מצה על שום מה? לזכר תקופה או אירוע?

מצה על שום מה? לזכר תקופה או אירוע?

לאה וישנגרד
08.04.2006 03:52
מצה על שום מה? לזכר תקופה או אירוע?


הרהורים לקראת חג המצות



מצה על שום מה? לזכר תקופה או אירוע?

 הרהורים לקראת חג המצות

הנה אנו עומדים בפתחו של חג החרות, חג המצות. זו הזדמנות לחפש במקורות שונים חידושים ורעיונות חדשים הקשורים לחג והמאירים באור אולי שונה את הנושא הנראה לנו כידוע ונדוש, סיבת אכילת מצה בימיות החג. מי מאיתנו שפנוי רוחנית לחפש במקורות, יוכל להפתיע את עצמו ואת השומעים אותו בחידושים בליל הסדר סביב שולחן החג.

סיפור השעבוד והיציאה ממצרים זכה לחקר נרחב. מהמחקרים עולה, כי התיאור בספר שמות אינו יצירה של איש אחד או של דור אחד, אלא גיבוש מאוחר של מסורות, המתארות מציאות קדומה במאות שנים לזמן כתיבתן[1]. הבוחן את האותנטיות של מסורת יציאת מצרים על סמך עדויות מקראיות, מתחקה אחר קורות ישראל במצרים מאז ירידת האבות, ומסיים בבחינת הצעות שונות למסלול היציאה ממצרים. מעיון מורחב ניתן ללמוד שבטקסט המקראי נבלעו לא רק תיאורים המשקפים אווירה מצרית בעלת גוונים כלליים א-זמניים, אלא גם שקיעים בעלי משמעות היסטורית.

שיעבוד ישראל במצרים מתואר בהרחבה בחומש שמות. בפרק א’ פס’ יד’ מופיע מעין תיאור כללי:

” וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך”.

פרטים נוספים על  מצב בני ישראל נמצא בהמשך, בפרק ה’. בין עבודות הכפייה שנכפו על בני ישראל נמנית עבודת השדה. עבודת השדה נחשבה לעבודה המפרכת ביותר במצרים. חייהם הקשים של העובדים בעבודות החקלאיות מתועדים בפפירוסים מצריים רבים. העובדים גויסו לעבודה באחוזות ממלכתיות ובמתחמים מקודשים. הם עבדו שעות רבות, הועסקו בדיש, בהעמסת שקי דגן ועוד. תיאור עובדים זרים במצרים ופרטיהם המגוונים, שימשו מצע נוח למחבר המקראי לבסס עליו רעיונות אידיאולוגיים ותיאולוגיים, שהיוו גרעין  יסוד בהתפתחות האמונה הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסוקים:

“והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבדם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלים וידעתם כי אני ה’ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים”  (שמות ו’, ו-ז).

מוטיב השעבוד מתרחב עוד יותר בספרות המאוחרת. פילון האלכסנדרוני כותב כי מלבד עבודת השדה וליבון הלבנים, נצטוו בני ישראל בבניית בתים, חומות וערים, חפירת תעלות ועוד. בני ישראל עבדו ללא הפוגה ולא הורשו אפילו לקבור את מתיהם או לבכותם. יוסף בן מתתיהו מוסיף מידע כאשר מספר “כי צוום לשדד את היאור לתעלות רבות, לבנות חומות לערים וסכרים, שימנעו את היאור ליהפך לביצה בשעת הגאות. והיו מתישים את כוח בני גזענו בבניין הפירמידות, עד שנעשו מומחים באומנויות שונות ולמודי עמל”.

לאחר שאנו יודעים בברור מעל כל ספק כי מצב בני ישראל במצרים היה קשה ואף יותר מכך, קל לנו להבין מדוע ולמה נס מעבר הים נחשב כנס הגדול ביותר המסמל את שחרורם ויציאתם מעבדות לחרות.

המחבר המקראי מתאר את המעבר לא באגם של סוף, אלא בים של סוף, למרות שהמעבר האמיתי התרחש באחד האגמים – ולא במקווה מים גדול, כמו הים האדום. מעבר זה, באגם, אינו מפחית מהחשיבות התיאולוגית של חציית הים. מוטיב חציית הים חוזר כסיפור בבואה בתיאור חציית הירדן בימי יהושע (יהושע  ד.כג.) מהמקרא  אנו למדים כי הירדן לא היה נהר גדול, וניתן היה לחצות אותו ברגל. אנו למדים כי יעקב עבר את הירדן, המרגלים ששלח יהושע עברו את הירדן, וכן דוד ואנשיו כאשר ברחו מפני אבשלום הצליחו לעבור את הירדן. למרות זאת, חציית הירדן מתוארת כנס גדול והדיו ניכרים בכתובים, שכן לא כמות המים קבעה את חשיבות הנס אלא עצם האירוע, ואולם במקומות רבים במקרא, שיש בהם תיאור של בקיעת הים, קיבל מוטיב המים העצמה בגלל תפיסות תיאולוגיות ומיתולוגיות.

במאמר זה אינני מבקשת לדון אלא רק בשאלת תם פשוטה, האם אכילת המצה בפסח היא זכר לנס היציאה או זכר לשעבוד ולתקופה הקשה שאותה עברו בני ישראל בהיותם עבדי מצרים.

בסיפור יציאת מצרים כפי שמופיע במקרא, שמות טז’ ג. נאמר: ” לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים”.

לאחר הדברים הראשונים שהבאתי ברור כי בני ישראל סבלו משעבוד והשפלה לאורך שנים רבות,  בקטעים שהבאתי דנו המקורות רק בתנאי העבודה ולא בכלכלת העם, כלומר לא דנו בסוגי המזון שקבלו העבדים מידי האדונים המשעבדים אותם. בקטע זה אנסה להאיר את הצד האחר של השעבוד-סוג המזון הגשמי, נכון יותר את המזון הבסיסי של האדם – הוא הלחם.

בחומש דברים טז, ג, נאמר: “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים” כאן כ”תם” מצוי, אבקש לשאול על פסוק זה כמה שאלות שעל חלקן לפחות נשתדל למצוא תשובה המתקבלת על הדעת, על הדעת של מי? של הכותב ראשית לכל, מתוך תקווה לזכות בהסכמת חלק מהמעיינים במאמר זה.

האם מצה היא לחם עוני? או אולי אלו הם שני מוצרים שונים?

האם רק בגלל החיפזון  של פעם עלי לאכול מצה, לחם עוני שבעת ימים?

האם היה אירוע מכונן בעל משמעות כה גדולה המצדיקה קביעת שבעת ימי זיכרון?

האם לחם עוני נקרא כך כי בצאתם מארץ מצרים היו בני ישראל עניים?

בהגדת פסח  נאמר: “מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם” (שמות יב’ לט).

מכאן יכול הקורא התמים להבין כי על בני ישראל היה להיחפז ולעזוב את מצרים ולכן לא היה להם זמן להמתין שבצקם יחמיץ (יתפח) וכך למעשה אנו מלמדים את ילדינו הרכים מידי שנה בשנה לפני בוא חג הפסח. במקור בחומש דברים אנו מוצאים סמיכות בין המצה ולחם עוני כחטיבה אחת ולא שני מוצרים שונים במהותם. אם כך, נבין שמצה ולחם עוני חד הם.

בביטוי לחם עוני למעשה אנו מצרפים שני מושגים שידועים לנו: לחם, מזונו הבסיסי של האדם ועוני – מצב קיומי. במקרא אנו פוגשים את לשון “עוני” בכל פעם שהמחבר המקראי רוצה לתאר סבל, קושי. “ואמר ה’ ראיתי את עוני עמי” (שמות ג, ז).  “ויאמן העם וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל וכי ראה את עונים” (שמות ד, לא). “הנה צרפתיך ולא בכסף, בחרתיך בכור עוני” (ישעיה מח, י). “ותרא את עוני אבותינו במצרים” (נחמיה ט, ט). שם העצם המופשט “עוני” מופיע יחדיו עם המילה “לחץ” בחומש דברים: “וישמע ה’ את קולנו וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצנו”. בתהלים מד, כה, נאמר: “למה פניך תסתיר, תשכח עונינו ולחצנו”. מכאן אנו לומדים כי לחם עוני הוא לחם לחץ שהוא מזונם של אסירים, כפי שעולה מהסיפור במלכים א’ כב, כז, כאשר המלך אחאב מאמין בשובו משדה הקרב בשלום אומר : “שימו את זה בית הכלא והאכילהו לחם לחץ ומים לחץ עד בואי בשלום”.

לשון עוני ועינוי מופיעה גם בזיקה למאסר[2] בתהילים קז, י: “יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל”. לחם עוני משתווה למאכל אסירים ולשון עינוי מבטאת הרעבה. מקורות נוספים אותם לא אזכיר במאמר זה תומכים בסברה, כי בעבר הרחוק נתקיימה מסורת בישראל לפיה אכילת המצות באה מהרצון לשמר את סיפור מעשה העינויים שעברו בני ישראל  בהיותם בעבדות מצרים לאורך מאות השנים. מסורת זו של זיכרון תקופת העבדות נדחקה לשוליים בימי המקרא. כנגד מסורת ה”חיפזון” שהיא תקופת זמן קצרה של מהלך היציאה ממצרים.

על ה”חיפזון” אנו למדים מחומש שמות יב, יא: “כי בחיפזון יצאת”, “ואכלתם אותו בחיפזון” – את קורבן הפסח. הסופר המקראי ביקש לקרב בין אכילת קורבן פסח לאכילת המצות וזאת על שום מה?  קורבן פסח מנציח את מעשה הישועה “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל” (שמות יב, כו-כז). אם נרצה להסמיך את אכילת המצה לגאולה נוכל לעשות זאת באמצעות הקטע שנמצא בכתב יד של הגדה לפסח ובו נאמר” הא לחמא עניא די  אכלו אבהתנא במפקון (בצאתם) מארעא דמצרים” כלומר לא בישיבתם במצרים כפי שאמרנו תחילה שזה היה מזונם של העבדים, כי אם מיוחס מאכל זה ליוצאים בחיפזון מארץ מצרים כלומר הנגאלים מעבדות.

לסיכום נאמר: מעמדם של בני ישראל במצרים היה מן הקשים בתולדות העם. כפי שהזכרתי, עסקו בני ישראל בעבודות הקשות ביותר וזכו לתגמול המועט ביותר. המצה היתה מזונם של בני ישראל העבדים שישבו במצרים. במהלך הדורות לא היה עניין לתיאולוגים לשמר את היות העם עם עבדים והעדיפו לשמר את מעשה ההצלה וישועת ה’ את עמו. לכן המסורת המקובלת היום בידינו, היא כי המצה נאכלת לזכר האירוע החד פעמי של היציאה – הגאולה – ולא לשימור מצב העבדות שחיו בו במהלך דורות רבים. המצה היא אכן לחם עוני כפי שזה נקרא בפי עם העבדים המעונים.

תהליך שימור זיכרון היציאה המתבטא באכילת מצה, מתקיים לאורך שבעה ימים למרות שהחיוב באכילת מצה הוא יום אחד בלבד, בהשוואה למעשה הניסי של  קריעת ים סוף שהוא אמור להיות מעשה על טבעי ואותו מציינים בטקס שהשתרש חלקית בעם – בשירת הים. בתהליך מעניין זה אנחנו רואים שינוי נושא הזיכרון בהתאם לרוח שהתאים לפרנסי העם. האם בעקבות כך נוכל לשאול את עצמנו אלו סמלי זיכרון יעברו תהליכי שינוי בהתאם לרוח התקופה במהלך הדורות הבאים? והכיצד כל גדולי הדור עומדים מאחורי ההסבר ה”חדש” של אכילת מצה לשם מה?!

הכותבת היא מנהלת מרכז “גביש”, הפעלת תוכניות תרבות וחברה לגיל השלישי.

 

המאמר המקורי

אתר המחברת

המלצת היום: לאה וישנגרד: ללכת בעקבות האהבה, עיון במגילת רות



[1] יציאת מצרים מציאות או דמיון  פנינה פלר

[2] לא כך כתוב בתנ”ך, י.זאקוביץ א. שנאן



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר