודם באמיתות תוכן הדברים ולא בניסוחם. המערער קובל על כי לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח כי “אמת דיבר”. לטענתו בית הדין המחוזי הודיע בשעת הדיון כי הוא יוצא מההנחה שהדברים שכתב הינם אמת. אין לאמירה זו ביטוי כלשהוא בפרוטוקול הדיון, אך, כך טוען המערער, הפרוטוקול אינו משקף את אשר היה. בעת הדיון בערעור בבית הדין הארצי, ביקש המערער לעכב את המשך הדיון כדי לאפשר לו לפנות לבית הדין המחוזי בבקשה לתיקון פרוטוקול, או לחילופין להחזיר את הדיון לצורך שמיעת ראיות בענין, אך ביה”ד הארצי דחה בקשתו. כתוצאה מכך נקבע כי המערער לא הוכיח את אמיתות דבריו, ואף כנגד כך מלין המערער. עוד טוען המערער כי את התבטאויותיו האמורות יש לבחון על רקע הנסיבות. לטענתו, הערתו של הועד היתה סתמית ולא הובהר בה כלל על שום מה סבור הועד כי טיפולו של המערער בתיק לא היה ראוי. לדעת המערער טיפולו בתיק היה ללא כל פגם והוא השיג עבור לקוחו את התוצאה האופטימלית (התביעה נגדו נדחתה). על רקע זה, כך טוען המערער, הדברים שכתב אינם חורגים ממתחם החלופות הסבירות, אף אם אין הם מצטיינים בעדינות יתרה. וכן קובל המערער על העדר הנמקה מספקת וטענות מטענות שונות נוספות.

5. אשר ללשון ולסגנון שעל עורך הדין לבור, נדרש בית משפט זה לא אחת. אמנם כן, הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהווה עבירת משמעת. קיים גם קיים תחום שהוא בבחינת “לא יום ולא לילה”, ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים, שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי, אך עדין אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת:

“על כרחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כרחנו שיבואו חשבון נסיבותיו המיוחדות של הענין” (על”ע 10/81 פד”י לו(379 (3, בעמ’ 383; וראה, על”ע 5/85, פד”י מ(2) 721, בעמ’ 725-724).

ובין היתר ישקל הקשר הדברים והאירועים שקדמו לאמירתם.

ועוד נאמר (על”ע 10/81 הנ”ל, עמ’ 384):

“שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוונטיים הם לטענות המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין. לא כן הדבר, כאשר ביטוי מסוים אין בו ולא כלום לעניין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת, וכל כולו לא בא אלא כדי להגדיל רושם ולהאדירו… במקרה כגון זה תהא הקפדה יתרה על כשרותם של דברים, ואם ראויים הם לבוא בקהל לשונם של פרקליטים” (שם, בעמ’ 384; וראה עוד על”ע 15/83, פד”י ל”ח(472 (2, בעמ’ 475).

6. בענין שבפנינו, אף המערער אינו חולק על כך שהדברים שכתב אינם ערבים לאוזן האנשים אליהם כוונו, ובכך נקט לשון המעטה. אך טוען הוא כי “אמת דיבר”, ומתרעם על כי לא ניתנה לו ההזדמנות להוכיח דבריו. טענה זו לאו טענה היא. השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו, ונסיבות כתיבתם. הדברים שנכתבו נוסחו בדרך בלתי הולמת, יש בהם משום הטחת עלבונות אישיים והם בלתי רלוונטיים לנושא שבקשר אליו התנהלה חליפת המכתבים. במקרה כגון דא קימת הקפדה יתרה על כשרותם של דברים. משום כך איני רואה מקום לדון בטענות המערער כי לא בדין נדחתה הבקשה להחזיר את התיק לבית הדין המחוזי לצורך דיון בבקשה לתיקון הפרוטוקול, או לשם גביית ראיות. רק זאת אומר, כי בית הדין המשמעתי הארצי השיב מה שהשיב לטענות אלה, ותשובתו מקובלת עלי.

7. הטענה כי חברי הועד אינם נבחרים עפ”י יכולתם וכשוריהם המקצועיים, ובשל כך אין המערער מוכן לקבל “את נוחיות או אי נוחיות דעתו של הועד”, הינה תגובה בלתי ענינית ובלתי הולמת. המערער רשאי כמובן לחלוק באופן עניני על עמדת הועד ולטעון כי לדעתו טיפולו בענין היה ללא דופי, וכן רשאי הוא לבקש הבהרות מאת הועד ופירוט על שום מה טיפולו לא היה ראוי, אם לדעתו קביעת הועד הינה “סתמית”. אך מתגובתו כפי שהיא נוסחה משתמעת הטחת עלבון אישי בחברי הועד שדעתם אינה נחשבת באשר אין הם מוכשרים דיים.

דברים שנאמרו בסיפא למכתב הראשון יש בהם משום האשמות חמורות מאד, שהרי לפיהן הועד אינו שוקל את הדברים לגופם אלא נוהג ומודרך הוא על פי נקמנות אישית. האשמות אלו נכתבו ללא ביסוס עובדתי מינימלי ואף משנתבקש המערער להגיב על הטענה כי באמירת הדברים יש לכאורה עבירת משמעת לא מצא לנכון לבסס האשמותיו אלא הגיב במכתב נוסף אשר משובץ אף הוא “בפניני לשון” שונים. טוען המערער כי דברים אלו רלוונטיים הם לענין הבקורת שנמתחה עליו. אין הדבר כך. להאשמות אלו, אפילו נכונות הן, אין ולא כלום עם השאלה אם נכונה הערת הועד כי טיפולו של המערער בענין לקוחו לא היה הולם.

אם סבור המערער כי הועד המחוזי פועל משיקולים זרים, שומה עליו לפנות למוסדות המתאימים, באופן ובצורה הולמים, ולשטוח טענותיו תוך ביסוס עובדתי ראוי. על ענין כגון דא נאמר (על”ע 7/70, פד”י כ”ה(729 (2):

“המשפט המשמעתי אינו בא איפוא להעניש על תלונות נגד שופטים, שאותן רשאי עורך דין להביא בכל עת ובכל זמן לפני הערכאה המתאימה, אלא על כך כי מטיח דברים באופן, בזמן ובשלב שעורך דין חייב לדעת, שאינם באים להשיג שום מטרה באותו דיון מלבד הטלת שיקוצים” (שם בעמ’ 732).

8. טוען המערער כי את הדברים שנכתבו בשני מכתביו האמורים יש לקרוא על רקע הנסיבות שקדמו להם, היינו על רקע הערתו של הועד אשר לדעת המערער היתה סתמית, פוגענית ובלתי נכונה. טענה זו אין לה עמידה. הערת הועד לא הצדיקה תגובה חריפה, אף אם חולק המערער על האמור בה, ובודאי שהיא לא הצדיקה תגובה הרצופה התנצחויות בלתי עניניות וסגנון שאינו הולם את כבוד המקצוע. בפנינו טען המערער, ושב וטען, כי טיפולו בענין היה ללא כל פגם. בשאלה זו אין אנו קובעים דבר, ואף מוכנים אנו להניח שכך הוא. אך אין לשאלה זו ולא כלום עם עבירת המשמעת בגינה הובא המערער לדין. הקובלנה כנגדו לא הוגשה בשל דרך הטיפול המשפטי שהעניק ללקוחו אלא בשל התבטאויותיו כלפי הועד שהן פוגעות בכבוד מקצוע עריכת הדין, ואשר לא היו מוצדקות בנסיבות הענין.

9. המערער טען, וחזר וטען, כי החובה לנהוג במתינות ובריסון אינה חלה על דברים שכותב עו”ד למוסדות הלשכה, שהן רשויות מינהליות ולא “חבר למקצוע”. טענה זו אינה מקובלת עלי. וכבר אמרנו על כך במקום אחר (על”ע 9/82, פד”י ל”ז(609 (3) –

“ועל לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת מצווה עורך דין לשמור לא רק בדברים שהוא משמיע באולם בית המשפט, בכתב או בעל פה, אלא גם כאשר משיב הוא על תלונה, המופנית אליו מטעם לשכת עורכי הדין” (שם בעמ’ 612).

10. טענה נוספת שבפי המערער נתקבלה על דעת המיעוט של ביה”ד המשמעתי הארצי (עו”ד ח. פאל), והיא כי הרשעתו המשמעתית פוגעת בחופש הדיבור, והנימוס והאיפוק הנדרשים ממנו אינם אלא פגיעה בחופש זה. גישה זו אינה מקובלת עלינו. לחופש הדיבור אין ולא כלום עם החובה לנהוג באיפוק, להתבטא בצורה מרוסנת, ובלשון פרקליטים סבירה. חופש הדיבור אין משמעותו דיבור חפשי מריסון עצמי. על כגון דא אמרנו במקום אחר –

“נתחלף לו למערער המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט” (על”ע 6/82, פד”י ל”ז(3) 164, בעמ’ 166).

11. גם טענות המערער כנגד מידת העונש אינן מקובלות עלי. על המערער נגזר הקל שבעונשים, עונש של אזהרה (וכן תשלום הוצאות הלשכה). אך לטענתו מן הראוי היה, בנסיבות הענין, להרשיעו בלא להטיל עליו עונש כלשהוא, מה גם שאין תקדים לאישום בגין התכתבות עם מוסדות הלשכה. כבר אמרנו כי טענה אחרונה זו אינה מדויקת, ואיני סבור כי הנסיבות שבפנינו מצדיקות הרשעה ללא עונש. למערער הרשעה משמעתית קודמת אשר אף היא ענינה התבטאויות בלתי הולמות. יש לציין כי ביה”ד המשמעתי המחוזי גזר עליו עונש של נזיפה, וביה”ד הארצי הקל בעונשו, מעונש של נזיפה לעונש של אזהרה. לא נראה לי כי מקום יש להקל ביותר מכך.

אשר על כל אלה אני מציע לחברי לדחות את הערעור.

השופט מ. בייסקי

אני מסכים.

השופטת ש. נתניהו

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא.

ניתן היום, ו’ בניסן תשנ”א (21.3.91).