הרקע העובדתי לכתיבת מאמר זה נולד עם פרסום הדוח הסטטיסטי המסכם לשנת 2001, של התפלגות העתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

מהדוח הנ”ל עולים הנתונים הבאים:

א.                  עתירות שנמחקו מטעמים טכניים: 50% מהעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשנת 2001 נמחקו מטעמים טכניים כגון: חזרת העותר מהעתירה מטעמים שונים, אי הפקדת ערבון, אי תשלום אגרה ועוד.

ב.                  עתירות שנדחו מטעמים טכניים וטענות סף: 46% מהעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשנת 2001, נדחו ללא דיון בעתירה גופה, בשל אי עמידה בדרישות הסף.

ג.                   עתירות בהן ניתן צו מוחלט: 2% מהעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשנת 2001, נסגרו עם מתן צו מוחלט.

ד.                  עתירות שנסתיימו בפשרה: 0% מהעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשנת 2001, נסתיימו בפשרה.

ה.                 עתירות שנסתיימו במחיקה מחוסר מעש: 2% מהעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשנת 2001, נסגרו במחיקה מחוסר מעש.

הדוח מלמד את מה שנטען זה מכבר, עוד בטרם פרסום הדוח, על ידי טובים ורבים ממושכי העט באקדמיה ובקרב עורכי הדין בישראל על כי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, חייב לעבור רפורמה מבנית וחלוקת סמכויות חוקתית שתתבטא בין היתר, בהפרדת בית המשפט העליון מבית המשפט הגבוה לצדק.

מנתוני הדוח, כאמור לעיל, עולה כי 98% מהעתירות המוגשות לבית המשפט הגבוה לצדק נמחקות או נדחות מלפני בית המשפט מבלי ליתן צו מוחלט לסעדו המבוקש של העותר ללא דיון בעתירה גופה ו/או ללא שמיעת העותר.

טענות / דרישות הסף בבג”צ

הביקורת הקשה ביותר כנגד בג”צ נסובה סביב דחיית עתירות ומחיקתן על הסף בדבר הרחבה או יישום של התערבות “למען הצדק” ובריבוין של טענות סף ו/או דרישות סף שקבע לעצמו בג”צ בשורה ארוכה של פסקי דין.

להלן רשימה לא סגורה ולא ממצה:

א.                  זכות עמידה – זכותו של העותר להגיש את עתירתו ולהישמע לגביה בבית משפט. להבחין משפיטות, שמתייחסת לעצם הנושא המועלה בעתירה. כלומר, יכול שהנושא יהיה שפיט, אך לעותר אין זכות להעלותו בפני בית המשפט מכיוון שאין לו שום אינטרס בנוגע לנושא.

(ראה: בג”צ 243/82 זכרוני נ’ רשות השידור, פד”י לז (1) 757; בג”צ 2148/94 גלברט נ’ שמגר, פד”י מח (3) 573; בג”צ 287/91 קרגל נ’ מינהלת מרכז השקעות, פד”י מו (2) 852 ; בג”צ 148/73 קניאל, פד”י כד (1) 794 ; בג”צ 428/86 ברזילי נ’ מ”י, פד”י מ(3) 505 ; בג”צ 852/86 אלוני נ’ שר המשפטים, פד”י מא (2) 1 ואחרים).

ב.                  שפיטות – האם ראוי שנושא מסויים יידון בבג”צ. השפיטות אינה עניין של סמכות אלא שיקול דעת בהפעלת הסמכות. בענין זה יש להבחין בין שפיטות נורמטיבית, קרי האם יש נורמה שחלה על ההתנהגות ובין שפיטות מוסדית, קרי האם בית המשפט הוא המוסד הראוי לדון בעתירה. 

(ראה: בג”צ 4354/92 נאמני הר הבית נ’ ראש הממשלה, פד”י מז(1) 37; בג”צ 168/91 מורכוס נ’ שר הבטחון, פד”י מה(1) 467 ; בג”צ 390/79 דוויקאת, פד”י לד(1) 1 ואחרים).

ג.                   שיהוי – איחור ושיהוי בהגשת העתירה מיום בו נודע לעותר על הולדת עילת העתירה ועד ליום הגשת העתירה.

(ראה: בג”צ 170/87 אסולין, פד”י מב(1) 678 ; בג”צ 3057/93 דיאמנט נ’ שר החינוך, פד”י מז(3) 525 ואחרים).

ד.                  אי נקיון כפיים – בג”צ לא ידון בעתירה של העותר שאינו מגיע נקי כפיים, אף אם לגופם של דברים ראויה עתירתו להישמע. מדובר בשיקול דעת של בג”צ שבמסגרתו ייעשה איזון בין התועלת בדיון מבחינת הצדק מול הפגיעה במערכת השיפוטית.

(ראה: בג”צ 400/87 כהנא נ’ יו”ר הכנסת, פד”י מא(2) 729 ; בג”צ 421/86 אשכנזי נ’ שר התחבורה, פד”י מא(1) 409 ; בג”צ 320/80 קוואסמה נ’ שר הבטחון, פד”י לה(3) 113 ; בג”צ 669/85 כהנא נ’ יו”ר הכנסת, פד”י מ(4) 393; בג”צ 509/88 מכלו נ’ מועצת הרבנות הראשית, פד”י מד (4) 617 ; בג”צ 223/88 שפטל נ’ היועהמ”ש, פד”י מג(4) 356 ; בג”צ 809/86 ינוביץ נ’ ראש המועצה המקומית רמת השרון, פד”י מא(4) 309 ואחרים ).

ה.                 סעד חלופי ומיצוי הליכים – עתירה תדחה במידה ולא מוצו כל הליכים קודמים. 

(ראה: בג”צ 4306/93 חלפון נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה ת”א, פד”י מז(4) 37 ; בג”צ 991/90 פסטרנק נ’ שר הבינוי, פד”י מה(5) 50 ואחרים).

ו.                     עתירה מוקדמת – בג”צ לא ידון בעתירה שהוגשה מוקדם מדי, בשל אפשרות כי נתוני העתירה עשויים להשתנות, או לא ברור אם תבוצע הפעולה השלטונית הנתקפת ואם היא תבוצע האם תפגע בעותר או קיימת אפשרות לקבל סעד זה באמצעות ערכאת ערעור.

ז.                   עניינים תיאורטיים – בג”צ ימנע מלדון בשאלות תאורטיות ואקדמיות שאין בהן סכסוך בין הצדדים, או שהעובדות תאורטיות, או שההכרעה אינה אפקטיבית או לעותר לא תצמח תועלת מהדיון וההכרעה בעתירה.

(ראה: בג”צ 521/76 אוגרינובסקי, פד”י לא(2) 813).

ח.                 מעשה עשוי – בג”צ עשוי לדחות עתירה מקום שהמעשה כבר נעשה ואין אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו, או שהחזרת המצב לקדמותו כרוכה בגרימת עוול לצד ג’ תם לב שנהנה מפירות המעשה העשוי.

(ראה: בג”צ 292/61 בית אריזה רחובות, פד”י טז 20).

ט.                  סעד כללי – בג”צ עשוי לדחות עתירה על הסף מקום שהסעד המבקש לא מוגדר, לא ממוקד וכללי.

(ראה: בג”ץ 1901/94 לנדאו נ’ עיריית ירושלים, פ”ד מח(4) 403 ; בג”צ 6029/99 יונתן פולארד נ’ ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק פד”י נד(1).

מה חלקן של טענות הסף ו/או דרישות הסף לתוצאות הדוח הנ”ל? על פי הדוח, מסתמא, ולא ברור חלקן המלא של טענות/דרישות הסף שלעיל לתוצאת הדוח הנ”ל. אולי יד מכוונת כיוונה להעדר נתון זה מהדוח.

אולם מניתוח פרטני של כ– 70% מהעתירות שהוגשו בשנים 1997-2000התברר שחלקן של טענות/דרישות הסף אשר שימשו את בג”צ בדחותו עתירה על הסף היתה מכרעת ומוחלטת. מניתוח זה עולה כי למעלה מ- 85% מהעתירות שהוגשו בשנים הללו, נדחו על הסף, ולא נשמעו, משלא עמדו בטענות/דרישות הסף של בג”צ כאמור לעיל.

כמו כן, כ-98% מהעתירות נדחו או נמחקו על הסף משלא עמדו בטענות / דרישות הסף כאמור לעיל.

בבדיקת העתירות לשנות 1997-2000כאמור לעיל, התבררו נתונים נוספים ומדאיגים המטילים עננה כבדה על מוסד הבג”צ ועל אמונו של הציבור בבג”צ, כמי שאמור לשמש כשומר הסף של אמות ומידות הצדק.

בין הממצאים עולה כי סיכויי העתירה להצלחה או כשלון תלויים בפרמטרים נוספים חיצוניים, הקשורים לאישיות העותר, בהיותו מיוצג על ידי עורך דין או לא, העניין בעתירה מבחינת היקפה, פומביותה, ציבוריותה ועוד.

ואלו הן הנתונים שהתקבלו:

1.              קטגוריה מס’ 1: למעלה מ– 85% מהעתירות הנ”ל, נדחו כאשר העותר לא  היה מיוצג על ידי עורך דין, העניין בעתירה אישי טהור, נעדר מאפיינים ציבוריים, ולא מתוקשר.

2.              קטגוריה מס’ 2: כ– 40%, מהעתירות הנ”ל, נדחו כאשר העותר מיוצג על ידי עורך דין מומחה במשפט מנהלי חוקתי, העניין בעתירה אישי, בעל מאפיינים ציבוריים ולא מתוקשר.

3.              קטגוריה מס’ 3: פחות מ– 20% מהעתירות הנ”ל, נדחו כאשר העותר מיוצג על ידי עורך דין, או ארגון ציבורי או עמותה שוחרת שלטון תקין, העניין בעתירה בעל אינטרסים ציבוריים מובהקים, מתוקשר, אנטי דתי, מתירני וכיוצ”ב.

האם הממצאים האחרונים מצביעים על מקריות גרידא? יתכן שכן ויתכן שלא.

אולם אי אפשר, על סמך הנתונים שפורטו לעיל והתחושה הציבורית לאורך השנים, שלא לקבל את הרושם כי בג”צ בורר בקפידה את עתירותיו שלא על פי כללים אחידים שוויוניים ולא למען הפרט והצדק ועושה שימוש רחב וגורף בדרישות/טענות הסף, כאמצעי להתחמקות מהתמודדות אמיתית עם השאלות בעתירות גופה.

מכאן מתקבלות מספר משוואות פרדוקסליות ואבסורדיות של מלאכת עשיית הצדק. ככל שהעניין בעתירה בעל הד תקשורתי; חדשני; האישיות או המוסד העותר בעלי כוח אלקטורלי חקיקתי, ציבורי קרי חברי כנסת, שרי ממשלה, עיתונאים, אנשי עסקים, ארגונים ציבוריים ו/או עמותות שוחרות שלטון ומינהל תקין וכיוצ”ב כן יגדלו הסיכויים כי העתירה תידון לגופה ויוענק הסעד המבוקש. ככל שהעתירה נעדרת הסממנים דלעיל, כן ילכו ויפחתו הסיכויים כי העתירה תידון לגופה ויוענק הסעד המבוקש.

לדידנו החשיבות והחיוניות בביצורו של בית המשפט הגבוה לצדק כמי שאמון להושיט צדק לכל כנגד עוולות ופעולות בלתי חוקיות של הרשות כנגד הפרט הינה בבת עיננו ויש לקיים במעשים פרגמטיים לחיזוקו של מוסד חשוב זה.

אלא שבמתכונת החקיקתית והמינהלית בו פועל בית המשפט הגבוה לצדק אין ולא יכול להתקיים צדק ואפילו לא צדק יחסי – מסתברא.

האזרח מן השורה (בעיקר מהקטגוריה הראשונה לעיל), שנפגעו זכויותיו הליגיטימיות מהרשות השלטונית, אינו מעוניין שבדרך השגת סעד מן הצדק יעמדו לרועץ וכתזזית דווקא שופטי בית המשפט הגבוה לצדק ויודיעו לו בשפה משפטית כי בשל פגמים טכניים עתירתו נדחתה. לא רק שהחלטה מעין זו גורמת לעותר הנדחה מפח נפש, והוצאות כספיות ניכרות, אלא היא אף מגדילה במרחב הסיכויים את האפשרות כי הפגיעה בזכויות של אותה רשות תעבור לאזרח אחר מן השורה.

מסקנת ביניים המתבקשת מהמקובץ לעיל הינה שטענות סף המתייחסות לפגמים טכניים בצורת העתירה הינם מטרה (ולא כאמצעי) להתחמקות מדיון אמיתי ורציני – בפועלה של הרשות השלטונית הפוגעת באזרח – מטעמים בלתי ענייניים.

לפי המסקנה לעיל, צריכה להתקיים המשוואה הכרונולוגית לפיה טענות סף לליקויים טכניים בעתירה המשמשים עילה לדחיית העתירה על הסף אינם רשימה סגורה. ומתברר, שעד לסוף שנות השמונים היו ידועים כ-6 טענות סף. בסוף שנות התשעים נמנו כ-10 טענות סף. בסוף המילניום נמנו למעלה מ-15 סוגים שונים של טענות סף. 

לדעתנו, שימוש שכיח ושיגרתי של דחיית עתירה בשל צורה ושלא לגוף העתירה מביא, בנוסף לפגיעה האישית הקשה בעותר המסויים, גם לפגיעה פוטנציאלית באזרח אחר על ידי אותה פעולה של אותה רשות שלטונית או אחרת וגם להיחלשות הרצון של האזרח ליטול חלק בעשיה ציבורית ובביקורת ציבורית על פעולותיה הבלתי תקינות והבלתי חוקיות של הרשות השלטונית.

חשוב לזכור, שהפעולה השלטונית הפוגענית עליה עותרים מקבלת לגיטימציה חוקית משפטית עם דחייתה ע”י בית המשפט הגבוה לצדק ואין נפקא מינה אם הדחייה היתה בשל צורתה ושלא לגופה, כך לפחות מנקודת מבטה של הרשות השלטונית, והפעולה השלטונית גם אם הנה בלתי חוקית מוכשרת לכל דבר ועניין.

אחד מהשיקולים הבלתי מוצהרים בדחיית עתירה על הסף הנו עומס וריבוי עתירות בצד טיפול בתיקים מערכאות שיפוטיות נמוכות. הרכב השופטים היושב לדין בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק יושב במקביל ובו זמנית גם כהרכב או כשופט יחיד כשופט בית המשפט העליון.

השילוב והעירוב הנ”ל היה מתאים עם ראשית חקיקתו לראשית תחילתה של תקומת המדינה החדשה ובא לצמצם הוצאות ולאחד כוחות איכותיים בהתאמה לכמות האפסית (נכון להיום) של התיקים בהם עמדו בשעתו.

מאז חלפו למעלה מ-50 שנה, האוכלוסיה בארץ גדלה ועימה גדלו גם הבעיות המשפטיות ומורכבותן.

לסיכום אלו המלצותינו:

א.            להפריד את בית המשפט העליון מבית המשפט הגבוה לצדק בכל הקשור להרכב השופטים וחלוקה מחדש של הסמכויות בין בתי המשפט הללו.

שופט בית המשפט הגבוה לצדק יעסוק אך ורק בעתירות כנגד הרשות והשלטון ובכלל זה יבואו עתירות כנגד החלטות שיפוטיות בהתאם לסמכויות המוקנות לו כיום בסעיף 15(ג)-(ד) לחוק יסוד: השפיטה. 

ב.            שימוש בטענות דרישות סף יעשה רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן לצורך דחיית עתירה על הסף.

ג.             הקמת גוף מבקר, בלתי תלוי, שישרת את פניות הציבור לתלונות על דרכי ניהול דיון משפטי ושיפוטי בנוסף לערכאות הערעור הרגילות ומבלי לגרוע מהן.

 המלצת היום – אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים.

לכתבה המקורית המלאה